וַהֲלֹא אֵינוֹ דּוֹמֶה זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לִזְמַנּוֹ שֶׁל זֶה; פָּשׁוּט, מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שָׁנָה, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם; מְקוּשָּׁר, מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ.

והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה! שהרי כלל בידינו שבשטר פשוט, מלך שמלך שנה — מונין לו שנה, וכותבים בשטר שנעשה בשנה ראשונה של מלך זה, מלך שתים (שתי שנים) — מונין לו שתים. ואילו בשטר מקושר, אם מלך שנה — מונין לו שתים, שתים — מונין לו שלש; ומסבירים את דברי רב:

וְזִימְנִין דְּיָזֵיף מִינֵּיהּ זוּזֵי בִּמְקוּשָּׁר וּמִיתְרַמִי לֵיהּ זוּזֵי בֵּינֵי בֵּינֵי וּפָרַע לֵיהּ, וְאָמַר לֵיהּ: הַב לִי שְׁטָרַאי, וְאָמַר לֵיהּ: אִירְכַּס לִי, וְכָתַב לֵיהּ תַּבְרָא,

וזימנין דיזיף מיניה זוזי [ופעמים שילווה ממנו כספים] ב שטר מקושר, ומיתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה [ומזדמנים לו ללווה כספים בינתיים והוא פורע לו למלוה], ואמר ליה [ואומר לו] למלוה: הב [תן, החזר] לי שטראי [את שטרי], ואמר ליה [והוא, המלוה, אומר לו]: אירכס [אבד] לי, ובאמת לא אבד, וכתב ליה תברא [וכותב לו שובר], קבלה, שנפרעה הלוואה זו.

וְכִי מָטֵי זִמְנֵיהּ מְשַׁוֵּי לֵיהּ פָּשׁוּט, וְאָמַר לֵיהּ: הָנֵי הָשְׁתָּא דְּיָזְפַתְ מִינַּאי!

וכי מטי זמניה [וכאשר מגיע זמנו] של השטר המקושר לפי התאריך הכתוב בו, משוי ליה [עושה אותו] שטר פשוט, ואמר ליה [לו]: הני השתא דיזפת מינאי [אלה הם כספים שעכשיו לווית ממני], כלומר, זו היא הלוואה אחרת, שאינה ההלוואה הקודמת שיש עליה שובר. שהרי התאריך שכתוב בשטר מקושר — מאוחר בשנה לתאריך שבשטר פשוט, ונמצא הלווה משלם פעמיים!

קָא סָבַר: אֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבֵר.

ומעירים: ומה ישיב לכך ר׳ חנינא בן גמליאל? ומשיבים: קא סבר [סבור הוא] : אין כותבין שובר, ואין הלווה פורע חוב זה עד שיחזיר המלוה את השטר.

וּמִי בָּקִי רַבִּי בִּמְקוּשָּׁר? וְהָא הַהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: שְׁטָר מְאוּחָר זֶה! וְאָמַר לוֹ זוּנִין לְרַבִּי: כָּךְ מִנְהֲגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ, מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ!

אגב שהובאו דבריו של רבי, שואלים: ומי [והאם] היה בקי רבי ב דיני שטר מקושר? והא ההוא [והרי מעשה באותו] שטר מקושר דאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי: שטר מאוחר זה! ואמר לו זונין לרבי: כך מנהגה של אומה זו שהשטר נכתב בה, מלך המלך שנה — מונין לו שתים, שתים — מונין לו שלש נמצא שרבי עצמו לא ידע הלכה זו במקושר!

בָּתַר דִּשְׁמָעָהּ מִזּוּנִין סְבַרָהּ.

ומשיבים: בתר [אחר] ששמעה את ההלכה הזו מזונין, סברה [קיבל אותה], וכשהקשה על ר׳ חנינא בן גמליאל, על סמך הלכה זו ששמע הקשה.

הַהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה כָּתַב בֵּיהּ ״בִּשְׁנַת פְּלוֹנִי אַרְכָן״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: יִבָּדֵק אֵימָתַי עָמַד אַרְכָן בְּאַרְכָנוּתֵיהּ.

מסופר, ההוא שטרא דהוה כתב ביה [שטר אחד שהיה כתוב בו] ״בשנת פלוני ארכן״, שנכתב בשנה שפלוני היה ממונה על המדינה. אמר ר׳ חנינא: יבדק אימתי עמד ארכן בארכנותיה [השר בשררותו] שהוא השנה בה נכתב השטר.

וְדִלְמָא דַּאֲרִיךְ מַלְכוּתֵיהּ! אָמַר רַב הוֹשַׁעֲיָא: כָּךְ מִנְהֲגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה קוֹרִין לוֹ ״אַרְכָן״, שְׁנִיָּה – קוֹרִין לוֹ ״דִּיגוֹן״.

ומקשים: ודלמא דאריך מלכותיה [ושמא היה זה הכוונה בביטוי ״ארכן״, לפלוני שארוכה מלכותו] ששימש יותר משנה אחת בתפקיד זה, ואם כן היתה ההלוואה לא בשנה שעלה בה לשלטון, אלא לאחר מכן! אמר רב הושעיא: כך מנהגה של אומה זו, בכתיבה בשטרות, שנה ראשונה קורין (קוראים) לו ״ארכן״ סתם, שניה — קורין לו דיגון (שתיים).

וְדִלְמָא עֲבוֹרֵי עַבְרוּהוּ וַהֲדַר אוֹקְמוּהוּ! אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הַהוּא – ״אַרְכָן דִּיגוֹן״ קָרְאוּ לֵיהּ.

ושואלים: ודלמא עבורי עברוהו והדר אוקמוהו [ושמא העבירו אותו מתפקידו וחזרו והעמידו אותו] לאחר זמן, והשטר נכתב בשנה הראשונה למינויו בשנית! אמר ר׳ ירמיה: ההוא [אותו] שהעבירו אותו והחזירו אותו, אין קוראים לו ״ארכן״ סתם בשנתו הראשונה, אלא ״ארכן דיגון״ קראו ליה [קוראים לו]. אגב שהזכרנו את המילה ״דיגון״ מביאים הלכה שבה מוזכרת מלה זו.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר הֵינָא״, סוּמָכוֹס אָמַר: ״הֵינָא״ – אַחַת, ״דִּיגוֹן״ – שְׁתַּיִם, ״טְרִיגוֹן״ – שָׁלֹשׁ, ״טֶטְרִיגוֹן״ – אַרְבַּע, ״פֶּנְטִיגוֹן״ – חָמֵשׁ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם אמר: ״הריני נזיר הינא״ סומכוס אמר: ״הינא״ — כוונתו בלשון יוונית אחת, וכוונתו היתה שנזר נזירות אחת, שסתמה שלושים יום. ״דיגון״ — שתים, כוונתו לשתי נזירויות, שהן שישים יום. ״טריגון״ — שלש, ״טטריגון״ — ארבע, ״פנטיגון״ — חמש.

תָּנוּ רַבָּנַן: בַּיִת עָגוֹל, דִּיגוֹן, טְרִיגוֹן, פֶּנְטִיגוֹן – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, טֶטְרִיגוֹן – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים.

ועוד הלכה בה נזכרות מלים אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: בית שהיה עגול, או שהיה דיגון (בעל שתי זויות, כגון שעשוי כקשת סגורה), או טריגון (משולש), או פנטיגון (בעל חמש צלעות) — אינו מטמא בנגעים בצרעת הבתים. טטריגון (מרובע) — מטמא בנגעים.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְמַעְלָה אוֹמֵר ״קִיר״ ״קִירֹת״ – שְׁתַּיִם, לְמַטָּה אוֹמֵר ״קִיר״ ״קִירֹת״ שְׁתַּיִם – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדווקא בית בעל ארבעה קירות מטמא בנגעים? — דתנו רבנן [ששנו חכמים]: למעלה הכתוב אומר ״קיר״ ״קירת״ (ויקרא יד, לז) הרי שתים, וגם למטה (ויקרא יד, לט) אומר ״קיר״ ״קירת״ — הרי שתים, אם כן ביחד הרי כאן ארבע, ולכן אומרים שדווקא כשיש ארבעה קירות מיטמא הבית בנגעים.

הַהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וַאֲמַר רַבִּי: אֵין זְמָן בָּזֶה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי לְרַבִּי: שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע? פַּלְיֵיהּ וְחַזְיֵיהּ. הֲדַר חֲזָא בֵּיהּ רַבִּי בְּבִישׁוּת, אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, רַבִּי יְהוּדָה חַיָּיטָא כְּתָבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע הַזֶּה.

מסופר, ההוא [אותו] שטר מקושר דאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי בתמיהה: אין זמן כתוב ב שטר זה? אמר ליה [לו] ר׳ שמעון בר [בנו] של רבי לרבי: שמא בין קשריו מובלע הזמן? פלייה וחזייה [פתח אותו את קשרי הגט וראה את הזמן]. הדר חזא ביה רבי בבישות [חזר והסתכל בו רבי בעין רעה] שחשב שהוא עצמו כתב את השטר. אמר ליה [לו] ר׳ שמעון בנו: לאו אנא כתבתיה [לא אני כתבתי אותו], ר׳ יהודה חייטא כתביה [החייט כתב אותו]. אמר ליה [לו] רבי לבנו: כלך [לך] מלשון הרע הזה, שלא היית צריך לספר מי כתב אותו, די היה שתאמר שלא אתה כתבת אותו.

זִימְנִין הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ וְקָא פָּסֵיק סִידְרָא בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, אֲמַר רַבִּי: כַּמָּה מְיוּשָּׁר כְּתָב זֶה, אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, יְהוּדָה חַיָּיטָא כְּתָבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע הַזֶּה.

ובדומה לזה מסופר: זימנין הוה יתיב קמיה [פעם היה יושב לפניו לפני רבי] ר׳ שמעון בנו, וקא פסיק סידרא [והיה קורא פרשיות] בספר תהלים, אמר רבי: כמה מיושר כתב זה של הספר, אמר ליה [לו] ר׳ שמעון: לאו אנא כתבתיה [לא אני כתבתי אותו], יהודה חייטא כתביה [החייט כתב אותו]. אמר ליה: כלך [לך] מלשון הרע הזה.

בִּשְׁלָמָא הָתָם אִיכָּא לָשׁוֹן הָרַע, אֶלָּא הָכָא מַאי לָשׁוֹן הָרַע אִיכָּא? מִשּׁוּם דְּרַב דִּימִי. דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ.

ותוהים: בשלמא התם [נניח שם] שהיה פגם בשטר, איכא [יש בכך] לשון הרע, אלא הכא [כאן] ששיבח את הכתב, מאי [מה] לשון הרע איכא [יש כאן]? ומשיבים: משום דבריו של רב דימי, דתני [ששנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו ונמצא גורם ללשון הרע.

אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב, שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכָל יוֹם: הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְלָשׁוֹן הָרַע. לְשׁוֹן הָרַע סָלְקָא דַּעְתָּךְ?!

על סמך דברים אלה וכיוצא בהם, אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, ואלו הם: הרהור עבירה של זנות, ועיון תפלה שאינו מעיין בתפילתו כראוי, ולשון הרע. ותוהים: לשון הרע סלקא דעתך [עולה על דעתך]? וכי כל אדם חוטא בלשון הרע בכל יום?