בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה קִנְיָן אֶלָּא מֵחֲמַת הַמִּיתָה! וְאַחֲוֵי לֵיהּ בְּיָדֵיהּ, וְאִשְׁתִּיק.

בידוע שלא היה קנין זה אלא מחמת המיתה. ומכאן משמע שאם לא הבריא מחוליו — נקנתה המתנה למקבל, אף על פי שעשה בה קנין, ואין חוששים שמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה! ואחוי ליה בידיה, ואשתיק [והראה לו רב נחמן בידו תנועה מסויימת, ושתק רבא].

כִּי קָם, אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי אַחֲוֵי לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: בִּמְיַפֶּה אֶת כֹּחוֹ.

כי קם [כאשר עמד] רב נחמן ממקומו, אמר רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי אחוי [מה הראה] לך, מה היתה משמעות התנועה הזו? אמר ליה [לו]: שדברי רב יהודה בשם שמואל נאמרו במיפה את כחו. כלומר, כאשר בנוסף לעצם המתנה ציוה אותו שכיב מרע שיעשו קנין, כדי לייפות את כוחו של המקבל.

הֵיכִי דָמֵי מְיַפֶּה אֶת כֹּחוֹ? אֲמַר רַב חִסְדָּא: ״וְקָנֵינָא מִינֵּיהּ מוֹסִיף עַל מַתַּנְתָּא דָּא״.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מיפה את כחו? אמר רב חסדא: כגון שאם היה זה בשטר היה כתוב בו כך: ״וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא״ [וקנינו ממנו, מן המצוה, נוסף על מתנה זו], שאז רואים שהקנין אינו חלק מן המתנה, אלא תוספת יפוי כוח.

פְּשִׁיטָא, כָּתַב לְזֶה וְכָתַב לְזֶה – הַיְינוּ דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: דַּיְיתִיקֵי מְבַטֶּלֶת דַּיְיתִיקֵי; כָּתַב וְזִיכָּה לְזֶה, כָּתַב וְזִיכָּה לְזֶה – רַב אָמַר: רִאשׁוֹן קָנָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֵׁנִי קָנָה;

ועוד בנושא זה, פשיטא [פשוט] הוא הדין, במקרה שבו שכיב מרע כתב לזה במתנה נכס מסוים, וחזר וכתב לזה לאדם אחר אותו נכס עצמו — היינו דכי אתא [זהו המקרה שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר עליו: דייתיקי [צוואה] מבטלת דייתיקי [צוואה], וצוואה אחרונה היא הקיימת. ואולם השאלה היא במקרה שכתב וזיכה לזה שעשה מעשה זיכוי נוסף בשטר, וחזר בו וכתב וזיכה לזה לאדם אחר, מה יהא אז הדין? רב אמר: ראשון שבהם קנה, ושמואל אמר: שני קנה.

רַב אָמַר רִאשׁוֹן קָנָה – הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֵׁנִי קָנָה, הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע.

ומסבירים את טעמיהם: רב אמר ראשון קנה, שמאחר שגם זיכה לו — הרי היא כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בה. ושמואל אמר שני קנה — הרי היא המתנה לראשון כ כל מתנת שכיב מרע, שיכול לחזור בה, ולפיכך השני קנה.

וְהָא אִפְלִיגוּ בָּהּ חֲדָא זִימְנָא, בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן!

ושואלים: והא אפליגו [והרי כבר נחלקו] בה חדא זימנא [פעם אחת], במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, שלדעת רב אינו יכול לחזור בה, ולדעת שמואל אינה חלה כלל, ומדוע הם חוזרים וחולקים באותו נושא עצמו?

צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּקָנוּ מִינֵּיהּ, אֲבָל בְּהָא דְּלָא קָנוּ מִינֵּיהּ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל; וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהַךְ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא.

ומשיבים: צריכא [צריך] לשנות את שתיהן, דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזו] שכתוב בה קנין, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] רב שאין המתנה חוזרת — משום שקנו מיניה [ממנו], אבל בהא [בזו] במקרה שלנו, שלא קנו מיניה [ממנו] אלא רק זיכה לו — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לשמואל; ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו] במקרה שלנו, שזיכה, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו דווקא אמר] שמואל שיכול לחזור בו, אבל בהך אימא [בזו, שעשה קנין, אמור] שמא מודה ליה [לו] לרב שאינו יכול לחזור בו, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שתי המחלוקות.

בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ הָכִי: אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְקָנוּ מִיָּדוֹ, מַהוּ? שְׁלַח לְהוּ: אֵין אַחַר קִנְיָן כְּלוּם.

ומעירים: בסורא מתנו הכי [היו שונים את הסוגיה הזו כך] כמו שאמרנו. בפומבדיתא מתנו הכי [היו שונים כך], אמר רב ירמיה בר אבא: שלחו ליה מבי [לו, מבית מדרשו] של רב, לאחר מותו של רב, לשמואל, ילמדנו רבינו: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו, מהו? שלח להו [להם]: אין אחר קנין כלום.