מַתְנִיתִין!

מתניתין [משנתנו]: מדוע צריך היה לומר שעד אחד פסול בשטר פשוט?

הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דִּשְׁנַיִם בִּמְקוּשָּׁר כְּעֵד אֶחָד בְּפָשׁוּט, מָה הָתָם פְּסוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא, אַף הָכָא נַמִי פְּסוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא.

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], ששנים במקושר דינם כעד אחד בפשוט; מה התם [שם] בעד אחד בשטר פשוט הרי זה פסולא דאורייתא [פסול שמן התורה], אף הכא נמי פסולא דאורייתא [כאן גם כן, בשני עדים במקושר הרי זה פסול מן התורה].

תֵּדַע, דִּשְׁלַחוּ מִתָּם חֶבְרַיָּיא לְרַבִּי יִרְמְיָה.

ומוסיף אמימר: תדע שכך הוא כדברי, שהרי שלחו מתם חברייא [משם, מארץ ישראל, בני החבורה] לר׳ ירמיה:

עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְעֵד אֶחָד עַל פֶּה, מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ?

עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו הדין לענין שיצטרפו? ומוסיפים דבר זה נראה קשור למחלוקת בברייתא בענין עדות, שם נאמר ששני עדים שלא ראו את העדות יחד — אינם מצטרפים להעיד, ור׳ יהושע בן קרחה מתיר.

אַלִּיבָּא דְּתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ שְׁנַיִם בִּכְתָב וּשְׁנַיִם עַל פֶּה לָא מִצְטָרְפִי, אֶלָּא כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: שְׁנַיִם בִּכְתָב וּשְׁנַיִם עַל פֶּה הוּא דְּמִצְטָרְפִי, אֲבָל עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְאֶחָד עַל פֶּה לָא מְצָרְפִינַן, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

ומעתה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר׳ יהושע בן קרחה, סתם משנה, לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שלשיטתו אפילו שנים שמעידים כל אחד מהם בכתב, ו כן שנים על פה לא מצטרפי [מצטרפים] אם לא ראו כאחד, למרות שהם מעידים על אותו חוב עצמו. אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר׳ יהושע בן קרחה, והשאלה היא כך: האם לדעתו שנים בכתב ו כן שנים על פה הוא דמצטרפי [שמצטרפים], אבל עד אחד בכתב ואחד על פה לא מצרפינן [אין אנו מצרפים], שהרי שני סוגים של עדות הם. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

שְׁלַח לְהוּ: אֲנִי אֵינִי כְּדַיִי שֶׁשְּׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטָה – שֶׁיִּצְטָרְפוּ.

שלח להו [להם] בתשובה: אני איני כדיי (כדאי, ראוי) ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו. ומשמע אם כן, שר׳ ירמיה סבור כאמימר בענין זה.

אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן הָכִי מַתְנִינַן לָהּ, דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ חֶבְרַיָּיא לְרַבִּי יִרְמְיָה: שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ אֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה וְאֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה, מַהוּ שֶׁיָּבוֹאוּ בֵּית דִּין אֵצֶל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ?

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: אנן הכי מתנינן לה [אנו כך שונים אותה] את השמועה הזו באופן אחר, ששלחו ליה חברייא [לו בני החבורה] לר׳ ירמיה: שנים שהעידו, אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין אצל בית דין, ויצטרפו בתי הדין ויקבלו אותם כעדות אחת? גם דבר זה תלוי קשור למחלוקת תנאים בברייתא בענין עדות. שאם עד מעיד ביום אחד ועד שני מעיד ביום אחר באותו בית דין — לדעת סתם משנה אין העדויות מצטרפות, ואילו ר׳ נתן אומר שמצטרפות.

אַלִּיבָּא דְּתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי נָתָן לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ בְּחַד בֵּית דִּינָא נַמִי לָא מִצְטָרְפִי, אֶלָּא כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן: בְּחַד בֵּי דִינָא הוּא דְּמִצְטָרְפִי, אֲבָל בִּתְרֵי בֵּי דִינָא לָא מִצְטָרְפִי, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

ומעתה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר׳ נתן, שהוא חולק עליו, לא תיבעי [תישאל] לך, שהרי אפילו בחד בית דינא נמי לא מצטרפי [בבית דין אחד גם כן אינם מצטרפים] אם אין העדויות נאמרות כאחת, אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך — הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר׳ נתן; האם נאמר לשיטתו כי בחד בי דינא [בבית דין אחד] הוא דמצטרפי [שמצטרפים], אבל בתרי בי דינא לא מצטרפי [בשני בתי דין אינם מצטרפים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

וּשְׁלַח לְהוּ: אֲנִי אֵינִי כְּדַיִי שֶׁאַתֶּם שְׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטָה – שֶׁיִּצְטָרְפוּ.

ושלח להו [להם] ר׳ ירמיה: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו.

מָר בַּר חִיָּיא אֲמַר, הָכִי שְׁלַחוּ לֵיהּ: שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין זֶה וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין זֶה, מַהוּ שֶׁיָּבוֹא אֶחָד מִכָּל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ?

מר בר חייא אמר, הכי [כך] שלחו ליה [לו], כלומר, בנוסח אחר: שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה, מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו להיות דיינים בדין זה?

אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, הָשְׁתָּא עֵדִים מְצָרְפִינַן, דַּיָּינֵי מִיבָּעֲיָא? אֶלָּא כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי נָתָן: עֵדִים הוּא דְּלָא מְצָרְפִינַן, אֲבָל דַּיָּינֵי מְצָרְפִינַן, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

אליבא [על פי שיטת] ר׳ נתן לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, השתא [עכשיו, הרי] עדים מצרפינן [אנו מצרפים], דייני מיבעיא [דיינים נצרכה לומר] שהם מצטרפים? אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר׳ נתן, האם לומר כי לשיטתו עדים הוא דלא מצרפינן [שאין אנו מצרפים], אבל דייני מצרפינן [דיינים אנו כן מצרפים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

שְׁלַח לְהוּ: אֲנִי אֵינִי כְּדַיִי שֶׁאַתֶּם שְׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטָה – שֶׁיִּצְטָרְפוּ.

שלח להו [להם]: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו.

רָבִינָא אֲמַר, הָכִי שְׁלַחוּ לֵיהּ: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁטָר, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, צְרִיכִי לְמִכְתַּב: ״בְּמוֹתַב תְּלָתָא הָוֵינָא וְחַד לֵיתוֹהִי״, אוֹ לָא?

רבינא אמר נוסח אחר, הכי [כך] שלחו ליה [לו]: שלשה שישבו בבית דין לקיים את השטר, ומת אחד מהן לפני שחתמו, האם צריכי למכתב [צריכים לכתוב] ״במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי״ [במושב שלושה היינו ואחד איננו], או לא?

שְׁלַח לְהוּ: אֲנִי אֵינִי כְּדַיִי שֶׁאַתֶּם שְׁלַחְתֶּם לִי, אֶלָּא כָּךְ דַּעַת תַּלְמִידְכֶם נוֹטָה – שֶׁצְּרִיכִין לְמִכְתַּב ״בְּמוֹתַב תְּלָתָא הָוֵינָא וְחַד לֵיתוֹהִי״.

שלח להו [להם]: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב [לכתוב]: ״במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי״ [במושב שלושה היינו ואחד איננו].

וְעַל דָּא עַיְּילוּהוּ לְרַבִּי יִרְמְיָה בְּבֵי מִדְרָשָׁא.

ומעירים: ועל דא [ובגלל תשובה זו], שנאמרה בלשון ענווה, עיילוהו [הכניסו] חכמים את ר׳ ירמיה שוב בבי מדרשא [לבית המדרש] אחר שהוציאוהו משם משום ששאל שאלות שהיו נראות כקינטור.

מתני׳ כָּתוּב בּוֹ ״זוּזִין מְאָה דְּאִינּוּן סְלָעִין עֶשְׂרִין״ – אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין; ״זוּזִין מְאָה דְּאִינּוּן תְּלָתִין סְלָעִין״ – אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה.

כתוב בו בשטר מילוה שהחוב הוא: ״זוזין מאה דאינון [שהם] סלעין עשרין״, וכיון שכל סלע הוא בן ארבעה זוזים (דינרים) הרי זו סתירה בין ההתחלה שכתוב בה מאה זוזים, ובין ההמשך שכתוב בו עשרים סלעים (שהם רק שמונים זוז) אין לו למלווה לגבות בחובו אלא עשרין סלעים, שמונים זוז. אם כתוב שם ״זוזין מאה דאינון תלתין סלעין״ [שהם שלושים סלעים], ושלושים סלעים הריהם מאה ועשרים זוז — אין לו אלא מנה (מאה זוזים).

״כֶּסֶף זוּזִין דְּאִינּוּן״ וְנִמְחַק – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם. ״כֶּסֶף סְלָעִין דְּאִינּוּן״ וְנִמְחַק – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם. ״דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִינּוּן״ וְנִמְחַק – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם.

אם היה כתוב בשטר ״כסף זוזין דאינון״ [שהם], ונמחק הסכום שהיה כתוב שם — אין פחות משתים משני זוזים, שהרי נאמר בו לשון רבים. וכן אם היה כתוב ״כסף סלעין דאינון״ [שהם], ונמחק הסכום — אין פחות משתים משני סלעים. היה כתוב בשטר ״דרכונות דאינון [שהם] ", ונמחק — אין פחות משתים משתי דרכונות (מטבע זהב).

כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם, מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן. אִם כֵּן, לָמָּה כּוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן? שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן – יִלָּמֵד מִן הָעֶלְיוֹן.

כתוב בו בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, או שהיה כתוב בו מלמעלה מאתים ומלמטה מנה — הכל הולך אחר התחתון שהוא המחייב לענין זה. אם כן, למה כותבין את העליון? לומר שאם תמחק אות אחת מן התחתון ולא יהיה ברור מה כתוב בו — ילמד מן העליון ולכן כותבים פעמיים.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אָמַר ״כֶּסֶף״ – אֵין פָּחוֹת מִדִּינָר כֶּסֶף; ״כֶּסֶף דִּינָרִין״ וְ״דִינָרִין כֶּסֶף״ – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִּינָרִין כֶּסֶף; ״כֶּסֶף בְּדִינָרִין״ – אֵין פָּחוֹת מִבִּשְׁנֵי דִּינָרִין דְּהַב, כֶּסֶף.

ועוד בהלכות אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר ״כסף״ ולא אמר כמה — אין פחות מדינר כסף. אם אמר ״כסף דינרין״ או ״דינרין כסף״ — אין פחות משני דינרין כסף. אם אמר לשון ״כסף בדינרין״ — אין פחות מבשני דינרין של דהב [זהב] שמשלם אותם במטבעות כסף.

אָמַר מָר: ״כֶּסֶף״ – אֵין פָּחוֹת מִדִּינָר כֶּסֶף. וְאֵימָא: נַסְכָא! אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּכָתוּב בֵּיהּ ״מַטְבֵּעַ״. וְאֵימָא: פְּרִיטֵי! אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּאַתְרָא דְּלָא סָגִי פְּרִיטֵי דְּכַסְפָּא.

ודנים בברייתא: אמר מר [החכם]: ״כסף״ — אין פחות מדינר כסף. ושואלים: ואימא נסכא [ואמור שהכוונה היא לחתיכה קטנה של כסף] ולא למטבע! אמר ר׳ אלעזר: שכתוב ביה [בו] בשטר ״מטבע״. ושואלים: ואימא פריטי [ואמור שהכוונה היא פרוטות של כסף] ולא דינרים! אמר רב פפא: מדובר כאן באתרא [במקום] שלא סגי פריטי דכספא [מצויות פרוטות כסף].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״דְּהַב״ – אֵין פָּחוֹת מִדִּינָר דְּהַב; ״דְּהַב דִּינָרִין״ וְ״דִינָרִין דְּהַב״ – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִּינָרִין דְּהַב; ״דְּהַב בְּדִינָרִין״ – אֵין פָּחוֹת מִבִּשְׁנֵי דִּינָרִין כֶּסֶף, דְּהַב.

ומביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם כתב ״דהב״ [זהב] — אין פחות מדינר דהב [זהב]. אם היה כתוב ״דהב דינרין״ או ״דינרין דהב״ — אין פחות משני דינרין דהב [זהב]. אם היה כתוב ״דהב בדינרין״ — אין פחות מבשני דינרין כסף, ומשלם במטבע דהב [זהב]. ודנים בפרטי ברייתא זו.

אָמַר מָר: ״דְּהַב״ – אֵין פָּחוֹת מִדִּינָר דְּהַב. אֵימָא: נַסְכָא! אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּכָתַב ״מַטְבֵּעַ״.

אמר מר [החכם]: ״דהב״ — אין פחות מדינר דהב [זהב]. ושואלים: אימא נסכא [אמור שמדובר בחתיכה קטנה של זהב]! אמר ר׳ אלעזר: מדובר דכתב [שכתוב] בשטר ״מטבע״.