חזור
בבא בתרא
דף קעה:הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
הוציא המלוה עליו על הלווה, מסמך כתוב בכתב ידו של הלווה שהוא חייב לו — גובה המלוה רק מנכסים בני חורין.
עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
אם היה ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, שאחר חתימת העדים בשטר כתוב שפלוני ערב לפרעון חוב זה — גובה בעל החוב מן הערב רק מנכסים בני חורין.
מַעֲשֶׂה וּבָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר: גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס: אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
מעשה ובא שטר חוב כזה לפני ר׳ ישמעאל, ואמר: גובה המלוה מן הערב רק מנכסים בני חורין. אמר לו החכם שמעון בן ננס: אינו גובה כלל לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין.
אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: הֲרֵי הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ ״הַנַּח לוֹ [ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ]״ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ; אֶלָּא אֵיזֶה הוּא עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּיב? ״הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ״ – חַיָּיב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ.
אמר לו: למה? אמר לו: דוגמה לדבר, הרי אדם החונק את אחד בשוק ותובע ממנו את חובו, ומצאו חבירו ואמר לו לתוקף ״הנח לו ואני אתן לך״ — והניחו, אם יבוא התוקף לתבוע את החוב מן החבר שהבטיח לתת — פטור אותו חבר מלתת, ומדוע? — לפי שלא על אמונתו בו הלוהו, כלומר, שלא משום שסמך על זה הילוה לחבירו מתחילה, ולא בכך היה החוב תלוי, ולכן אינו יכול לתבוע ממנו לאחר מכן. וכך גם ערב החותם לאחר שכבר נחתם שטר ההלוואה — כבר הילוה המלוה ללווה גם בלא הערב. אלא איזה הוא ערב שהוא חייב לשלם? — אם אמר הערב ״הלוהו ואני נותן לך״ — אז חייב, שכן על סמך אמונתו של הערב הלוהו.
וְאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים – יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶן, וְהֵן כְּמַעֲיָין הַנּוֹבֵעַ, וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.
ואמר ר׳ ישמעאל: הרוצה שיחכים — יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן בריבוי הלכות וסברות, והן כמעיין הנובע, והרוצה שיעסוק בדיני ממונות — ישמש את שמעון בן ננס שהוא חריף ביותר.
גמ׳ אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, אֶחָד מִלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד מִלְוֶה עַל פֶּה – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, מַאי טַעֲמָא? שִׁעְבּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֶלָּא מַה טַּעַם אָמְרוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין? מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְּלָקוֹחוֹת.
ודנים בסוגיה עקרונית הקשורה למשנתנו. אמר עולא: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה — גובה מנכסים משועבדים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שעבודא [דין השעבוד] של נכסי הלווה למלווה, שגם אם ימכרם או יתנם יכול המלוה לגבות מהם — הוא דאורייתא [מן התורה], ואלא מה טעם אמרו חכמים שמלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין? — משום פסידא [ההפסד] של הלקוחות, שמא לא ידעו שלווה, ויקנו מן הלווה נכסים, ויפסידו כשייקחם המלוה בחובו.
אִי הָכִי, מִלְוֶה בִּשְׁטָר נַמִי! הָתָם אִינְהוּ נִינְהוּ דְּאַפְסִידוּ אַנַּפְשַׁיְיהוּ.
ושואלים: אי הכי [אם כך], אם לכך חוששים, מלוה בשטר נמי [גם כן] לא יגבה ממשועבדים, משום הפסד הלקוחות! ומשיבים: התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו [שם הם הם שהפסידו לעצמם], שכן מילוה בשטר הוא דבר מפורסם, ויכלו לברר אם לוה כסף.
וְרַבָּה אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה, אֶחָד מִלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד מִלְוֶה עַל פֶּה – אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, מַאי טַעֲמָא? שִׁעְבּוּדָא לָאו דְּאוֹרַיְיתָא, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ: מִלְוֶה בִּשְׁטָר גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין.
ו אילו רבה אמר: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שהוא סבור שעבודא לאו דאורייתא [שעבוד לא מן התורה הוא], ומדין תורה אין ההלוואה אלא התחייבות של הלווה עצמו, ואינה חלה על נכסיו. ומה טעם אמרו חכמים שמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, שאם לא יוכלו מלוים להבטיח את פרעון חובם — לא ירצו להלוות.
אִי הָכִי, מִלְוֶה עַל פֶּה נַמִי! הָתָם לֵית לֵיהּ קָלָא.
ושואלים: אי הכי [אם כך], מלוה על פה נמי [גם כן] יגבה מאותו טעם מנכסים משועבדים! ומשיבים: התם לית ליה קלא [שם אין לו קול לדבר], שאין הדבר מתפרסם, ויש לחשוש להפסד הלקוחות.
וּמִי אֲמַר רַבָּה הָכִי? וְהָא אָמַר רַבָּה: גָּבוּ קַרְקַע – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ מָעוֹת – אֵין לוֹ!
ושואלים: ומי [והאם] אמר רבה הכי [כך]? והא [והרי] אמר רבה, בביאור הלכה שנשלחה מארץ ישראל, שהבכור יש לו חלק כפול במילוה שהיו חייבים לאביו: אם גבו קרקע כתשלום מילוה זה — יש לו, לבכור, פי שניים. אם גבו מעות — אין לו. וטעמו של דבר — משום שמתחילת ההלוואה כבר נשתעבדו נכסי הלווה לתשלום ההלוואה, והריהם ברשות אביו. משמע שמדין תורה חל שעבוד חוב על קרקע!
תוספות
גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו אע״ג דמיניה מיירי מ״מ מעות אין לו דלאו הני מעות שבק אבוהון אע״ג דהיינו מיניה קרקע אמאי יש לו אלא ודאי עיקר שעבוד הוא על קרקע אלמא שעבוד קרקע לקוחות דאורייתא:
וְכִי תֵימָא: אֵיפּוּךְ דְּרַבָּה לְעוּלָּא וּדְעוּלָּא לְרַבָּה, וְהָא אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, בַּעַל חוֹב דִּינֵיהּ בְּזִבּוּרִית!
וכי תימא [ואם תאמר], בתירוץ הדברים: איפוך [הפוך] את שמות בעלי השיטות הללו, וייחס את מה שאמר רבה לעולא ו את מה שאמר עולא לרבה, שלדעת רבה שעבוד נכסים היא מן התורה, ולדעת עולא הוא אינו מן התורה, והא [והרי] אמר עולא: דבר תורה, מן התורה, בעל חוב דיניה [דינו] שמשלם ב קרקע זבורית (גרועה)!
תוספות
דבר תורה ב״ח דינו בזבורית תימה היכי מוכח מהכא דשעבודא דאורייתא דלמא היינו מיניה דמיניה פשיטא דגבי בין קרקע ובין סובין ושמא עולא אמרה על הא דפ׳ הניזקין (גיטין דף מח:) דאין נפרעין מנכסים משועבדי׳ במקום שיש בני חורין ואפי׳ הן זיבורית דמשום פסידא דלקוחות אוקמוה אדאורייתא ומדקאמר אוקמוה אדאוריית׳ משמע דהתם נמי דאוריית׳ הוא מיהו לא אשכחן דקאמר איהו בהדיא הכי אבל הגמרא קאמר התם בהניזקין (שם נ.) כדעולא דאמר עולא כו׳ ומשום פסידא דלקוחות כו׳ ואפילו אומר בהדיא הכי לא הוה דוקא דשפיר משמע אוקמוה אדאורייתא דבמיניה הוא ונראה שמא מדקאמר בזבורית משמע קרקע זבורית מדלא הזכיר סובין ואין נראה לפרש דהאי דמ״ד לאו דאורייתא היינו אפי׳ מיניה דהא פשיטא שחייב לשלם ואם אין לו מעות פשיטא דאינו פטור בכך אלא יתן לו סובין או קרקע (או) ימכר ויתן לו מעות אלא בשעבוד לקוחות מיירי שמשועבדים אע״פ דכתב ליה אחריות בהדיא לאו דאורייתא הוי האי קנין דמדאוריית׳ לא יוכל לשעבד בחובו את נכסיו מן הלקוחות אע״פ שיכול למכרן ומה שפי׳ רשב״ם גבי שעבוד דאוריית׳ הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך את העבוט וגבי לאו דאורייתא פי׳ והא דכתיב יוציא אליך העבוט במשכנו שלא בשעת הלואתו בב״מ (דף קיד:) (לא) משמע דבשעבוד דבמיניה פליגי ולא ידע רבי מאיר קאמר וגם לא הבנתי מה שאומר למ״ד לאו דאורייתא דקרא במשכנו בשלא בשעת הלואתו כ״ש דהוי דאורייתא דבשלא בשעת הלואתו הוא גבייה מחוב:
אֶלָּא רַבָּה טַעֲמָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
אלא יש להבין כי רבה טעמא דבני מערבא קאמר [את הטעם, השיטה של בני ארץ ישראל אמר והסביר], וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור] שהשעבוד הוא מן התורה. ובאותו נושא נחלקו אמוראים ראשונים.
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה – אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת, מַאי טַעֲמָא? שִׁעְבּוּדָא לָאו דְּאוֹרַיְיתָא.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה — אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שעבודא לאו דאורייתא [השעבוד של נכסי הלווה לא מן התורה הוא], ורק במילוה בשטר תיקנו חכמים שעבוד.
תוספות
אינו גובה לא מן היורשים תימה כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשים אע״ג דשעבוד לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ״ט לא גבי מה לי היכא דאית ליה קלא מה לי היכא דלית ליה קלא וי״ל מי שמלוה בעדים אינו חושש לקלא ולגבייה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין:
לא מן היורשין וקשה לר״י דבארבעה אבות (ב״ק דף יא: ושם) גבי הלכה גובין מן העבדים אמר ר״א אפילו מיתמי לא מיניה מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ומשני שעשאו אפותיקי ומכרו משמע אבל מיתמי לא גבי ותימה דפסקינן לקמן דמלוה ע״פ גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות אלמא גובה טפי מן היורשין ממן הלקוחות והתם גבי טפי מלקוחות ותירץ רבי דודאי מלקוחות גבי טפי מדגבי מיורשים אע״ג דעדיפי לקוחות הכא כדאשכחן גבי מוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דקאמר לעיל בחזקת הבתים (בבא בתרא דף מא: מב.) אפסודי אפסדי אנפשייהו ואע״ג דאינו גובה מן היורשין וטעמא משום שעשו חוצפא לקנות דבר שיש עליו קול שהיה משועבד והאי טעמא לא שייך ביורשין ומהאי טעמא גבי נמי מלקוחות התם ולא מן היורשין מיהו אין נראה לרבי שמוכר שדהו בעדים גובה מן היורשין כמו מן הלקוחות מאחר דאית להו קלא כמו שמלוה בשטר גובה מן היורשין לרב ושמואל אע״פ שמלוה ע״פ אינו גובה הואיל ואית להו קלא ומטעם תקנה כמו שתקנו במלוה דגבי משום נעילת דלת והכי נמי אשכחן בסנהדרין (דף לב.) ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ואפילו בכל דיני ממונות שבעולם אנו דנים בלא דרישה וחקירה משום תקנת השוק בין בדיני ירושה בין בדיני מקח ה״נ טעמא משום דנעילת דלת לאו דוקא והוא הדין במקח וממכר כדפרישית וכן בעמד בדין דבסמוך ומשום קלא גובה מן היורשים ומן הלקוחות שלא תפתח דלת הלווים ובההיא דארבעה אבות (ב״ק דף יא:) נראה דבעי למימר כדפרישית התם אלא כגון שעשאו אפותיקי ועמד בדין דבסמוך מספקא לרבי אי משום קלא אי משום תפיס למוחזק דכל מעשה ב״ד אין משמיטין ואי הוה מעשה ב״ד הוה טעמא דעמד בדין משום דהוי כמוחזק בכך ואי לא מיירי אלא בכתובה הוי טעמא דעמד בדין משום דאית ליה קלא והלכך גבי מן יורשין משום פתיחת דלת בפני הגזלנין וכ״ש [מן] הלקוחות וזה נראה עיקר דעמד בדין משום קלא הוא ולא משום דתפיס דאונס ומפתה גופייהו בעמדה בדין נעשה כמלוה ומשמיטין לברייתא דתניא כוותיה דשמואל בהמביא תניין (גיטין דף יח.):
רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה – גּוֹבֶה בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין וּבֵין מִן הַלָּקוֹחוֹת, מַאי טַעֲמָא? שִׁעְבּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא.
ואילו ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה — גובה בין מן היורשין של הלווה לאחר מותו, ובין מן הלקוחות, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שעבודא דאורייתא [שעבוד הנכסים מן התורה הוא], בכל דרך שנעשתה ההלוואה.
מֵיתִיבֵי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל עָלָיו שׁוֹר וַהֲרָגוֹ – פָּטוּר; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם מֵת הַשּׁוֹר – יוֹרְשֵׁי בַּעַל הַבּוֹר חַיָּיבִים לְשַׁלֵּם דְּמֵי שׁוֹר לִבְעָלָיו!
מיתיבי [מקשים] על רב ושמואל ממה ששנינו: החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו על החופר שור והרגו — פטור בעל השור, שהרי לא הוא אשם בכך. ולא עוד, אלא שאם מת השור בנפילתו זו — יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו, כדין החופר בור ברשות הרבים. והרי התחייבותו של בעל הבור לשלם דמי השור אינה כתובה בשטר, אלא היא כמילוה על פה, ובכל זאת יורשיו צריכים לשלם. משמע שמילוה על פה גובה מן היורשים!
אָמַר רַבִּי אֶלְעָא אָמַר רַב: בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין.
אמר ר׳ אלעא אמר רב: שם מדובר בשעמד בעל הבור בדין ונתחייב. ופסק של בית הדין (גם אם לא נכתב) יש לו תוקף כשטר חוב, ולכן חייבים היורשים לשלם.
וְהָא הֲרָגוֹ קָתָנֵי! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שֶׁעֲשָׂאוֹ טְרֵפָה.
ושואלים: והא [והרי] ״הרגו השור " קתני [שנינו], וכיצד יכול חופר הבור לעמוד בדין? אמר רב אדא בר אהבה: אין מדובר במקרה שנהרג אותו איש במקום, אלא שעשאו השור טרפה, שגרם לו נזקים חמורים שמת מחמתם לאחר זמן, ולפני מותו דנו אותו.
וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן, תָּנֵי תַּנָּא: מֵת וּקְבָרוֹ! הָתָם, דְּיָתְבִי דַּיָּינֵי אַפּוּמָא דְּבֵירָא וְחַיְּיבוּהוּ.
ומקשים: והא [והרי] אמר רב נחמן, תני [שנה] התנא, שונה המשניות: מת וקברו שקבר אותו השור בתוך הבור בנפילתו, ואם כן לא עמד בדין! ומשיבים: התם [שם] מדובר דיתבי דייני אפומא דבירא [שישבו הדיינים על פי הבור] וחייבוהו לפני שמת.
תוספות
דיתבי דיינא אפומא ותימה אמאי תני ר״נ וקברו מאחר דפרשינן לה הכי וסבירא ליה אינו גובה מן הלקוחות ואומר רבי דאיכא למימר דקמ״ל שאע״פ שקרוב זה החופר למיתה מיד שהשור היה ממיתו והכהו מועיל דין שדנים שם ולא אמרינן גברא קטילא דייני: