כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר.

וכן כותבין שטר חוב ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואין חוששים, שהרי הלווה הוא זה שמחייב את עצמו, ואין בדבר אלא זכות למלוה. ו אולם אין כותבין שטר חוב למלוה עד שיהא לוה עמו שיסכים לכתיבת השטר. ו בכל שטר הלוואה הלוה הוא הנותן שכר כתיבת שטר החוב.

כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ; וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר.

כותבין שטר מכירה למוכר אף על פי שאין לוקח (קונה) עמו, משום שהוא מחייב רק את עצמו בשטר הזה, ו אולם אין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו. והלוקח נותן שכר כתיבת שטר המכירה.

אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר.

אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר הכתיבה.

אֵין כּוֹתְבִין שְׁטַר אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר.

אין כותבין שטר אריסות וקבלנות על שדה אלא מדעת שניהם. והמקבל, כלומר, האריס נותן שכר.

אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי בֵירוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לִשְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם, לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ.

אין כותבין שטרי בירורין (שיבואר עניינם בגמרא) וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם, ו בשטרי בירורין שניהם נותנין שכר הכתיבה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשניהם כותבין שטרי בירורין, שנים, לזה לעצמו ולזה לעצמו.

גמ׳ מַאי ״וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ בַּגֵּט וְשֵׁם הָאִשָּׁה בַּשּׁוֹבֵר.

שנינו במשנה שכותבים גט לאיש בלא האשה ושובר לאשה בלא האיש, ובלבד שיהא מכירן. ומבררים: מאי [מה פירוש] ״ובלבד שיהא מכירן״? אמר רב יהודה אמר רב: ובלבד שיהא מכיר שם האיש שלפניו, שהוא כותב עבורו בגט, ו כן שיכיר את שם האשה בשובר.

יָתֵיב רַב סָפְרָא וְרַב אַחָא בַּר הוּנָא וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, וְיָתֵיב אַבַּיֵי גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָמִיבָּעֲיָא לְהוּ: שֵׁם הָאִישׁ בַּגֵּט – אִין, שֵׁם הָאִשָּׁה לָא? שֵׁם הָאִשָּׁה בַּשׁוֹבֵר – אִין, שֵׁם הָאִישׁ לָא?

מסופר: יתיב [יושב היה] רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חיננא, ויתיב [ויושב היה] אביי גבייהו [איתם], ויתבי וקמיבעיא להו [והיו יושבים ודנים בענין זה, ונשאלה להם שאלה זו במשנתנו]: וכי את שם האיש בגט — אין [כן], צריך להכיר, שם האשה — לא חייב להכיר? וכיוצא בזה, שם האשה בשובר — אין [כן] צריך להכיר, שם האיש — לא צריך להכיר?

וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתַב גִּיטָּא וְאָזֵיל וּמַמְטֵי לֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ דְּהֵיאַךְ,

וליחוש דלמא [ונחשוש שמא] כתב האיש הזה גיטא [גט], והסופר יודע את שמו אבל לא את שם אשתו, והוא יצוה לכתוב גט ויכתוב בו שמה של אשה שאינה אשתו, ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [וילך ויביא אותו לאשתו של אחר] ששמו כשמו, והיא יוצאת מבעלה שלא כדין.

וְזִמְנִין אָזְלָא כָּתְבָה אִשָּׁה שׁוֹבֵר וְיָהֲבָה לְגַבְרָא דְּלָאו דִּילָהּ!

וכיוצא בזה בענין שובר, זמנין אזלא כתבה [פעמים הולכת וכותבת] האשה שובר שהתקבלה כתובתה, והסופר יודע את שמה אבל אינו יודע שם בעלה, והיא אומרת לו לכתוב שמו של אדם אחר ששם אשתו כשמה, והיא הולכת ויהבה [ונותנת] את השובר לגברא דלאו דילה [לאותו אדם שאינו בעלה שלה] כדי שעל ידי כך ייפטר מלשלם לאשתו את כתובתה!

אֲמַר לְהוּ אַבַּיֵי, הָכִי אָמַר רַב: שֵׁם הָאִישׁ בַּגֵּט, וְהוּא הַדִּין לְשֵׁם הָאִשָּׁה; שֵׁם הָאִשָּׁה בַּשּׁוֹבֵר, וְהוּא הַדִּין לְשֵׁם הָאִישׁ.

אמר להו [להם] אביי, הכי [כך] אמר רב: ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט, והוא הדין לשם האשה; שם האשה בשובר, והוא הדין לשם האיש.

וְלֵיחוּשׁ לִשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַדָּרִים בְּעִיר אַחַת, דִּלְמָא כָּתֵיב גִּיטָּא וְאָזֵיל וּמַמְטֵי לֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ דְּהֵיאַךְ! אֲמַר לְהוּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא, הָכִי אָמַר רַב: שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַדָּרִים בְּעִיר אַחַת, אֵין מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה.

ושאלו: וליחוש [ונחשוש] לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, כלומר, שני אנשים שיש להם ולנשותיהם אותם שמות, ויש לחשוש דלמא כתיב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [שמא יכתוב אחד מהם גט וילך ויביא אותו לאשתו של האחר]! אמר להו [להם] רב אחא בר הונא, הכי [כך] אמר רב: שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה, ולכן אין לחשוש לכך. ועוד שאלו על דין המשנה: מה תועיל הכרת שם האיש (והאשה) שבגט?

וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל לְמָתָא אַחֲרִיתָא וּמַחֲזִיק לֵיהּ לִשְׁמֵיהּ בְּיוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וְכָתֵיב גִּיטָּא וּמַמְטֵי לֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ דְּהֵיאַךְ!

וליחוש דלמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק ליה לשמיה [ונחשוש שמא ילך אדם לעיר אחרת ויחזיק עצמו ששמו הוא] יוסף בן שמעון, וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [ויכתוב שם גט ויביא אותו לאשתו של האחר] ששמו באמת יוסף בן שמעון (ושם אשתו כשם אשתו של זה)!

אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, הָכִי אָמַר רַב: כָּל שֶׁהוּחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ.

אמר להו [להם] רב הונא בר חיננא, הכי [כך] אמר רב: כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום — אין חוששין לו שיש לו שם אחר.

לָא אִיתְחַזַּק, מַאי? אֲמַר אַבַּיֵי: דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי. רַב זְבִיד אֲמַר: רַמָּאָה בְּרַמָּאוּתֵיהּ זָהִיר.

ושואלים: ואם השם לא איתחזק [הוחזק], מאי? [מהו]? כיצד יודעים שאדם המציג עצמו בשם מסויים, אכן זה שמו? אמר אביי: דקרו ליה ועני [שקוראים לו בשם זה והוא עונה]. רב זביד אמר: רמאה ברמאותיה זהיר [רמאי ברמאותו נזהר] ואין לסמוך על כך. ואין לו תקנה עד שישהה במקום.

הַהוּא תַּבְרָא דַּהֲוָה חֲתִים עֲלָהּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָתְיָא לְקַמֵּיהּ הַהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָהּ לֵיהּ: לָאו אֲנָא הֲוַאי, אֲמַר: אֲנָא נַמִי אֲמַרִי לְהוּ לָאו אִיהִי הִיא, וַאֲמַרוּ לִי: מֵיקָשׁ הוּא דְּקָשָׁא לָהּ וּבָגַר לָהּ קָלָא;

מסופר: ההוא תברא דהוה חתים עלה [שובר אחד שהיה חתום עליו] רב ירמיה בר אבא, אתיא לקמיה ההיא איתתא [באה לפניו אשה אחת], אמרה ליה [לו]: לאו אנא הואי [לא אני הייתי זו] שכתבה את השובר, אלא אשה אחרת התיימרה להיות אני, ואני עצמו לא קיבלתי כתובה. אמר: אנא נמי אמרי להו [אני גם כן אמרתי להם] לאלה שהיו אתי בזמן שבאה אותה אשה: לאו איהי [לא זו] היא, ואמרו לי: מיקש הוא דקשא לה ובגר לה קלא [הזדקנה במשך הזמן ונעשה קולה עבה].

אֲמַר אַבַּיֵי, אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן:

אמר אביי, אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים]: