מַאי בֵּינַיְיהוּ?

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם], אם לשתי הדעות, בפועל אין הערב יכול לגבות מן היתומים?

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי נַמִי, דְּשַׁמְתּוּהוּ וּמֵת בְּשַׁמְתֵּיהּ.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כש החייב, כלומר, אביהם מודה בשעת מותו שהוא חייב כסף זה. אי נמי דשמתוהו [או גם כן שנידו אותו, את האב] בבית דין על שלא רצה לפרוע חוב זה, ומת בשמתיה [בתוך נידויו], שאז ברור שעדיין לא שילם דבר. במקרים אלה, לדעת רב פפא עדיין אין היתומים משלמים, משום שאינם חייבים במצוה. אבל לדעת רב הונא בנו של רב יהושע, כיון שיש עליהם שעבוד, וברור שלא שולם החוב — הרי הם משלמים.

שָׁלְחוּ מִתָּם: שַׁמְתּוּהוּ וּמֵת בְּשַׁמְתֵּיהּ – הִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.

שלחו מתם [משם] מארץ ישראל לבבל, פסק הלכה: שמתוהו ומת בשמתיה [נידוהו ומת בנידויו], הלכתא [הלכה] כרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע.

מֵיתִיבֵי: עָרֵב שֶׁהָיָה שְׁטַר חוֹב יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ – אֵינוֹ גּוֹבֶה, וְאִם כָּתוּב בּוֹ ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ״ – גּוֹבֶה;

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: ערב שהיה שטר חוב שקיבל מהמלוה יוצא מתחת ידו והוא תובע את יורשי הלווה להחזיר לו מה ששילם עבורם — אינו גובה, ואם כתוב בו בשטר החוב ״התקבלתי ממך״ שחתם המלוה כי קיבל סכום זה מן הערב — גובה.

בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מַשְׁכַּחַת לָהּ – כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, אֶלָּא לְרַב פַּפָּא קַשְׁיָא!

ומעתה, בשלמא [נניח] ל שיטת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע — משכחת לה [מוצא אתה] אפשרות שיכול הערב לגבות מיתומי הלווה, כגון כשחייב מודה. אלא לרב פפא קשיא [קשה], שהרי לשיטתו אין הערב גובה כלל מן היתומים, שהרי אינם חייבים במצוה!

שָׁאנֵי הָתָם, לְהָכִי טָרַח וְכָתַב לֵיהּ ״הִתְקַבַּלְתִּי״.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם הדין], במקרה מיוחד זה, כי להכי טרח וכתב ליה [לכך הוא טורח וכותב לו] ״התקבלתי״, כדי שיהא זה כשטר חוב של הערב עצמו, ובמקרה זה נכסי הלווה משועבדים לחוב, וגובים מן היתומים. אבל אין מכאן ראיה למקרה אחר.

הַהוּא עָרְבָא דְּגוֹי דִּפְרָעֵיהּ לְגוֹי מִקַּמֵּי דְּלִתְבְּעִינְהוּ לְיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי, הָכִי אֲמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חָיְישִׁינַן לִצְרָרֵי – הָנֵי מִילֵּי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל גּוֹי, כֵּיוָן דְּבָתַר עָרְבָא אָזֵיל – לָא חָיְישִׁינַן לִצְרָרֵי.

בקשר לענין זה מסופר: ההוא ערבא [אדם אחד שהיה ערב] להלוואה שהלוה גוי, דפרעיה [שפרעו] לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי [לפני שתבע מן היתומים], יורשי הלווה. אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר אבימי מהגרוניא משמיה [משמו] של רבא: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] חיישינן לצררי [חוששים אנו שמא נתן לו צרור כסף ושילם לו] — הני מילי [דברים אלה אמורים] כשהיה המלוה ישראל, אבל בגוי כיון דבתר ערבא אזיל [שאחרי הערב הוא הולך לגבות] לא חיישינן לצררי [אין אנו חוששים לצרור כסף], שנתן הלווה לגוי, שהוא חושש שמא בכל מקרה יחזור הגוי ויגבה מן הערב.

אֲמַר לֵיהּ: אַדְרַבָּה: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לִצְרָרֵי – הָנֵי מִילֵּי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל גּוֹיִם, כֵּיוָן דְּדִינַיְיהוּ בָּתַר עָרְבָא אָזְלִי, אִי לָאו דְּאַתְפְּסֵיהּ צְרָרֵי מֵעִיקָּרָא – לָא הֲוָה מְקַבֵּל לֵיהּ.

אמר ליה [לו]: לרב אשי: אדרבה [גדולה מזו, ההיפך מסתבר]: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לא חיישינן לצררי [אין אנו חוששים לצרור כסף], שהפקיד הלווה אצל המלוה — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בישראל, אבל גוים כיון דדינייהו בתר ערבא אזלי [שדינם שאחר הערב הם הולכים], אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא [אם לא שהתפיסו, שהפקיד בידו של הערב צרור מתחילה] — לא הוה [היה] מקבל ליה [עליו] את הערבות.

״וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ״ [וכו׳]. מֹשֶׁה בַּר עָצָרִי עָרְבָא דִּכְתוּבָּתָהּ דְּכָלָתֵיהּ הֲוָה, רַב הוּנָא בְּרֵיהּ צוּרְבָא מִדְּרַבָּנַן הֲוָה וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא, אֲמַר אַבַּיֵי: לֵיכָּא דְּנֵיזִיל דְּנַסְבֵּיהּ עֵצָה לְרַב הוּנָא, דִּנְגַרְשָׁהּ לִדְבֵיתְהוּ, וְתֵיזִיל וְתִגְבֵּי כְּתוּבָּה מֵאֲבוּהּ, וַהֲדַר נִהַדְּרָהּ?

שנינו במשנה, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה ובעלה רוצה לגרשה, צריך הבעל לידור ממנה הנאה, כדי שלא יעשו קנוניא על הערב, ויחזיר את אשתו. מסופר: איש אחד ששמו משה בר עצרי ערבא דכתובתה דכלתיה הוה [ערב לכתובה של כלתו היה]. רב הונא בריה [בנו] צורבא מדרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא [תלמיד חכם היה ודחוק בממון]. אמר אביי: ליכא דניזיל דנסביה [האם אין מי שילך ויתן] עצה לרב הונא זה, דנגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבי [שיגרש את אשתו, והיא תלך ותגבה] את הכתובה מאבוה [מאביו] שהיה ערב לכתובה, והדר נהדרה [ואחר כך יחזיר אותה] רב הונא, ונמצא שיש בידו קצת כסף?

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אַטּוּ כָּל דִּמְגָרֵשׁ – בְּבֵי דִינָא מְגָרֵשׁ?

אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] ״ידירנה הנאה״ תנן [שנינו במשנה], ואם כן כיצד יוכל להחזיר אותה! אמר ליה [לו] אביי: אטו [וכי] כל מי שמגרש אשה, בבי דינא [בבית דין] שהם יודעים הלכה זו מגרש? יגרשנה שלא בפני בית דין, ולא ידירנה!

לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּכֹהֵן הוּא. אֲמַר אַבַּיֵי, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עֲנִיּוּתָא.

לסוף איגלאי מילתא [התגלה הדבר] שכהן הוא, וממילא לא יכול היה לגרש את אשתו ולהחזירה. אמר אביי: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים]: בתר עניא אזלא עניותא [אחר העני הולכת העניות], שאפילו בעצה זו אינו יכול להשתמש.

וּמִי אֲמַר אַבַּיֵי הָכִי? וְהָא אָמַר אַבַּיֵי: אֵיזֶהוּ רָשָׁע עָרוּם? זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך]? והא [והרי] אמר אביי: איזהו ״רשע ערום״? — זה המשיא עצה למכור בנכסים כ דעת רבן שמעון בן גמליאל. שלדעתו, מי שציווה ״נכסי לך ואחריך לפלוני״, אם קדם המקבל הראשון ומכר את הנכסים — זכותו לעשות זאת, ואין לשני כלום. ואם כן, משמע שלדעת אביי, כל מי שנותן עצה לאדם לעשות דבר, שהוא אמנם חוקי אבל גורם עוול לאחרים — נקרא ״רשע ערום״, וכיצד יכול היה להשיא עצה כזאת לאותו רב הונא בר משה?

בְּנוֹ שָׁאנֵי, וְצוּרְבָא מֵרַבָּנַן שָׁאנֵי.

ומשיבים: במקרה זו, כיון שהבעל בנו של הערב הוא — הרי זה שאני [שונה], שהוא מוחל. וצורבא מרבנן שאני [וכן תלמיד חכם הרי זה שונה], שראוי לעשות טובה לתלמיד חכם. ומקשים עוד: כיצד היתה מועילה אותה עצה?

וְהָא עָרֵב הוּא, [וְקַיְּימָא לָן:] עָרֵב דִּכְתוּבָּה לָא מִשְׁתַּעְבֵּד! קַבְּלָן הֲוָה.

והא [והרי] ערב הוא האב, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שערב של כתובה לא משתעבד באמת, אלא רק לכבוד ולמצוה בלבד הוא שנהיה ערב! ומשיבים: קבלן הוה [היה] ולא סתם ערב, והוא כן משתעבד לתשלום הכתובה, שהרי קיבל על עצמו במפורש את חובת התשלום.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: קַבְּלָן דִּכְתוּבָּה אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נִכְסֵי לַבַּעַל מִשְׁתַּעְבֵּד – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבֵּד, אִי לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבֵּד – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שקבלן של כתובה אף על גב דלית ליה נכסי [אף על פי שאין לו נכסים] לבעל בכל זאת משתעבד — שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אי אית ליה [אם יש לו] נכסים לבעל משתעבד הקבלן, אי לית ליה [אם אין לו] — לא משתעבד, שבוודאי לא התכוון לשלם את הכתובה, אם כן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד היתה מועילה אותה עצה?

אִיבָּעֵית אֵימָא: מֶיהְוֵי הֲוָה לֵיהּ וְאִישְׁתַּדּוּף. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַבָּא לְגַבֵּי בְּרֵיהּ שִׁעְבּוּדֵי מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מיהוי הוה ליה [היו לו] נכסים, לרב הונא זה בזמן הנישואין, כשקיבל האב על עצמו את הערבות, ואישתדוף [ואחר כך נשדפו]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אבא לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה [האב לגבי בנו בוודאי משעבד את עצמו] גם כאשר אין לבן נכסים. ומהי אותה מחלוקת לגבי קבלן של כתובה?

דְּאִיתְּמַר: עָרֵב דִּכְתוּבָּה – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבֵּד, קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב – דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבֵּד, קַבְּלָן דִּכְתוּבָּה וְעָרֵב דְּבַעַל חוֹב – פְּלִיגִי, מָר סָבַר: אִי אִית לֵיהּ נִכְסֵי לַלֹּוֶה – מִשְׁתַּעְבֵּד, אִי לֵית לֵיהּ – לָא מִשְׁתַּעְבֵּד; וּמָר סָבַר: בֵּין אִית לֵיהּ וּבֵין לֵית לֵיהּ – מִשְׁתַּעְבֵּד.

דאיתמר [שנאמר]: ערב של כתובה — דברי הכל לא משתעבד, שמכיון שלא היתה כאן הלוואה במתן כסף, וגם לא היה הערב אלא לכבוד ולמצוה בלבד. ערב קבלן של בעל חוב (של הלוואה) — דברי הכל משתעבד. לגבי קבלן של כתובה, ו לגבי ערב סתם לבעל חוב — בזה פליגי [חלוקים חכמים], מר סבר [חכם זה סבור]: אי אית ליה נכסי [אם יש לו נכסים] ללוה — משתעבד הערב, שהוא מקבל על עצמו ערבות מתוך הנחה שלא יצטרך לפרוע את החוב, ואין זה אלא לשם בטחון. אי לית ליה [אם אין לו] נכסים ללווה — לא משתעבד. ומר סבר [וחכם זה סבור]: בין אית ליה [שיש לו] ובין לית ליה [שאין לו] — משתעבד הערב.

וְהִלְכְתָא: עָרֵב, בֵּין אִית לֵיהּ וּבֵין לֵית לֵיהּ – מִשְׁתַּעְבֵּד, בַּר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה, דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לַבַּעַל – לָא מִשְׁתַּעְבֵּד; מַאי טַעֲמָא? מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד וְלָאו מִידֵּי חָסְרָה.

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא] שכל ערב, בין אית ליה [שיש לו] נכסים ללווה ובין לית ליה [שאין לו] — משתעבד הערב, בר [חוץ] מערב של כתובה, דאף על גב דאית ליה [שאף על פי שיש לו] נכסים לבעל — בכל זאת לא משתעבד. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — מצוה הוא דעבד [שעשה] כדי שיינשאו בני הזוג, ולאו מידי חסרה [וגם האשה אינה חסרה דבר] בזמן הנישואין, שהוא מקבל על עצמו לפורעו.

אָמַר רַב הוּנָא: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו, וְאָמַר ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״ – נֶאֱמָן, חֲזָקָה אֵין אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ.

אמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר ״מנה לפלוני בידי״ שאני חייב לו — הרי זה נאמן בדבריו, ומדוע? — חזקה אין אדם עושה קנוניא (רמאות) על ההקדש, ואם אמר שהוא חייב לאדם אחר — בוודאי אמר אמת.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן: וְכִי אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל בָּנָיו? דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״, אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, לֹא אָמַר ״תְּנוּ״ – אֵין נוֹתְנִין; אַלְמָא אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת בָּנָיו,

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: וכי אומרים שאדם עושה קנוניא על בניו? ובכל זאת מצאנו שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: שכיב מרע שאמר ״מנה לפלוני בידי״ שאני חייב לו, הרי רק אם אמר ״תנו לו מנה זה "— נותנין, אבל אם לא אמר ״תנו״ — אין נותנין; אלמא [מכאן] שאנו מניחים כי אדם עשוי לומר שהוא חייב כסף לאחרים רק כדי שלא להשביע את בניו, כלומר, כדי שבניו לא ייחשבו עשירים בעיניהם של הבריות.