בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא רְאָיָה בְּעֵדִים, כֵּיוָן דַּאֲמַר לַלָּקוֹחוֹת אַיְיתוּ עֵדִים וְלָא אַשְׁכָּחוּ – הַיְינוּ דְּקָא אָתוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ: מַהוּ לְבוֹדְקוֹ; אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ רְאָיָה בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר, לָמָּה לְהוּ לְבוֹדְקוֹ? לִקַיְּימוּ שְׁטָרַיְיהוּ וְלוֹקְמוּ בְּנִכְסֵי!

ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאומר אני] כי לדעת חכמים במשנתנו צריכים המקבלים להביא ראיה בעדים שבריא היה הנותן, הרי גם במקרה זה, כיון שאמר ר׳ עקיבא ללקוחות: אייתו [הביאו] עדים, ולא אשכחו [מצאו], היינו דקא אתו [זהו הטעם שבאו] ואמרו ליה [לו]: מהו לבודקו. אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאתה אומר]: ראיה בקיום השטר די בה כדי להוציא את המתנה, בלא עדים, הרי גם במקרה זה למה להו [להם] ללקוחות לבודקו? לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסי [שיקיימו את שטריהם ויעמדו בנכסים]!

מִי סָבְרַתְּ: נִכְסֵי בְּחֶזְקַת בְּנֵי מִשְׁפָּחָה קַיְימִי, וְקָא אָתוּ לָקוֹחוֹת וּמְעַרְעֲרִי? נִכְסֵי בְּחֶזְקַת לָקוֹחוֹת קַיְימִי, וְקָא אָתוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקָא מְעַרְעֲרִי.

דחה ריש לקיש את ההוכחה: מי סברת [האם סבור אתה] נכסי [שהנכסים] בחזקת בני משפחה קיימי [היו עומדים], וקא אתו [ובאו] לקוחות ומערערי [ומערערים] ותובעים אותם? נכסי [הנכסים] בחזקת לקוחות קיימי [היו עומדים], וקא אתו [ובאו] בני משפחה וקא מערערי [והיו מערערים], ולגביהם ודאי אין ראיה בקיום השטר, שהרי הם טוענים שפסול הוא. אלא רק אם יוכיחו בעדים (או על ידי בדיקה) שקטן היה.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָאָמַר לְהוּ: אִי אַתֶּם רַשָּׁאִים לְנַוְּולוֹ, וְאִישְׁתִּיקוּ; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּנֵי מִשְׁפָּחָה קָא מְעַרְעֲרֵי, מִשּׁוּם הָכִי אִישְׁתִּיקוּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָקוֹחוֹת קָא מְעַרְעֲרֵי, אַמַּאי שָׁתְקֵי? לֵימְרוּ לֵיהּ: אֲנַן זוּזֵי יָהֲבִינַן לֵיהּ, לִינַּוַּול וְלִינַּוַּול!

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש את הדברים, מדקאמר להו [ממה שאמר להם] ר׳ עקיבא: אי (אין) אתם רשאים לנוולו, ואישתיקו [ושתקו]. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שבני משפחה קא מערערי [הם המערערים], משום הכי [כך] אישתיקו [שתקו], שהסכימו שאין לנוולו. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שלקוחות קא מערערי [הם המערערים], אמאי שתקי [מדוע הם שותקים]? לימרו ליה [שיאמרו לו]: אנן זוזי יהבינן ליה, לינוול ולינוול [אנו כסף נתננו לו, שיתנוול ויתנוול] ולא איכפת לנו!

אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא, הָכִי קָאָמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּאִי אַתֶּם רַשָּׁאִים לְנַוְּולוֹ; וְעוֹד, וְכִי תֵּימְרוּ זוּזֵי שְׁקַל, לִינַּוַּול וְלִינַּוַּול – סִימָנִים עֲשׂוּיִין לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה.

ודוחים: אי [אם] משום הא [כך] לא איריא [שייך], אין זו הוכחה, הכי קאמר להו [כך אמר להם] ר׳ עקיבא: חדא [אחת], דאי [שאין] אתם רשאים לנוולו. ועוד, וכי תימרו זוזי שקל, לינוול ולינוול [ואם תאמרו שכסף לקח, ולכן שיתנוול ויתנוול] — מכל מקום אין טעם לעשות זאת משום שסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה.

תָּא שְׁמַע, שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן, זוֹ שֶׁשְּׁנוּיָה בְּמִשְׁנַת בַּר קַפָּרָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה אוֹכֵל שָׂדֶה וּבָא בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, וְקָרָא עָלָיו אֶחָד עַרְעָר לוֹמַר: ״שֶׁלִּי הִיא״, וְהוֹצִיא זֶה אֶת אוֹנוֹ לוֹמַר: ״שֶׁמְּכַרְתָּהּ לִי״ אוֹ ״שֶׁנְּתַתָּהּ לִי בְּמַתָּנָה״, אִם אָמַר: ״אֵינִי מַכִּיר בִּשְׁטָר זֶה מֵעוֹלָם״ – יִתְקַיֵּים הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו.

תא שמע [בוא ושמע] המשך דיון בענין זה. שאל ר׳ שמעון בן לקיש את ר׳ יוחנן, זו ששנויה במשנת בר קפרא (קובץ ברייתות שסידר): הרי שהיה פלוני אוכל (נהנה) מפירות שדה ובא (ונמשך כך) בחזקת שהיא שלו, וקרא עליו אחד ערער לומר ״שלי היא״, והוציא זה המחזיק את אונו (שטרו) לומר: ״שמכרתה לי״ או: ״שנתתה לי במתנה״, אם אמר המערער: ״איני מכיר בשטר זה מעולם״, כלומר, השטר הזה מזוייף — יתקיים השטר בחותמיו, ואם יעידו העדים שזו חתימתם — ימשיך זה להחזיק בשדה.

אִם אָמַר: ״שְׁטַר פַּסִּים הוּא זֶה״. אוֹ ״שְׁטַר אֲמָנָה, שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ וְלֹא נָתַתָּ לִי דָּמִים״, אִם יֵשׁ עֵדִים – הַלֵּךְ אַחַר עֵדִים, וְאִם לָאו – הַלֵּךְ אַחַר הַשְּׁטָר;

אם אמר המערער: אמנם העדים חתמו עליו, אבל שטר פסים הוא זה, כלומר, שטר שנעשה רק למראית עין, או שטר אמנה שנעשה כראוי, שמכרתי לך ו אולם לא נתת לי דמים (כסף) ולכן בטל המכר, אם יש עדים שלא היה לשטר זה תוקף — הלך (לך) אחר עדים, ואם לאו [לא] — הלך אחר השטר.

לֵימָא, רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וְלֹא רַבָּנַן?

ומעתה, לפירושך, שלדעת חכמים במשנתנו אין די בקיום השטר כדי להוציא את המתנה מן הנותן, לימא [האם נאמר] ששיטת ר׳ מאיר היא ברייתא זו, שאמר: נתבע המודה בשטר שכתבו אינו צריך מי שמחזיק בו לקיימו, ולא שיטת רבנן [חכמים]?

אֲמַר לֵיהּ: לָא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: דִּבְרֵי הַכֹּל – מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. וְהָא מִיפְלַג פְּלִיגִי! דִּתְנַן: אֵין נֶאֱמָנִין לְפוֹסְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין!

אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: לא כך הוא, שאני אומר: דברי הכל היא שמודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו. והקשה לו ריש לקיש: והא מיפלג פליגי [והרי חלוקים חכמים בכך]! דתנן [שכן שנינו בברייתא]: שטר שהעדים מודים שחתמו עליו, אלא שטוענים שהיו פסולים לעדות באותה שעה, ופסול הוא — אין נאמנין לפוסלו, אלו דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין!

אֲמַר לֵיהּ: אִי עֵדִים אַלִּימֵי וּמַרְעִי שְׁטָרָא, אִיהוּ כָּל כְּמִינֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ, וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ: יָפֶה עִרְעֲרוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה! אֲמַר לֵיהּ: זוֹ אֶלְעָזָר אֲמָרָהּ, אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר זֶה מֵעוֹלָם.

אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: אי [אם] עדים נאמנים לפסול שטר שהודו שכתבוהו, משום שהם בעדותם אלימי ומרעי שטרא [חזקים ויכולים להרע תוקפו של שטר], איהו כל כמיניה [הוא זה בכוחו], לערער על שטר כתוב שהוא מודה בו? אמר ליה [לו] ריש לקיש, והלא משמך אמרו באותו מעשה בבני ברק: יפה ערערו בני משפחה על תוקפו של השטר, למרות שגם הם הודו שאכן נכתב על ידי קרובם שמת! הרי שצריך התובע לקיימו! אמר ליה [לו]: זו אלעזר תלמידי אמרה בשמי, אני עצמי לא אמרתי דבר זה מעולם.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִם יִכְפּוֹר רַבִּי יוֹחָנָן בְּרַבִּי אֶלְעָזָר תַּלְמִידוֹ, יִכְפּוֹר בְּרַבִּי יַנַּאי רַבּוֹ? דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי אָמַר רַבִּי: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי, לֹא מִשְׁנָתֵנוּ הִיא זוֹ? וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, אֵין רְאָיָה אֶלָּא בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר!

אמר ר׳ זירא: אם יכפור ר׳ יוחנן בר׳ אלעזר תלמידו, ויטען שלא אמר לו מה שאמר בשמו, האם יכפור גם בר׳ ינאי רבו שאמר לו אותם דברים עצמם? שכך היה מעשה, שאמר ר׳ ינאי אמר רבי: מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, ואמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לר׳ ינאי: רבי, וכי לא משנתנו היא זו העוסקת בענין זה, ומשמע ממנה היפך הדברים? ששנינו, וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה, והוסיף ר׳ יוחנן: ואין ראיה אלא בקיום השטר! הרי שר׳ יוחנן עצמו סבור כי לדעת חכמים, מודה בשטר שכתבו — צריך לקיימו, וכיצד יכול היה לומר שאין חולקים בדבר?

בְּרַם נִרְאִין דִּבְרֵי רַבֵּינוּ יוֹסֵף, דְּאָמַר רַבֵּינוּ יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי חֲכָמִים, אֲבָל רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְקַיְּימוֹ. וּמַאי ״דִּבְרֵי הַכֹּל״? דְּרַבָּנַן לְגַבֵּי רַבִּי מֵאִיר דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא.

ותירץ ר׳ זירא: ברם (ובאמת) נראין דברי רבינו (רב) יוסף, שאמר רבינו יוסף אמר רב יהודה אומר שמואל שיש להפוך את השיטות, ולומר: זו הברייתא ששנה בר קפרא, ולפיה הולכים אחר השטר כפי שהוא — דברי חכמים היא, שאין צריך לקיים שטר שהודה בו הנתבע. אבל ר׳ מאיר אומר: מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו. ו לפי זה מאי [מהו] שאמר ר׳ יוחנן: דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו? משום שדרבנן [שדברי חכמים] לגבי ר׳ מאיר אפשר לומר שדברי הכל היא.

וְהָא אִיפְּכָא תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! אֵיפּוּךְ. וְהָא תַּנְיָא: אֵין נֶאֱמָנִין לְפוֹסְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין! אֵיפּוּךְ.

ומקשים: והא איפכא תנן [והרי ההיפך שנינו במשנתנו], וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה, הרי שצריך לקיים את השטר! ואומרים: איפוך [הפוך] את השיטות במשנה, שר׳ מאיר הוא שאומר כן. ומקשים עוד: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: עדים האומרים שהיו פסולים כשחתמו על השטר — אין נאמנין לפוסלו, אלו דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין, הרי שלדעת חכמים צריך לקיימו! ואומרים: גם בזו איפוך [הפוך] את השיטות. ונמצא אם כן, כי לדעת ר׳ יוחנן נחלקו במשנתנו האם צריך מקבל המתנה לקיים את השטר, ומה ששנינו בדברי חכמים: המוציא מחבירו עליו הראיה — בקיום השטר אמורים הדברים.

וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן רְאָיָה בְּעֵדִים קָאָמַר! אֵיפּוּךְ. לֵימָא, לֵיפּוּךְ נַמִי תְּיוּבְתָּא? לָא,

ומקשים: והא [והרי] לעיל ר׳ יוחנן ראיה בעדים קאמר [אמר]! ואומרים: איפוך [הפוך] גם את זו, שר׳ יוחנן הוא שאמר ראיה בקיום השטר, וריש לקיש אמר בעדים. ואומרים אם כן: לימא, ליפוך נמי תיובתא [נהפוך גם את הקושיה] שהקשה ר׳ יוחנן לריש לקיש ממעשה בני ברק, ואמור שריש לקיש הוא שהקשה? ודוחים: לא, זו אין צריך להפוך,