וְכִי קָיְימָא הֲוַת הָדְרָא בָּהּ. זִימְנָא חֲדָא חָלְשָׁא, שְׁלַחָה לֵיהּ: תָּא קְנֵי, שְׁלַח: לָא בָּעֵינָא. שְׁלַחָה לֵיהּ: תָּא קְנֵי כָּל הֵיכָא דְּבָעֵית. אֲזַל שִׁיְּירָהּ וְקָנוּ מִינָּהּ. כִּי קָיְימָא הֲדַרָא בָּהּ,

וכי קיימא הות הדרא [וכאשר היתה עומדת מחוליה היתה חוזרת] בה מן המתנה. זימנא חדא חלשא [פעם אחת חלתה], שלחה ליה [לו]: תא קני [בוא וקנה], שלח לה: לא בעינא [איני רוצה]. שלחה ליה [לו]: תא קני כל היכא דבעית [בוא וקנה בכל אופן שאתה רוצה]. אזל שיירה וקנו מינה [הלך ושייר בה משהו בחלקה הזו, ועשו קנין עימה] עם אחותו על המתנה. כי קיימא הדרא [כאשר עמדה מחוליה חזרה] בה.

אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. שָׁלַח לֵיהּ: תָּא. לָא אֲתָא, אֲמַר: מַאי אֵיתֵי? הָא שִׁיְּירָהּ וְקָנוּ מִינָּהּ. שְׁלַח לֵיהּ: אִי לָא אָתֵית, מָחֵינָא לָךְ בְּסִילְוָא דְּלָא מַבַּע דָּמָא.

אתאי לקמיה [באה לפני] רב נחמן. שלח ליה [לו] לרב דימי: תא [בוא] לדין. לא אתא [בא]. אמר: מאי איתי [מה טעם אבוא]? הא [הרי] שיירה וקנו מינה [וגם עשו קנין עמה] ולכן הכל שלי! שלח ליה [לו] רב נחמן: אי לא אתית [תבוא], מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא [אכה אותך בקוץ שאינו מוציא דם], כלומר, אטיל עליך חרם.

אֲמַר לְהוּ לְסָהֲדֵי: הֵיכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה? אֲמַרוּ לֵיהּ, אֲמַרָה הָכִי: וַוי דְּקָא מִיתָה הַךְ אִיתְּתָא! אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן הֲוָה מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, וּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה – חוֹזֵר.

וחקר רב נחמן בדבר, אמר להו לסהדי [להם לעדים]: היכי הוה [כיצד היה] מעשה נתינה זו? אמרו ליה [לו], אמרה הכי [כך]: ווי דקא מיתה הך איתתא [אוי שמתה אותה אשה]! אמר להו [להם]: אם כן, הוה [הריהי] בכלל מצוה מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה — חוזר, גם כשאינו נותן את כל נכסיו. לפי שניכר הדבר שאינו נותן אלא מפני שהוא עומד למות, ולפיכך אם עמד מחוליו חוזר בו.

אִיתְּמַר: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת – אֲמַרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן דַּאֲמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע; הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא – שֶׁאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע – דְּלָא בָּעֲיָא קִנְיָן.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס למתנת שכיב מרע במקצת, כלומר, שנתן רק מקצת נכסיו. אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רבא משמיה [משמו] של מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן שאמר משמיה [משמו] של רב נחמן: הרי היא מתנה זו כמתנת בריא, והרי היא כמתנת שכיב מרע; כיצד? הרי היא כמתנת בריא — שאם עמד מחוליו אינו חוזר בו, כפי ששנינו במשנתנו, והרי היא כמתנת שכיב מרע — שלא בעיא [צריכה] קנין אלא נקנית באמירה בלבד, לאחר המיתה.

אֲמַר לְהוּ רָבָא: לָאו אָמִינָא לְכוּ, לָא תִּיתְלוּ בּוּקֵי סְרִיקִי בְּרַב נַחְמָן? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא וּבָעֲיָא קִנְיָן.

אמר להו [להם] רבא, לאו אמינא לכו [האם לא אמרתי לכם]: לא תיתלו בוקי סריקי [בקבוקים ריקים] ברב נחמן, כלומר, אל תתלו בו שמועות של שוא? הכי [כך] באמת אמר רב נחמן: הרי היא כמתנת בריא לכל ענין, ובעיא [וצריכה] קנין. ואם לא נעשה קנין, גם אם מת — אין היא חלה.

אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת; מַאי לָאו דְּלָא קָנוּ מִינֵּיהּ? לָא, דְּקָנוּ מִינֵּיהּ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת; וְאִי דְּקָנוּ מִינֵּיהּ, אַמַּאי אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת?

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנתנו, בענין מתנת שכיב מרע: שייר קרקע כל שהוא — מתנתו קיימת; מאי לאו [האם לא] מדובר אפילו שלא קנו מיניה [קנו ממנו]? ודוחים: לא, מדובר כאן באופן שקנו מיניה [ממנו]. וחזר והקשה: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סוף המשנה]: אם לא שייר קרקע כל שהוא ועמד מחוליו — אין מתנתו קיימת; ואי [ואם] מדובר שקנו מיניה [ממנו], אמאי [מדוע] אין מתנתו קיימת?

אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – עָמַד חוֹזֵר, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה מְצַוֶּה אֶלָּא מֵחֲמַת מִיתָה.

אמר להו [לו], הכי [כך] אמר שמואל: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, ולא שייר לעצמו דבר, אף על פי שקנו מידו — אם עמד מחוליו חוזר, ומדוע? בידוע שלא היה מצוה אלא מחמת מיתה, שאין אדם נותן כל נכסיו לאחרים אם הוא סבור שיחיה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב מְשָׁרְשִׁיָּא לְרָבָא: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: תִּנָּתֵן כְּבֵינָתִי לְבִתִּי, וְהוּא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וּמֵתָה, וְקִיְּימוּ דְּבָרֶיהָ! הָתָם בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה.

איתיביה [הקשה לו] רב משרשיא לרבא ממה שמסופר: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: ״תנתן כבינתי (מין סיכה מקושטת) לבתי״, והוא, הכבינה, היתה ב שווי של שנים עשר מנה, ומתה האם, וקיימו דבריה. והרי זו מתנה במקצת היא, ובלא קנין, ובכל זאת קיימוה! השיב לו: משם אין ראיה, שכן התם [שם] הרי מדובר במצוה מחמת מיתה.

אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״ וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה, ״תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״ וּמֵת – יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה;

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא שאמר שמתנת שכיב מרע במקצת אינה צריכה קנין, ממה ששנינו: האומר ״תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי״, ומת — לא יתנו את אלה לאחר מיתה, לפי שלאחר מיתה אין תוקף לשטרות אלה. אבל אם אמר ״תנו מנה לפלוני״, ומת — יתנו לאחר מיתה. הרי שמתנה בקצת אינה צריכה קנין!

וּמִמַּאי דְּלָא קָנוּ מִינֵּיהּ? דּוּמְיָא דְּגֵט, מַה גֵּט לָאו בַּר קִנְיָן, אַף הַאי נַמִי דְּלָא קָנוּ מִינֵּיהּ! הָתָם נַמִי בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה.

וממאי [וממה] אני מוכיח שלא קנו מיניה [ממנו]? שהרי נשנה הדבר דומיא [בדומה] לגט, מה גט לאו בר [אינו בן] קנין, שאין עושין בו קנין, אף האי נמי [זו, מתנה גם כן] שלא קנו מיניה [ממנו], שלא עשו בה קנין! אמר לו רבא: התם נמי [שם גם כן] מדובר במצוה מחמת מיתה ולכן היא נקנית לגמרי.

רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אֲמַר: מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה בְּעָלְמָא בָּעֲיָא קִנְיָן, וְכִי תַּנְיָא הָנֵי מַתְנִיָּיתָא – בִּמְחַלֵּק כָּל נְכָסָיו, דְּהַהִיא מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שָׁוְיוּהָ.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא [בכלל צריך] קנין, וכי תניא הני מתנייתא [וכאשר שנויות אותן המשניות, הברייתות] מהן משמע שאין צריך קנין — מדובר בהן במחלק כל נכסיו, דההיא [שאותה מתנה] מתנת שכיב מרע שויוה [עשו אותה], שאינה צריכה קנין.

וְהִלְכְתָא: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת בָּעֲיָא קִנְיָן, וְאַף עַל גַּב דְּמֵת; מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה לָא בָּעֲיָא קִנְיָן, וְהוּא דְּמֵת; עָמַד חוֹזֵר, וְאַף עַל גַּב דְּקָנוּ מִינֵּיהּ.

ומסכמים: והלכתא [והלכה]: מתנת שכיב מרע במקצת בעיא [צריכה] קנין, ואף על גב [ואף על פי] שמת אחר כך. ואם לא עשו קנין — יורשים זוכים בה. אם היה מצוה מחמת מיתה לא בעיא [צריכה] קנין, והוא שמת אחר כך. והמצוה מחמת מיתה, אם עמד מחוליו חוזר בו, ואף על גב דקנו מיניה [ואף על פי שעשו עמו קנין].