גמ׳ בְּחֶזְקַת מִי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה,

שנינו במשנה שבית הלל אומרים שהנכסים בחזקתם, ואנו מבינים שהכוונה היא לסוג נוסף של נכסים, שאינם נכסי מלוג, אלא נכסי צאן ברזל — מה שהביאה האשה מבית אביה, והבעל קיבל על עצמו להחזירם כפי שהיו. ושואלים: בחזקת מי הנכסים הללו? ר׳ יוחנן אמר: בחזקת יורשי הבעל, שהם באחריותו. ור׳ אלעזר אמר: בחזקת יורשי האשה, שהרי נכסים אלה מבית האשה באו ושלה הם.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר: יַחֲלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: הוֹאִיל וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ – יַחֲלוֹקוּ.

ור׳ שמעון בן לקיש משום (בשם) בר קפרא אמר: יחלוקו. וכן תני [שנה] בר קפרא בברייתות שבידו: הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש, ואין ראיה לאחד מהם — יחלוקו.

מתני׳ נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ – אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִין שֶׁיַּחֲלוֹקוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בְּזוֹ שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַל חֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין? !

נפל הבית עליו ועל אמו ומתו שניהם, ואולם לא ברור מי מהם מת ראשון. ובאים קרובי האם (מצד משפחת אביה) וטוענים שהבן מת לפני אמו, ולכן הוא לא זכה ברכוש האם, והם יורשיה. וקרובי הבן (מצד אביו) תובעים את רכוש האם בטענה שהיא מתה תחילה ובנה ירש אותה, ורק אחר כך מת. במקרה זה, אלו ואלו (בית שמאי וגם בית הלל, שחלקו עליהם במשנה הקודמת) מודין שיחלוקו. אמר ר׳ עקיבא: מודה אני בזו שהנכסים בחזקתן. אמר לו בן עזאי: על חלוקין אנו מצטערין, כלומר, לא די שאנו מצטערים על המחלוקת הראשונה, בין בית הלל ובית שמאי, אלא שבאת לחלק עלינו את השוין את הדבר שבו הם מסכימים?!

גמ׳ בְּחֶזְקַת מִי? רַבִּי אִילָּא אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאֵם; רַבִּי זֵירָא אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבֵּן. כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, קָם בְּשִׁיטָּתֵיהּ דְּרַבִּי אִילָּא, קָם רַבָּה בְּשִׁיטָּתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. אֲמַר רַבִּי זֵירָא, שְׁמַע מִינָּהּ: אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים.

על מה שאמר ר׳ עקיבא במשנה שהנכסים בחזקתן, יש לשאול: בחזקת מי? ר׳ אילא אמר: הכוונה היא בחזקת יורשי האם. ר׳ זירא מבבל אמר: בחזקת יורשי הבן. מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר׳ זירא מבבל לארץ ישראל, קם בשיטתיה [עמד בשיטתו] של ר׳ אילא, כלומר, חזר בו מדבריו וקיבל את שיטת ר׳ אילא, ואילו בבבל קם [עמד] רבה והחזיק בשיטתיה [בשיטתו] של ר׳ זירא. אמר ר׳ זירא, שמע מינה [למד מכאן] שאוירא [שאוירה] של ארץ ישראל מחכים, שהרי כשעליתי לארץ ישראל קיבלתי את שיטת ר׳ אילא שאף הוא היה מארץ ישראל, ואילו רבה שנשאר בבבל מחזיק בשיטתי.

וְטַעֲמָא מַאי? אָמַר אַבַּיֵי: הוֹאִיל וְהוּחְזְקָה נַחֲלָה בְּאוֹתוֹ שֵׁבֶט.

ושואלים: וטעמא מאי [ומהו הטעם] שהנכסים בחזקת יורשי האם? אמר אביי: הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט של האם, שהיו הנכסים ברשותה מתחילה, והיא שייכת לאותו שבט, ולכן שוב אין מוציאים מהם לתת לקרובי הבן, שאביו בן משפחה אחרת.

״אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין״ וכו׳. אֲמַר רַבִּי שַׁמְלַאי, עֲדָא אָמְרָה: בֶּן עַזַּאי תַּלְמִיד חָבֵר דְּרַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה, דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״שֶׁבָּאתָ״.

שנינו במשנה שאמר לו בן עזאי: על החלוקין אנו מצטערין אלא שבאת לחלק עלינו את השווים. על סגנון דבריו של בן עזאי אמר ר׳ שמלאי, עדא אמרה [זאת אומרת]: בן עזאי תלמיד חבר של ר׳ עקיבא הוה [היה], דקאמר ליה [שהוא אומר לו] בלשון נוכח ״שבאת״, ולא אמר לו בלשון של כבוד ומורא ״שבא רבינו״ וכיוצא בזה.

שְׁלַחוּ מִתָּם: בֵּן שֶׁלָּוָה בְּנִכְסֵי אָבִיו בְּחַיֵּי אָבִיו, וּמֵת – בְּנוֹ מוֹצִיא מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת, וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. לָוָה מַאי מַפֵּיק? וְעוֹד, לָקוֹחוֹת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי

שלחו מתם [משם, מארץ ישראל] הלכה זו: בן שלוה בנכסי אביו בחיי אביו, ומת האב — בנו מוציא מיד הלקוחות, ו הלכה זו היא שקשה בדיני ממונות שהסברה בה קשה, אף שברור שהיא הלכה פסוקה. ועל עצם ההלכה תוהים: אם הבן לוה מנכסי האב מאי מפיק [מה יש לו להוציא]? שהרי הוא צריך לשלם ולא לקבל! ועוד, לקוחות מאי עבידתיה [מה מעשיהם], הרי לא נזכרו כאן כלל לקוחות! אלא אי איתמר [אם נאמר] הדבר, הכי [כך]