חזור
בבא בתרא
דף קעג:וְאִם אָמַר לוֹ ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.
ואם אמר לו המלווה לערב ״הריני מלוה על מנת שאפרע ממי שארצה״ — במקרה זה יפרע אפילו מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה — בין כך ובין כך, אפילו כתב ״על מנת שאפרע ממי שארצה״ — לא יפרע מן הערב.
וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ – יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה — ידירנה הבעל הנאה, כך שלא יוכל לשאתה שוב. והוא מחשש שמא יעשו ביניהם הבעל והאישה קנוניא על נכסים של זה, שהבעל יטען אחר כך שאין לו נכסים לשלם בהם את כתובתה, וישלם לה הערב את דמי הכתובה, ו אחר כך יחזיר הבעל את אשתו ובידה הכסף שקיבלה מן הערב.
גמ׳ מַאי טַעֲמָא? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: גַּבְרָא אַשְׁלִימַת לִי, גַּבְרָא אַשְׁלִימִי לָךְ.
מתחילה הבינו שהאמור במשנה ש״לא ייפרע מן הערב״ כוונתו שלא ייפרע כלל מן הערב. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מפני שיכול הערב לטעון למלוה: גברא אשלימת לי, גברא אשלימי לך [אדם מסרת בידי, אדם מסרתי בידך]. כלומר, אני בסך הכל ערב לכך שהאיש הזה, הלווה, לא יברח, שאם יברח אשלם לך, והרי הוא נמצא לפניך!
מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן: הַאי דִּינָא דְּפַרְסָאֵי!
מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: האי דינא דפרסאי [זה דינם של פרסים הוא]!
אַדְרַבָּה, בָּתַר עָרְבָא אָזְלִי!
ותוהים על דברי רב נחמן: אדרבה, הפרסים בתר ערבא אזלי [אחר הערב הם הולכים וגובים ממנו], שלא כמשנה!
אֶלָּא, בֵּי דִינָא דְּפַרְסָאֵי, דְּלָא יָהֲבִי טַעֲמָא לְמִילְּתַיְיהוּ.
אלא, כוונתו של רב נחמן היא, שדין זה שאין נפרעים מן הערב, הוא כדינם של בי דינא דפרסאי דלא יהבי טעמא למילתייהו [בית דין של פרסים, שאינם נותנים טעם לדבריהם], אלא פוסקים לפי רצונם, בלא טעם ראוי.
אֶלָּא אֲמַר רַב נַחְמָן: מַאי לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב – לֹא יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה.
אלא אמר רב נחמן: מאי [מה] פירוש ״לא יפרע מן הערב״? הכוונה היא שלא יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע קודם מן הלווה.
תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב – לֹא יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה, וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה.
תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יתבע ערב תחלה, ואם אמר ״על מנת שאפרע ממי שארצה״ — יתבע אם רוצה אף את הערב תחלה.
אֲמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְעָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבֵּד? דִּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ״.
ודנים במקורו של דין הערבות. אמר רב הונא: מנין לערב שהוא משתעבד לתשלום באמירה בלבד? — דכתיב [שנאמר]: ״אנכי אערבנו מידי תבקשנו״ (בראשית מג, ט), הרי שיכול לדרוש את הדבר מיד הערב.
מַתְקִיף לָהּ רַב חִסְדָּא: הָא קַבְּלָנוּת הִיא, דִּכְתִיב: ״תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ״!
מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: הא [זו] אינה ערבות פשוטה, אלא ערבות מיוחדת של קבלנות היא, דכתיב [שנאמר]: ״תנה אתו על ידי ואני אשיבנו״ (שם מב, לז), כלומר, הוא מקבל על עצמו את כל האחריות, ולכך יש דין שונה!
אֶלָּא אֲמַר רַבִּי יִצְחָק, מֵהָכָא: ״לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ״;
אלא אמר ר׳ יצחק, מהכא [מכאן] יש ראיה, שנאמר: ״לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו״ (משלי כ, טז), הרי שיש רשות לקחת ממי שערב לאחר.
וְאוֹמֵר: ״בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ, עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְּכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ״, אִם מָמוֹן יֵשׁ לוֹ בְּיָדְךָ – הַתֵּר לוֹ פִּיסַּת יָד, וְאִם לָאו – הַרְבֵּה עָלָיו רֵיעִים.
ואומר: ״בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך״ (משלי ו, א –ג), ומפרשים פסוקים אלה שהם מדברים בשני מקרים: ״אם ערבת לרעך״ — אם ממון יש לו בידך, כלומר, שאתה חייב לו ממון מפני שאתה ערב לו — התר לו פיסת יד (״התרפס״), כלומר, פתח לו את ידך ותן מה שאתה חייב. ואם לאו, אם לא ממון הוא, אלא שפגעת בו (״נוקשת באמרי פיך״) — הרבה עליו (״רהב״) ריעים שיבואו ויפייסו אותו.
אֲמַר אַמֵימָר: עָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבֵּד – מַחֲלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי; לְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא – עָרֵב מִשְׁתַּעְבֵּד, לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא – עָרֵב לָא מִשְׁתַּעְבֵּד.
ועוד ביסודו של דין הערבות, אמר אמימר: ערב שמשתעבד לשלם חובו של חבירו אם חבירו לא ישלם, הוא תלוי במחלוקת ר׳ יהודה ור׳ יוסי; לר׳ יוסי שאמר: אסמכתא קניא [קונה], כלומר, אם אדם מבטיח ממון לחבירו אם יקרה כך וכך, אף שהוא סבור שלא יצטרך לשלם בפועל — הרי זה קנין ושעבוד — לדעתו גם הערב משתעבד, ואילו ל דעת ר׳ יהודה שאמר: אסמכתא לא קניא [אינה קונה] — גם ערב לא משתעבד.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר: הָא מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם, דְּאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא, וְעָרֵב מִשְׁתַּעְבֵּד!
אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: הא [הרי] מעשים בכל יום, שאנו פוסקים שאסמכתא לא קניא [אינה קונה] ו בכל זאת ערב משתעבד!
אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: בְּהַהוּא הֲנָאָה דְּקָא מְהֵימָן לֵיהּ – גָּמַר וּמִשְׁתַּעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ.
אלא אמר רב אשי: שלא ככל הבטחה, שאין בה כדי לשעבד, הרי בערבות, בההוא [באותה] הנאה דקא מהימן ליה [שהוא, המלוה, מאמין לו] וסומך עליו כדי להלוות ללווה — גמר [גומר] הערב בלבו ומשתעבד נפשיה ומשעבד עצמו] לענין זה.
״וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ כו׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה, אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.
שנינו במשנה: ״ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה״ — ייפרע מן הערב. אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: לא שנו שנפרע מן הערב, אלא בזמן שאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה — לא יפרע מן הערב.
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי!
ותוהים: והא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה של המשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה — לא יפרע מן הערב, מכלל הדבר אתה למד כי התנא קמא סבר [הראשון סבור]: לא שנא הכי ולא שנא הכי [אינו שונה כך ואינו שונה כך], בין שיש נכסים ללווה ובין שאין לו נכסים, יכול להיפרע מן הערב!
חַסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב; בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – בְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה, אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב; וְקַבְּלָן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – יִפָּרַע מִן הַקַּבְּלָן;
ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יפרע מן הערב. ואם אמר ״על מנת שאפרע ממי שארצה״ — יפרע מן הערב. במה דברים אמורים — בשאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה — לא יפרע מן הערב. ו אם היה הערב קבלן, שהוא מקבל על עצמו את פרעון החוב כאילו הוא לווה אותו, הרי אף על פי שיש נכסים ללוה — יפרע מן הקבלן.
תוספות
חסורי מחסרא והכי קתני פירש ר״ת בכתב ידו חסורי מחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב הכי פירושו והכי הלכתא לא יתבע מן הערב תחלה אע״פ שאין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות אלא יתבע מן הלוה תחלה ואם הוא רחוק ימתין לו או ילך לשם לתבעו ולכופו דלא מחתינן לנכסי דערב דלמא אי איתיה הכא ללוה הוה יהיב ליה מטלטלי למלוה ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה כו׳ ולא יצטרך להמתין ולחזור אחר הלוה דמשום דלמא פרע ליה מטלטלין לא מטרחינן ליה למלוה כיון דאתני וכגון שאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות כדמסיק ואזיל בד״א כו׳ אבל יש נכסים ללוה דהיינו קרקעות יתבע הלוה תחלה ויכופנו ולא נטריח את הערב כיון דאיגלאי מילתא שיכול להפרע מן הלוה אבל כשאין נכסים ללוה ' ואתני ממי שארצה אפרע מספיקא לא מטרחינן לחזור ולהמתין ללוה אלא יפרע מן הערב כדפרישית וקבלן אף על פי שיש נכסים כו׳ וחמש מדות בערבות א׳ המלוה על ידי ערב ולא אתני ממי שארצה אפרע תובע הלוה תחלה בב״ד בין שיש לו ובין שאין לו נכסים ללוה ואם לא יוכל לכופו ללוה ולא ציית דינא נכנס לביתו של ערב ב׳ אם התנה ממי שארצה אפרע ואין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות נפרע מן הערב תחלה פי׳ אם ירצה לדון עם הערב תחלה ואם ירצה יתבע מן הלוה תחלה כדאמרינן אם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב ש״מ דברצון המלוה תליא מילתא ג׳ ואם יש לו נכסים ללוה אפילו אתני נפרע מן הלוה תחלה ד׳ וקבלן דהיינו תן לו ואני נותן לך בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו נפרע מן הערב תחלה ה׳ נושא ונותן ביד יפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום ואם לא מצא שום להפרע מן הערב חוזר על הלוה מדר׳ נתן דקיימא לן כוותיה אפילו בבעל חוב דעלמא וכולהו ערבין בעי קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות וקבלן דהיינו תן לו ואני אתן לך אי נמי שאינו מזכיר לשון הלואה אלא לשון פרעון דקאמר ייט״י דונראי ולא קאמר ייט״י דיברא״י דהלכתא כרבא ולא לימא ואני קבלן וקונין בכליו של קונה וכגון דנקיט ביה שלש על שלש דבציר מהכי לא מהני אם אינו כלי ואין חילוק בין עור לשק כדאמרינן בשנים אוחזין (ב״מ דף ז.) כיון דנקט ביה שלש על שלש לשון רבינו תם ואם היה כתוב בשטר שנעשה פלוני בן פלוני קבלן אומר ר״י דהוי קבלן דאע״ג דלא כתב בו תן לו ואני נותן לך שלא פירש היאך אמר מכל מקום קבלן קאמר דהוי: