חזור
בבא בתרא
דף קס:זֶה פָּשׁוּט, ״וְחָתוֹם״ – זֶה מְקוּשָּׁר, ״וְהָעֵד״ – שְׁנַיִם, ״עֵדִים״ – שְׁלֹשָׁה, הָא כֵּיצַד? שְׁנַיִם לְפָשׁוּט, שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר.
זה שטר פשוט שהוא כעין ספר, העשוי כמגילה, ״וחתום״ שהוא קשור וצרור — זה שטר מקושר, ״והעד״ — הרי למדנו מכאן שנים עדים, שאין עדות בפחות משנים, ״עדים״ משמעו להוסיף — שלשה, הא [הרי] כיצד? שנים לפשוט, שלשה למקושר.
וְאֵיפּוּךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
ושואלים: וכיון שהדבר לא נתבאר בכתוב, ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר שבפשוט צריכים שלושה ובמקושר שנים! ומשיבים: מתוך שנתרבה ונשתנה המקושר על ידי קשריו, מסתבר לומר כי גם נתרבה בעדיו.
רַפְרָם אָמַר, מֵהָכָא: ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי״; ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״ – זֶה פָּשׁוּט, ״אֶת הֶחָתוּם״ – זֶה מְקוּשָּׁר, ״וְאֶת הַגָּלוּי״ – זֶה פָּשׁוּט שֶׁבִּמְקוּשָּׁר,
רפרם אמר, יש ראיה לדבר מהכא [מכאן מכתוב זה]: ״ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי״ (ירמיהו לב, יא), ״ואקח את ספר המקנה״ — זה שטר פשוט, ״את החתום״ — זה מקושר, ״ואת הגלוי״ — זה פשוט שבמקושר, כלומר, אותו חלק שבשטר המקושר שהוא פשוט,
״הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים״ – אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין פָּשׁוּט לִמְקוּשָּׁר, הָא כֵּיצַד? זֶה עֵדָיו שְׁנַיִם וְזֶה עֵדָיו שְׁלֹשָׁה, זֶה עֵדָיו מִתּוֹכוֹ וְזֶה עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו.
״המצוה והחקים״ — אלו דברים ש מבדילים בהלכה בין פשוט למקושר, הא [הרי] כיצד? זה עדיו שנים וזה עדיו שלשה, זה עדיו מתוכו וזה עדיו מאחוריו.
וְאֵיפּוּךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] שהרי לא נתבאר בכתוב כיצד צריך לעשות בכל אחד משני השטרות הללו! ומשיבים: מתוך שנתרבה המקושר בקשריו נתרבה בעדיו.
רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל אֲמַר, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״, אִם תִּתְקַיֵּים עֵדוּתָן בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָּרַט לְךָ בִּשְׁלֹשָׁה? לוֹמַר לְךָ: שְׁנַיִם לְפָשׁוּט, שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר.
רמי בר יחזקאל אמר, מהכא [מכאן] יש רמז לדבר: ״על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר״ (דברים יט, טו), ויש לשאול: אם תתקיים עדותן בשנים, למה פרט לך הכתוב שהוא גם בשלשה? אלא לומר לך: שנים עדים לפשוט, שלשה עדים למקושר.
וְאֵיפּוּךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני]! ומשיבים: מתוך שנתרבה המקושר בקשריו נתרבה גם בעדיו.
וְהָנֵי לְהָכִי הוּא דְּאָתוּ? כָּל חַד וְחַד לְמִילְּתֵיהּ הוּא דַּאֲתָא, לְכִדְתַנְיָא: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״ – עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן, ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״ – הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה, ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים״ – לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן!
ומקשים על כולם: והני להכי הוא דאתו [ואלה הפסוקים הללו האם לכך הוא שבאו] ללמד על שטר פשוט ומקושר? והרי כל חד וחד [אחד ואחד] מהם למילתיה [לעניינו] המיוחד הוא דאתא [שבא], לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר ״שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום״ (ירמיהו לב, מד) — עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] לעשות קנין שדות בשטר, כדי שתהיה ראיה קיימת לדבר. ומה שנאמר ״ואקח את ספר המקנה״ — הכי הוה [כך היה] מעשה. ומה שנאמר: ״על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים״ — הרי זה להקיש (להשוות) שלשה עדים לשנים, וב ענין פלוגתא [המחלוקת] של ר׳ עקיבא ורבנן [וחכמים] בענין זה (במסכת מכות דף ה, ב), מה בדיוק מלמדנו ההיקש!
אֶלָּא, מְקוּשָּׁר מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָאֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
אלא, יש לדחות את כל מה שאמרנו, ולומר כך: שטר מקושר הוא באמת מדרבנן [מדברי סופרים], שחכמים הם שתיקנו אותו, וקראי אסמכתא בעלמא [והמקראות שהביאו הם סמך, רמז בלבד].
וְטַעֲמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְקוּשָּׁר? אַתְרָא דְּכָהֲנֵי הֲווּ, וַהֲווּ קָפְדִי טוּבָא וּמְגָרְשִׁי נְשַׁיְיהוּ, וְעָבְדִי רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, אַדְּהָכִי וְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתַּיְיהוּ.
ושואלים: וטעמא מאי תקינו רבנן [ומה טעם תיקנו חכמים] גט מקושר? ומסבירים: אתרא דכהני הוו [מקום של כהנים היה], והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו [והיו כועסים הרבה ומגרשים את נשיהם], וכהן הרי אסור בגרושה, ואף בגרושתו שלו. ואם יתחרט הכהן, לאחר שישכך כעסו, על שגירש את אשתו — שוב אין לו תקנה. ועבדי רבנן תקנתא [ולפיכך עשו חכמים תקנה] לכתוב סוג שטר מסובך כזה, אדהכי והכי מיתבא דעתייהו [שבין כך וכך תתיישב דעתם של הכהנים] ולא יגרשו.
תוספות
תקנו רבנן מקושר כו׳ מספקא לן בזמן הזה כשכהן מגרש אשתו אם צריך לעשות מקושר כי מתוך התקנה משמע שאין לגרש כי אם במקושר אך לפי שאין אנו בקיאין בו בטוב נכון יותר לעשותו פשוט שהוא קל יותר אי נמי לא תקינו רבנן כי אם באותו מקום ור״י היה אומר דתקינו רבנן מקושר לא שיהא חובה לעשותו כן אלא כדי שלא יפסידו נשותיהן התקינו לעשותו כן:
הָתֵינָח גִּיטִּין, שְׁטָרוֹת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּחַלֵּק בֵּין גִּיטִּין לִשְׁטָרוֹת.
ושואלים: התינח [זה נוח, מובן] בגיטין שיש טעם לעשותם מקושרים, אבל שטרות סתם מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: באמת בשטרות אחרים לא היה הדבר נחוץ, אלא כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות אחרים.
תוספות
שלא תחלוק בין גיטין לשטרות שאם תפסלנה בשטרות אתי למיפסל אף בגיטין אי נמי אי לא עבדי שטרי חוב מקושר אתי שיניחו לעשותו גם בגיטין אלא מתוך שהורגלו לעשותו מקושר יעשו בגיטין ולפירוש קמא אין להקשות משטרות שאנו פוסלין בעד כותי וגיטין מכשירין ולא גזרינן גיטין אטו שטרות דהתם היינו טעמא משום דאין עדי הגט חותמין זה בלא זה ומדכותי חתים ברישא ש״מ חבר הוא אבל עדי שטר חותמין זה בלא זה:
הֵיכָן עֵדִים חוֹתְמִין? רַב הוּנָא אָמַר: בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר, וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אֲחוֹרֵי הַכְּתָב וּכְנֶגֶד הַכְּתָב מִבַּחוּץ.
ושואלים: היכן עדים חותמין בשטר מקושר? רב הונא אמר: בין קשר לקשר, ורב ירמיה בר אבא אמר: אחורי הכתב של השטר, מצדו האחורי, ו יש להקפיד שתהיה החתימה בדיוק כנגד הכתב מבחוץ.
תוספות
רב ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ אי לא אמר אלא אחורי הכתב כנגד הכתב ולא אמר מבחוץ הוה אמינא כנגד הכתב היינו כלפי הכתב ואחורי הכתב היינו למעלה מן הכתב שאינו למטה כשאר חתימות ואי [הוי] אמר אחורי הכתב מבחוץ ה״א אפי׳ בין קשר לקשר קמ״ל כנגד הכתב ולא כנגד הקשר ואי הוה אמר מבחוץ כנגד הכתב הוה אמינא לצדדין:
אֲמַר לֵיהּ רָמִי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: לְרַב הוּנָא דְּאָמַר בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר, קָא סָלְקָא דַּעְתִּין בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר מִגַּוַּאי, וְהָא הַהוּא מְקוּשָּׁר דְּקָאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וַאֲמַר רַבִּי: אֵין זְמָן בָּזֶה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי: שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע? פַּלְיֵיהּ וְחַזְיֵיהּ; וְאִם אִיתָא, ״אֵין זְמָן בָּזֶה וְאֵין עֵדִים בָּזֶה״ מִיבָּעֲיָא לֵיהּ!
אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב חסדא: ל דעת רב הונא שאמר בין קשר לקשר, קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר שהכוונה בין קשר לקשר מגואי [מבפנים], כלומר, בתוך החלק המקופל. ויש להקשות: והא [והרי] מעשה היה בההוא [באותו] שטר מקושר דקאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי בתמיהה: וכי אין כתוב הזמן בזה? אמר ליה [לו] ר׳ שמעון ברבי לרבי: שמא בין קשריו מובלע, כלומר, שמא בתוך הקשרים הללו כתבו את הזמן? פלייה וחזייה [פתח אותו וראה אותו], שאכן היה הזמן כתוב שם. ואם איתא [יש] מקום לדברי רב הונא שחותמים בין קשר לקשר: ״אין זמן בזה ואין עדים בזה״ מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר], שהרי אף חתימות העדים מצויות בתוך הקשרים!
תוספות
לרב הונא דאמר בין קשר לקשר קס״ד מגואי ואע״ג דתנן מקושר עדיו מאחוריו איכא למימר דשפיר קרי אחוריו בין שיטה לשיטה לפי (שאין) העד אחורי השיטה שתחתיו:
ואם איתא אין זמן ואין עדים בזה מיבעי ליה וא״ת לר׳ ירמיה נמי קשה דכיון שהיו אחוריו דרך אורך השיטה והיה סבור בו שהוא פשוט היה לו לפסלו נמי משום עדים שהיו מאחוריו דתנן גט פשוט שכתוב עדיו מאחוריו פסול וכ״ת לא ידע מתני׳ כלל דהא לא ידע שיעשו שטר מקושר עד ששמעה לקמן אבל קודם לכן לא ואפי׳ פשוט שפסול כשעדיו מאחוריו לא היה יודע שהרי במתני׳ דפסלינן ליה היינו משום שלא יעשנו מקושר ויהיה מוקדם וכיון שלא היה יודע כלום במקושר לא היה יודע בפשוט שפסול כשעדיו מאחוריו הא ליכא למימר חדא שאין סברא לומר שרבי לא היה בקי בשטר פשוט ועוד קשה דא״ל ר״ש בריה בין קשריו מובלע מנא ליה רבי לא שנאה ר״ש מנא ליה ועוד אע״פ שלא היה יודע דפסול פשוט שעדיו מאחוריו משום דמקושר מיתני בהדי פשוט ואיכא למימר כמו שלא היה יודע מתני׳ במקושר לא היה יודע גם בפשוט מ״מ היה לו לידע מתני׳ דגיטין (דף פז:) דתנן התם העדים החתומים בראש הדף מן הצד מאחוריו בגט פשוט פסול וי״ל דהיה יודע רבי מתני׳ דפשוט ודמקושר ולא היה יודע דבמקושר שנה מונין שתים עד ששמעה מזונין וכאן היה סבור שלא היו כותבין בין הקשרים שום עיקר השטר לכך היה מתמה אין זמן בזה דלא היה סבור שהיה כתוב בין הקשרים אבל לר׳ ירמיה ניחא שהיה יודע שעדיו מאחוריו וכן יש להקשות ולתרץ לבתר דמשני מאבראי לרב הונא אבל זה קשה דמאי פירכא הא דאעדים לא קפיד כיון שדינם להיות בין קשר לקשר שהרי היה יודע בטיב מקושר וי״ל דהכי קא פריך דאם איתא אעדים נמי היה לו להקפיד שהם עיקר השטר ולא היה לכותבם אלא בפשיטות השטר ודוחק:
אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר מִגַּוַּאי? לָא, בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר מֵאַבְּרַאי.
אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] שחותם בין קשר לקשר מגואי [מבפנים] ואין החתימה נראית? לא, הכוונה היא: בין קשר לקשר מאבראי [מבחוץ].
וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא זִיֵּיף וְכָתַב מַאי דְּבָעֵי, וַחֲתִימִי סָהֲדֵי!
ושואלים: אם העדים חותמים מבחוץ (ולא בסוף נוסח השטר, כמו בשטר פשוט), והשטר כתוב מן הצד האחר — וניחוש דלמא זייף וכתב מאי דבעי [ונחשוש שמא לאחר שיחתמו העדים, יזייף האיש ויכתוב מה שהוא רוצה] בתוכו של השטר, וחתימי סהדי [והעדים כבר חתומים] על השטר!
דִּכְתִיב בֵּיהּ ״שָׁרִיר וְקַיָּים״.
ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו] בסוף כתיבת השטר נוסח האישור: ״שריר וקיים״, ורק לאחר שכתוב הנוסח כך, אז חותמים העדים.
וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתַב מַאי דְּבָעֵי, וַהֲדַר כָּתַב ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ אַחֲרִינָא! חַד ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ כָּתְבִינַן, תְּרֵי ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ לָא כָּתְבִינַן.
ומקשים: וניחוש דלמא [ונחשוש שמא] לאחר שנכתב ״שריר וקיים״ וחתמו העדים כתב מאי דבעי [מה שהוא רוצה], והדר [ואחר כך] כתב ״שריר וקיים״ אחרינא [אחר] על התוספת שזייף והוסיף! ומשיבים: חד [אחד] ״שריר וקיים״ כתבינן [אנו כותבים] בשטר, תרי [שני] ״שריר וקיים״ לא כתבינן [כותבים אנו], ואם נכתב בו פעמיים — הרי החלק האחרון זיוף הוא.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מָחֵיק לֵיהּ לְ״שָׁרִיר וְקַיָּים״, וְכָתַב מַאי דְּבָעֵי, וַהֲדַר כָּתַב ״שָׁרִיר וְקַיָּים״! הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּלוּיָה מְקוּיֶּימֶת – כְּשֵׁרָה,
ומקשים: וליחוש דלמא מחיק ליה [ונחשוש שמא מחק] את ״שריר וקיים״ הראשון, וכתב מאי דבעי [מה שהוא רוצה], והדר [ואחר כך חזר] וכתב ״שריר וקיים״! ומשיבים: שטר כזה, שנמחק וחזרו וכתבו בו — אין סומכים עליו כלל, הא [הרי] אמר ר׳ יוחנן: אם היתה תלויה, כלומר, מלה שטעה הסופר ודילג עליה, וכתב אותה בין השורות, אם היא מקויימת, שבסוף השטר כותב שהוסיפו בשטר מלה מסויימת — הרי זו כשרה,