אֶלָּא הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

אלא הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? —שיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין להביא מכאן ראיה לשיטת חכמים.

אָמַר רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא, תָּא שְׁמַע: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין פְּסוּלִין, וְהַמְּאוּחָרִין כְּשֵׁרִין;

אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה [משמו] של רבינא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה זו: שטרי חוב המוקדמין שהזמן הכתוב בהם הוא מוקדם מזמן ההלוואה — פסולין, והמאוחרין שהזמן הכתוב בהם הוא מאוחר מזמן ההלוואה — כשרין.

וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״דְּאִיקְנֵי״ קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ קָנָה וְהוֹרִישׁ – לָא מִשְׁתַּעְבֵּד, מְאוּחָרִין אַמַּאי כְּשֵׁרִין? ״דְּאִיקְנֵי״ הוּא!

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שאם כותב ״דאיקני״ וקנה ומכר, וכן ״דאיקני״ וקנה והוריש — מה שמכר או הוריש לא משתעבד, שטרי חוב מאוחרין אמאי [מדוע] כשרין? והלא פעמים ״דאיקני״ הוא! שאם יקנה הלווה נכסים לאחר זמן ההלוואה (ולפני זמן התאריך שבשטר) ויחזור וימכרם, הרי לפי הכתוב בשטר — יטרוף אותם המלוה שלא כדין, שהרי הם בכלל ״דאיקני״ ואינם משועבדים לו כלל!

הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

ודוחים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולשיטתו כאמור, אם כתב ״דאיקני״ — משתעבדים הנכסים שיקנה בעתיד, וגם אלו שימכור

אָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, תָּא שְׁמַע: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִין, וְאֶת הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין;

. אמר רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו שעבור חובות מסויימים אין גובים מנכסים משועבדים, ואחד מהם הוא שבח הקרקעות, והסבירו בברייתא: לשבח קרקעות כיצד? הרי שמכר שדה לחבירו ו הקונה השביחה, ובא בעל חוב וטרפה מן הקונה, כשהוא (הקונה) גובה ממי שמכר לו — גובה את הקרן גם מנכסין משועבדין של המוכר, שמכר לאחרים. ו אילו את השבח שהוא עצמו השביח, גובה רק מנכסין בני חורין שביד המוכר.

וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״דְּאִיקְנֵי״ קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ קָנָה וְהוֹרִישׁ – לָא מִשְׁתַּעְבֵּד, בַּעַל חוֹב אַמַּאי גּוֹבֶה שְׁבָחָא?

ואי סלקא דעתך [ואולם אם עולה על דעתך לומר] שאם כותב ״דאיקני״ [״שאקנה״] וקנה ומכר, וכן אם אמר ״דאיקני״ [״שאקנה״] וקנה והוריש — לא משתעבד, אם כן, אפילו אם כתב לו ״דאיקני״, בעל חוב אמאי גובה שבחא [מדוע הוא גובה את השבח] מאותו שדה שביד הקונה? והרי שבח זה לא היה בזמן ההלוואה, ולא נשתעבד למלוה!

הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

ודוחים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — שיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל לשיטת חכמים אכן יש לשאול מה יהא הדין.

אִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״דְּאִיקְנֵי״ קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ קָנָה וְהוֹרִישׁ, לָא מִשְׁתַּעְבֵּד – הָא לָא מִשְׁתַּעְבֵּד. אִם תִּמְצָא לוֹמַר: מִשְׁתַּעְבֵּד, לָוָה וְלָוָה וְחָזַר וְקָנָה, מַהוּ? לְקַמָּא מִשְׁתַּעְבֵּד אוֹ לְבָתְרָא מִשְׁתַּעְבֵּד?

ושואלים עוד: אם תמצא לומר שהאומר ״דאיקני״ [״שאקנה״] קנה ומכר, ״דאיקני״ [״שאקנה״] וקנה והוריש לא משתעבד — הא [זה] במקרה שיובא להלן לא משתעבד, ואין מקום לשאלה הבאה. אבל אם תמצא לומר שהוא משתעבד, יש לשאול: אם לוה מאדם אחד וחזר ולוה מאחר, וכתב לשניהם שהוא משעבד נכסים שיקנה, וחזר וקנה, מהו? האם לקמא [לראשון שבהם] הוא משתעבד או לבתרא [לאחרון] הוא משתעבד?

אֲמַר רַב נַחְמָן: הָא מִילְּתָא אִיבַּעֲיָא לָן, וּשְׁלַחוּ מִתָּם: רִאשׁוֹן קָנָה. רַב הוּנָא אָמַר: יַחֲלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יַחֲלוֹקוּ. אֲמַר רָבִינָא, מַהֲדוּרָא קַמָּא דְּרַב אַשִׁי אֲמַר לָן: רִאשׁוֹן קָנָה, מַהֲדוּרָא בָּתְרָא דְּרַב אַשִׁי אֲמַר לָן: יַחֲלוֹקוּ. וְהִלְכְתָא: יַחֲלוֹקוּ.

אמר רב נחמן: הא מילתא איבעיא לן [דבר זה נשאל לנו], ושלחו מתם [משם, מארץ ישראל], הלכה בענין זה: ראשון שבהם קנה, לפי ששיעבודו קודם. רב הונא אמר: יחלוקו שני המלוים. וכן תני [שנה] רבה בר אבוה: יחלוקו. אמר רבינא, מהדורא קמא [במחזור הראשון] של רב אשי, בפעם הראשונה שלימד את התלמוד כולו, אמר לן [לנו]: ראשון קנה, ואילו במהדורא בתרא [במחזור האחרון] של רב אשי, כשחזר ולימד את התלמוד בפעם השניה, אמר לן [לנו]: יחלוקו. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: יחלוקו.

מֵיתִיבֵי: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִין, וְאֶת הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין; וְאִם אִיתָא, חֲצִי שֶׁבַח מִבָּעֵי לֵיהּ!

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו : לשבח קרקעות כיצד? הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה, ובא בעל חוב וטרפה, כשהוא הקונה גובה מן המוכר עבור מה שנלקח ממנו — גובה את הקרן מנכסין משועבדין שמכרם המוכר, ואת השבח מנכסין בני חורין. ואם איתא [יש] מקום לשיטה זו, שכל נושה חולק עם חבירו בנכסים שקנה החייב — הרי במקרה זה השבח שהשביחו נכסים אלו לאחר המכירה משועבד גם לבעל החוב, ולא רק לקונה, ואם כן חצי שבח מבעי ליה [צריך היה לו לקחת] ולא את הכל!

מַאי גּוֹבֶה נַמִי דְּקָתָנֵי – חֲצִי שֶׁבַח.

ומשיבים: מאי [מהו פירוש] ״גובה״ נמי דקתני [גם כן ששנינו שם]? — לא כל השבח כולו גובה מן הקונה, אלא חצי שבח בלבד.