אֲמַר לְהוּ: בְּעָלְמָא כּוֹתְבִין שׁוֹבֵר, וְהָכָא הַיְינוּ טַעֲמָא, דְּדִלְמָא אָזֵיל בַּעַל חוֹב וְטָרֵיף מִינֵּיהּ דְּלוֹקֵחַ, וְאָזֵיל אִיהוּ וְטָרֵיף לָקוֹחוֹת, וְשׁוֹבֵר גַּבֵּי לָקוֹחוֹת לֵיכָּא.

אמר להו [להם]: בעלמא [בדרך כלל] אצל מלוה כותבין שובר, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] שאין כותבים, לפי שעדיין יש חשש לקנוניה, דדלמא אזיל [שמא ילך] בעל חוב וטריף מיניה [ויטרוף ממנו] מן הלוקח, ואזיל איהו וטריף [וילך הוא ויטרוף] מה לקוחות האחרים שקנו אחריו, ויחזור בעל החוב ויטרוף ממנו, ואז יוציא הוא את השטר השני ויטרוף מלקוחות עם האחריות שבו. ולזה לא יועיל השובר, שהרי השובר גבי [אצל] לקוחות ליכא [אינו נמצא], אלא אצל המוכר, והם אינם יודעים מכך.

סוֹף סוֹף, לָקוֹחוֹת לָאו אַמָּרֵי דְּאַרְעָא הָדְרִי?

ושואלים: סוף סוף, לקוחות לאו אמרי דארעא הדרי [האם לא על בעל הקרקע המוכר הם חוזרים] לגבות ממנו, על פי האחריות שנתן להם? ואז יוציא הוא את השובר, ויימצא שהקרקע נלקחה מהם שלא כדין!

אַדְּהָכִי וְהָכִי שָׁמֵיט וְאָכֵיל פֵּירֵי;

ומשיבים: החשש הוא, שמא אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי [בין כך וכך ישמוט ויאכל פירות הנמצאים בשדה].

אִי נַמִי, לְלוֹקֵחַ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת.

אי נמי [או גם כן] יש לחשוש ללוקח שלא באחריות שלא יחזור אל המוכר, ולא יתגלה הדבר.

אִי הָכִי, שִׁטְרֵי הַלְוָאָה נַמִי!

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאין סומכים על כתיבת שובר, בגלל הפסד הלקוחות — שטרי הלואה נמי [גם כן], כשטוען המלוה שאבד שטרו, מדוע כותבים שובר? שמא יוציא המלוה את שטרו ויגבה מן הלקוחות, שאין בידם שובר!

הָתָם דְּזוּזֵי מַסֵּיק, אָמְרִי: פַּיְּיסֵיהּ בַּעַל חוֹב בְּזוּזֵי, הָכָא דְּאַרְעָא מַסֵּיק, מֵידַע יָדְעִי דְּמַאן דְּמַסִּיק אַרְעָא – בְּזוּזֵי לָא מִפַּיֵּיס.

ומשיבים: התם דזוזי מסיק [שם, במילוה, שכסף הוא חייב לו], כשבא המלוה לטרוף מן לקוחות אמרי [אומרים] הם: אולי כבר פייסיה [פייס אותו] את בעל חוב בזוזי [בכסף], ולכן אינם ממהרים לתת לו לגבות את הקרקע, אלא מבררים עם הלווה אם כבר שילם את חובו. הכא דארעא מסיק [כאן, במכר, שהקונה הראשון קרקע הוא נושה בו במוכר], ומתוך כך הוא בא לטרוף מהם — אינם אומרים כן, מידע ידעי דמאן דמסיק ארעא [יודעים הם שמי שנושה קרקע] — בזוזי [בכסף] לא מפייס [יתפייס], ולכן יש חשש גדול יותר שיוכל לטרוף מהם בלא שילכו אל המוכר תחילה, ועד שיתברר הדבר — יאכל את פירות שדותיהם.

אָמַר מָר: חוּץ מִן הָאַחֲרָיוּת שֶׁבּוֹ. הֵיכִי כָּתְבִינַן? אֲמַר רַב נַחְמָן, דְּכָתְבִי הָכִי: ״שְׁטָרָא דְּנַן דְּלָא לְמִיגְבֵּי בֵּיהּ לָא מִמְּשַׁעְבְּדֵי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי, אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּתֵיקוּם אַרְעָא בִּידֵיהּ דְּלוֹקֵחַ״.

אמר מר [החכם] בברייתא שאם טען אדם שאבד לו שטר מכר — כותבים שטר מכר חוץ מן האחריות שבו. ומבררים: היכי כתבינן [כיצד כותבים אנו] שטר כזה? אמר רב נחמן, דכתבי הכי [שכותבים כך]: ״שטרא דנן [שטר זה] שלא למיגבי ביה [לגבות בו] לא ממשעבדי [ממשועבדים] ולא מבני חרי [חורין], אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה [כדי שתעמוד קרקע זו בידיו] של הלוקח״ כתבנוהו, על מנת שתהיה לו ראיה שקרקע זו היא שלו, ולא יבוא המוכר לערער על כך.

אָמַר רַפְרָם, זֹאת אוֹמֶרֶת: אַחֲרָיוּת – טָעוּת סוֹפֵר הוּא; טַעֲמָא דְּכָתַב לֵיהּ הָכִי, הָא לָא כָּתַב לֵיהּ הָכִי – גָּבֵי.

אמר רפרם, זאת אומרת: שאחריות — טעות סופר הוא, שאם לא נכתבה אחריות נכסים בשטר — אין אנו אומרים שבכוונה הושמטה, אלא אנו מניחים שהיתה זו טעות סופר שלא כתב. וכיצד מוכיחים זאת מדברי רב נחמן — כי טעמא דכתב ליה הכי [הטעם, דווקא כשכותב לו כך] בצורה מפורשת שאין אחריות בשטר, אז אינו יכול לגבות בו, הא [הרי] אם לא כתב ליה הכי [היה כותב לו כך] — גבי [היה גובה].

רַב אַשִׁי אָמַר: אַחֲרָיוּת – לָאו טָעוּת סוֹפֵר הוּא, וּמַאי ״חוּץ מֵאַחֲרָיוּת שֶׁבּוֹ״? דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ אַחֲרָיוּת.

רב אשי אמר: אחריות — לאו [לא] טעות סופר הוא, ואם אין אחריות מפורשת בשטר — אין גובה בו אחריות נכסים. ומאי [ומה] פירוש ״חוץ מאחריות שבו״ — בפשטות — שלא כתיב ביה [כתוב בו] סעיף האחריות.

הַהִיא אִיתְּתָא דִּיהַבָה לֵיהּ זוּזֵי לְהַהוּא גַּבְרָא לְמִיזְבַּן לָהּ אַרְעָא, אֲזַל זְבַן לָהּ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת; אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן,

בענין זה של אחריות, מסופר: ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן [אשה אחת שנתנה כסף לאדם אחד לקנות] לה ארעא [קרקע], אזל זבן [הלך קנה] לה קרקע שלא באחריות; אתיא לקמיה [באה לפני] רב נחמן להתלונן,

אֲמַר לֵיהּ: ״לְתַקּוּנֵי שְׁדַרְתִּיךְ וְלָא לְעַוּוּתֵי״, זִיל זַבְנָהּ מִינֵּיהּ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, וַהֲדַר זַבְּנָהּ נִיהֲלָהּ בְּאַחֲרָיוּת.

אמר ליה [לו]: הכלל הוא לגבי שליח שיכול המשלח לומר לו: ״לתקוני שדרתיך [לתקן שלחתיך] ולא לעוותי״ [לקלקל]. ואתה עשית דבר מקולקל, שלא עשית שליחותך כראוי. וכדי לתקן את הדבר זיל זבנה מיניה [לך קנה אתה את הקרקע ממנו] מן המוכר שלא באחריות, והדר זבנה ניהלה [ואחר כך תמכרנה לה את הקרקע הזו] באחריות, שאם יגבה בעל חובו של המוכר את הקרקע — אתה הוא שתפסיד, שתצטרך לפצות את האשה.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁטָר – חָזְרָה מַתְּנָתוֹ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת״. מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אֲמַר רַב אַסִי, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ: שָׂדֶה זוֹ נְתוּנָה לְךָ כָּל זְמָן שֶׁהַשְּׁטָר בְּיָדְךָ.

שנינו בברייתא שרבן שמעון בן גמליאל אומר: הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו המקבל את השטר (שטר המתנה) — חזרה בכך מתנתו, וחכמים אומרים: מתנתו קיימת. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל? אמר רב אסי, נעשה כאומר לו בשעת הנתינה: שדה זו נתונה לך כל זמן שהשטר בידך.

מַתְקִיף לָהּ רַבָּה: אִי הָכִי, נִגְנַב אוֹ אָבַד נַמִי!

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה: אי הכי [אם כך] אתה אומר, אם נגנב או אבד השטר נמי [גם כן] חזרה בכך המתנה!

אֶלָּא אֲמַר רַבָּה: בְּאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה קָמִיפַּלְגִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה.

אלא אמר רבה: רבן שמעון בן גמליאל וחכמים ב שאלה האם אותיות נקנות במסירה קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, האם שטרות (והזכויות הכתובות בהם) נקנים מאדם אחד לחבירו על ידי מסירה בלבד, או צריך מעשה אחר כדי להקנותם. שרבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: אותיות נקנות במסירה, וכיון שהחזיר המקבל את השטר — קנה הנותן יחד עמו גם את החזקה על הנכסים, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין אותיות נקנות במסירה וצריכים מעשה נוסף של הקניה. ולכן ההחזקה בשטר אינה מוכיחה דבר. ומבררים את דעתו של רבן שמעון בן גמליאל בענין זה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא לִידוֹן בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה – נִידּוֹן בִּשְׁטָר, דִּבְרֵי רַבִּי; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּחֲזָקָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לידון בשטר ובחזקה שבאים ומערערים על בעלותו על קרקע שבידיו, ויש בידו שטר מכר, וגם עדים שהיתה לו חזקה בשדה — הרי זה נידון בשטר, ולפי זה מאמתים את בעלותו. אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נידון בחזקה, ועל ידי כך מתאמתת בעלותו.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: בְּאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה קָא מִיפַּלְגִי,

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: ב שאלה אם אותיות נקנות במסירה קא מיפלגי [חלוקים הם], כלומר, במקרה בו מסר המוכר לקונה את השטר בו הוא עצמו קנה את השדה,