אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: תְּנוּ כְּבֵינָתִי לְבִתִּי, וְהִיא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וּמֵתָה, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרֶיהָ! אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן.

אמרו לו: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: ״תנו כבינתי (מין סיכה מקושטת) לבתי, והיא ב שווי של שנים עשר מנה״, ומתה האם, וקיימו את דבריה! משמע שיכול שכיב מרע להקנות באמירה בלי קנין! אמר להן: משם אין להביא ראיה, שכן בני רוכל אלה בכלל ראויים שתקברם אמן (שימותו בחייה), שרשעים היו ולא דקדקו בדינם, ולכן נתנו את הכבינה לאחותם.

גמ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים: מַעֲשֶׂה בְּמָרוֹנִי אֶחָד שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה, אָמְרוּ לוֹ: אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֶה עַל גַּב קַרְקַע.

תניא [שנויה ברייתא], אמר להן ר׳ אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד (בן היישוב מרון) שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה לכמה בני אדם, ולא ניתן היה להקנות אותם במשיכה. אמרו לו: אין להם תקנה עד שיקנה אותם על גב (אגב) קרקע,

הָלַךְ וְלָקַח בֵּית סֶלַע אֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: צְפוֹנוֹ לִפְלוֹנִי וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת, וּדְרוֹמוֹ לִפְלוֹנִי וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת. וּמֵת, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרָיו! אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? מָרוֹנִי בָּרִיא הָיָה.

הלך ולקח (קנה) קרקע בשיעור בית סלע אחד סמוך לירושלים, שהיה מקום סלעי ומחירו מועט, ואמר: צפונו של המקום הזה נתון לפלוני, ועמו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו נתון לפלוני אחר ועמו מאה צאן ומאה חביות. ומת, וקיימו חכמים את דבריו. משמע שמתנת שכיב מרע אינה מוקנית בדברים בלבד! אמרו לו: משם מביא אתה ראיה? אותו מרוני בריא היה באותה שעה, ומתנתו מתנת בריא היתה ולא מתנת שכיב מרע, ולכן אינה נקנית באמירה בלבד.

״אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן״ וכו׳. מַאי טַעֲמָא קָא לָיֵיט לְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַיְּימֵי קוֹצִים בְּכֶרֶם הָיוּ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דִּתְנַן: הַמְקַיֵּים קוֹצִים בְּכֶרֶם – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קִדֵּשׁ אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין.

שנינו במשנה, אמר להן: בני רוכל תקברם אמן וכו׳. ושואלים: מאי טעמא קא לייט להו [מה טעם קילל אותם]? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו, שלא היו מבערים את הקוצים מן הכרם שלהם, ור׳ אליעזר הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקיים קוצים בכרם ואינו עוקרם — ר׳ אליעזר אומר: קדש (נאסר) באיסור כלאיים בכרם, וחכמים אומרים: לא קדש משום כלאי הכרם אלא אם גדל בכרם דבר שכמוהו אנשים מקיימין בכוונה, ולא צמח בר שאין רוצים בו.

בִּשְׁלָמָא כַּרְכּוֹם חֲזִי, אֶלָּא קוֹצִים לְמַאי חֲזִי? אֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? שֶׁכֵּן בַּעֲרַבִּיָּא מְקַיְּימִין קוֹצִים בַּשָּׂדוֹת לִגְמַלֵּיהֶן.

ולגופה של משנה זו שואלים: בשלמא [נניח] אם היה זה צמח כרכום שגדל בכרם, חזי [ראוי] לתבלין ולשאר שימושים, ולכן הוא מקדש משום כלאיים, אלא קוצים למאי חזי [למה הם ראויים]? אמר ר׳ חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ אליעזר? — שכן בערביא מקיימין קוצים בשדות ל צורך גמליהן, ואם כן הרי זה גידול שנעשה לשם שימוש, כשאר גידולים.

אָמַר רַבִּי לֵוִי: קוֹנִין קִנְיָן מִשְּׁכִיב מְרַע אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, וְלֹא לָחוּשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא שֶׁמָּא תִּטְרוֹף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

אמר ר׳ לוי: קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת, למרות שבשבת אין עושים קנין. ולא שעושים זאת כדי לחוש לדברי ר׳ אליעזר שמתנת שכיב מרע צריכה קנין, אלא שאם החולה רוצה שיעשו קנין, אנו עושים כדבריו. וכל זאת, משום חשש שמא תטרוף דעתו עליו אם לא יעשו כרצונו.

מתני׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּשַׁבָּת – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לִכְתּוֹב, אֲבָל לֹא בַּחוֹל; רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּשַׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּחוֹל.

ר׳ אליעזר אומר: בשבת — דבריו של שכיב מרע קיימין, מפני שאין יכול לכתוב בשבת, וחששו חכמים לטירוף דעתו אם יחשוש שמא ימות בלי שיוכל לתת, אבל לא בחול. ר׳ יהושע אומר: בשבת אמרו (תיקנו חכמים) שדבריו קיימים, אף שאסור לכתוב בשבת, קל וחומר בחול שזמן ראוי הוא לכתיבה — דבריו קיימים.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, זָכִין לְקָטָן וְאֵין זָכִין לְגָדוֹל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לְקָטָן אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר לְגָדוֹל.

כיוצא בו נחלקו בענין דומה: זכין לקטן, יכול אחר לזכות עבורו, ואין זכין לגדול — שהרי הוא יכול לזכות בעצמו. אלו דברי ר׳ אליעזר. ואילו ר׳ יהושע אומר: לקטן אמרו חכמים שזוכים, קל וחומר לגדול שיש לו כח לזכות בעצמו.

גמ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא; דְּתַנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּחוֹל – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכְתּוֹב, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת;

שואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: שיטת ר׳ יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר׳ מאיר אומר, ר׳ אליעזר אומר: שכיב מרע שמחלק רכושו באמירה, בחול — דבריו קיימין, מפני שיכול לכתוב, אבל לא בשבת משום שאין יכול לכתוב;

רַבִּי יְהוֹשֻׁע

ר׳ יהושע