חזור
בבא בתרא
דף קעב:אֲמַר רַב הוּנָא: ״מִמְּךָ״ – אֲפִילּוּ מֵרֵישׁ גָּלוּתָא, וַאֲפִילּוּ מִשָּׁבוֹר מַלְכָּא.
אמר רב הונא: הלשון ״ממך״ הכתובה בשטר — הריהי כוללת כל אדם, אפילו מריש גלותא [מראש הגלות], ואפילו משבור מלכא [המלך], שכל אדם שמחזיק את השטר יכול לתבוע אותו, ואין לומר שמא לא הוא זה שהלוה את הכסף.
תוספות
מינך אפי׳ מריש גלותא לשון שאילה הוא וכן ההיא דאמר רב הונא חיישינן לשני שוירי בכל הגט (גיטין דף כז.) ובשנים אוחזין (ב״מ דף יח: ושם) [וה״פ] אפי׳ מריש גלותא שאין רגיל להלוות נאמר אפילו באותו דגבי אי תפיס ביה אבל רשב״ם אין תופס בו עיקר ואין נראה לר״י מה שמפרש אפילו מריש גלותא שאנו חוששין שמא אדם אחר הלוהו ונפל ממנו ומצאו לזה מה לי לתלות בריש גלותא אותו אדם אחר ולישנא נמי לא משמע כלל הכי ומה שהקשה למה שפי׳ דהוה ליה למימר ההוא [גברא] דנפק מתותי ידיה משמע נראה דלא קשה כלל דלרב הונא הוה מספקא ליה ודרך שאלה היה אומר אם נתחייב אותו כלל דמשמע אפילו מריש גלותא אף על פי שאינו רגיל להלוות לו כלל אלא ש״מ מינך לא חשיב משמעות והבל הוא ומשום אדם לא יגבוהו [או לא]:
אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוֹרְתָא בָּעֵי לָהּ רַב הוּנָא מִינָּךְ.
אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] עיין בה בהלכה זו, משום דלאורתא בעי לה [שבערב ישאל אותה] רב הונא מינך [ממך] מה אתה סבור בענין זה.
נְפַק דַּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אִם כָּתוּב בּוֹ ״גֵּרַשְׁתִּיהָ הַיּוֹם״ – כָּשֵׁר.
נפק דק ואשכח [יצא דקדק ומצא], דתניא [ששנויה ברייתא]: גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר: אם כתוב בו ״גרשתיה היום״ — כשר;
אַלְמָא: ״הַיּוֹם״ – הַהוּא יוֹמָא דְּנָפֵיק בֵּיהּ מַשְׁמַע, הָכָא נַמִי ״מִמְּךָ״ – מֵהַהוּא גַּבְרָא דְּנָפֵיק מִתּוּתֵי יְדֵיהּ מַשְׁמַע.
אלמא [מכאן יוצא] ש״היום״ — ההוא יומא דנפיק ביה משמע [אותו יום שיוצא בו הגט משמעו] ודי בכך, הכא נמי [כאן גם כן] בשטר, ״ממך״ — מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה [מאותו אדם שיצא מתחת ידו] משמע.
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְדִלְמָא אַבָּא שָׁאוּל כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתֵי, אֲבָל הָכָא לֵיחוּשׁ לִנְפִילָה!
אמר ליה [לו] אביי: ודלמא [ושמא] אבא שאול שהכשיר גט שאין בו תאריך מוגדר, כר׳ אליעזר סבירא ליה [סבור הוא], שאמר: עדי מסירה שראו מסירת הגט לאשה כרתי [הם הכורתים שהגט], ולכן הוא כשר גם אם אין כתוב בו אלא נוסח סתמי, אבל הכא ליחוש [כאן נחשוש] לנפילה, שמא נפל השטר מיד המלוה ומצאו אחר!
תוספות
עדי מסירה כרתי והא דכתוב ביה היום לא משום דצריך זמן אלא שאם מתנה בעל פה שום תנאי אם ימות מחולי זה או כשימות שתהא אז מגורשת מעכשיו וכדפסיק לעיל (בבא בתרא דף קלו.) כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוי כאומר מהיום אבל היכא דלא מתנה שום דבר לא צריך כלל מהיום והא דפירש רשב״ם דבעי למיכתב מהיום משום דבעי אבא שאול ידים מוכיחות אין נראה לר״י דהא אמרי׳ (גיטין דף יז.) זמן לא תקנו אלא משום פירות או משום בת אחותו ור׳ אלעזר לא [הוה] בעי זמן [כלל] דס״ל עדי מסירה כרתי כמו שסובר רשב״ם עצמו וגם זהו תימה להוסיף טעם חדש לאבא שאול דבעי היום משום הוכחה:
אבל הכא ליחוש לנפילה תימא מאי שייכא הכא פירכא דר״א בהלואה הוה מצי למימר נהי נמי דמשמע מההוא גברא כו׳ מ״מ ליחוש לנפילה ואפילו הוה סובר כר״מ הוה מצי למיפרך הכי ואומר ר״י דהכי פירושה אלמא מהיום מההוא יומא דנפק ביה משמע ה״נ ממך מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע שרוצה לומר לכל אדם שימצא בידו כי משמעות חשוב הוא ולא הבל וליצנות וכן משמע שיגבה כל מי שימצא וכן דעת הכתיבה היתה ובשטרי אקנייתא אתי שפיר שמשעבד עצמו מה שלא לוה עדיין מש״ה שעבד לו אפילו לא ילוה לעולם כדאמרי׳ בשנים אוחזין (ב״מ דף טז:) מצא שטרי הקנאה בשוק יחזירם לבעלים מאי אמרת שמא כתב ללוות ולא לוה הא שעבד ליה נפשיה הלכך לא שייך למיחש לנפילה הכא ואפילו בלא אקנייתא הוה מצי לאוקומי לפי׳ ר״ת דהנושא (כתובות דף קב. ד״ה אליבא) דמפרש התם שיכול אדם להשתעבד לחבירו אפילו לא לוה ממנו כגון שיכתוב השטר אני חייב לך מנה ויכתבנו ויתננו לו לשם כך ופריך דלמא אבא שאול כר׳ אלעזר ס״ל ולא בעי זמן כו׳ והיום משמע יומא דנפק מבעל הבית ולא דנפק מב״ד ולא הוצרך מהיום אלא אם התנה אם מתי כדפרישית לעיל אבל הכא ליחוש לנפילה דממך נמי לא משמע אלא שנתנו לו כי היכי דמהיום משמע סתם משמעותו משעת הגירושין ולחפות על בת אחותו לא יוכל דהא עדי מסירה צריך וה״נ משמע הכא אותו שנתנו לו דוקא ולא למוצאו א״כ איכא למיחש לנפילה ומשני לנפילה לא חיישינן ותחלת שאלה דרב הונא נראה לר״י לפרש כן ממך אפילו מריש גלותא אע״פ שאין רגיל להלוות כלל וגם אפילו אנו ידעינן בבירור שלא הלוהו וגם אין רגילות להקנות לו וליתן לו שטר הקנאה כלל אפ״ה מקנה לו מטעמא דפרישית או לא דשמא אין לנו לתלות אלא באותו שנתנו לו הלכך חיישינן לנפילה דלא קני אם לא מסרו לו ועוד יש לפרש אבל הכא ליחוש לנפילה כלומר לא מיבעיא דלא משמע ההוא גברא כו׳ והבל הוא ואפי׳ הוה משמע ליחוש לנפילה ומשני לנפילה לא חיישינן וקושיא ראשונה לא חשש לתרץ משום דכר׳ אלעזר לא מתוקמא דהא מצריך מהיום וטעמא שפירשתי למעלה הוא דחוק ולא סבירא ליה לרבה ההוא דיחויא וכן מצינו בשאר מקומות בגמ׳ שאין חושש לתרץ קושיא ראשונה כלל:
לנפילה דחד פירוש שאין לתלות שנפל אלא מאחד לבד כי היכי דמתרמי שמזה נפל לנפילה דרבים פירוש דיש לחוש מכל בני אדם שבעולם שנפל מזה או מזה יש לתלות בנפילה:
אֲמַר לֵיהּ: לִנְפִילָה לָא חָיְישִׁינַן. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּלָא חָיְישִׁינַן לִנְפִילָה?
אמר ליה [לו] רבה: לנפילה של שטר מיד המלוה לא חיישינן [אין אנו חוששים]. ומנא תימרא דלא חיישינן [ומנין אתה אומר שאין אנו חוששים] לנפילה?
דִּתְנַן: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה, וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב; הָא הֵם עַל אֲחֵרִים – יְכוֹלִין, וְאַמַּאי? לֵיחוּשׁ לִנְפִילָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: לִנְפִילָה לָא חָיְישִׁינַן.
— דתנן [ששנינו במשנה]: שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון — אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, משום שלא ברור מן השטר מי הוא המלוה ומי הוא הלווה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, שהרי כל אחד מהם יכול לטעון שלא הוא הלווה אלא חבירו. ונדייק מכאן: הא [הרי] הם על אחרים — יכולין להוציא שטר חוב. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע]? ליחוש [שנחשוש] לנפילה! שמא היה השטר בעצם שייך ליוסף בן שמעון האחר, ונפל ממנו השטר, ומצאו יוסף בן שמעון זה, והוא גובה בו! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי לנפילה לא חיישינן [אין אנו חוששים]?
וְאַבַּיֵי? לִנְפִילָה דְּחַד לָא חָיְישִׁינַן, לִנְפִילָה דְּרַבִּים חָיְישִׁינַן.
ואביי, מה עונה הוא על כך? — לדעתו יש לחלק: לנפילה דחד לא חיישינן [של אחד אין אנו חוששים], כלומר, שיפול השטר מאדם מסויים זה, ויגיע דווקא לידי אותו אדם ששמו כשמו — אין אנו חוששים, אבל לנפילה של רבים, כגון שטר ״ממך״, שיכול היה ליפול מכל אדם, וכל אדם שמוצא את השטר יכול להשתמש בו — חיישינן [אנו חוששים].