Bava Batra

בבא בתרא

Any loan, even if it is by oral contract, can be collected from heirs, in accordance with Rav Pappa’s opinion. By talmudic law, one can collect only from land that the heirs inherited from the debtor. The ge’onim later instituted that one can collect even from the inherited movable property (Rambam Sefer Mishpatim, Hilkhot Malve VeLoveh 11:4; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 107:1).

A loan by oral contract, he can collect from the heirs

מִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין

One who loans money by oral contract can collect the debt only from property that is presently in the possession of the debtor or his heirs. He cannot seize property that the debtor had sold or given as a gift to others subsequent to the loan, in accordance with Rav Pappa’s statement here (Rambam Sefer Mishpatim, Hilkhot Malve VeLoveh 11:4; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 39:1, 111:1).

But he cannot collect from the purchasers

וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת

ביחס לפסק הלכה זה יש שתי שאלות. השאלה האחת היא: מה היא דעתו של רב פפא במחלוקת העקרונית, האם שעבודא דאורייתא או לא? ודעת חלק מן המפרשים היא שרב פפא עצמו (כמוכח מדבריו לענין גבייה מן היתומים בסוף דף קעד,א) סבור ששעבוד אינו מן התורה (רשב״א ועוד). אף כי לדעת רוב הפוסקים אין הלכה כמותו בזה. ואכן, הטעם שהביא רב פפא כאן להלכה שבמילוה על פה גובה מן היורשים — כדי שלא תנעול דלת בפני לווין — הוא הטעם שניתן בעמוד הקודם לשיטת הסוברים ששעבוד אינו מן התורה. אלא שכאן מתעוררת השאלה האחרת, והיא קשורה בהשוואת דברי רב פפא כאן לדבריו במסכת קדושין (יג,ב), שם הוא אומר שבמילוה על פה גובה מן היורשים מפני ששעבודא דאורייתא. ור״ח הסביר כי יש לחלק בין שני סוגים של חוב שבעל פה, ובמסכת קדושין מדובר במילוה הכתובה בתורה, כגון תשלומי נזיקין, ערכין, או קרבן. ואילו כאן מדובר במילוה סתם. ואילו רמ״ה (שדוחה את הסברו של ר״ח) סבור שככלל סבור רב פפא ששעבוד הוא מן התורה, אלא שכאן הוא אומר שגובים מן היורשים לכל הדעות, גם לדעה ששעבוד אינו מן התורה, מן הטעם של נעילת דלת (וכן בתוס׳). אכן, כאמור לעיל, סבורים רבים מן המפרשים שדעת רב פפא היא ששעבוד אינו מן התורה. ולדרך זו, יש מפרשים שכאן פסק כדעתו בענין זה, ובקדושין אמר שגם לדעה ששעבוד מן התורה אינו גובה מלקוחות (רמב״ן). ואילו ר״ת בספר הישר (וכן הובא בתוס׳) מסביר שיש כאן שתי שיטות בדברי רב פפא, כעין ״איכא דאמרי״, והביא ראיות שיש כעין זה במקומות אחרים, שמביאים שתי שיטות חלוקות בשם חכם אחד. ובאופן אחר קצת אמרו מעין זה בתוס׳, שרב פפא אמר רק פסק הלכה בלא נימוקים, אלא שכאן הסבירו את הדברים לפי שיטה אחת, ובקידושין לפי שיטה אחרת. ואילו הראב״ד הסביר כי במסכת קדושין היה זה מסדר הגמרא שנתן את הנימוק לפי מסקנת ההלכה, למרות שאין כן דעתו של רב פפא עצמו.

הלכתא מלוה על פה וכו׳

עיונים

מלוה, אפילו על פה — גובה מן היורשים. ומעיקר דין הגמרא אין גובים מן היורשים אלא כשהניח אביהם קרקעות, אבל הגאונים תיקנו שכל בעל חוב גובה אף מן המיטלטלים. ולכן גובה מן היורשים אף מיטלטלים שהוריש להם אביהם. כהכרעת ההלכה של רב פפא. (רמב״ם ספר משפטים הלכות מלוה ולווה פי״א ה״ד. שו״ע חו״מ קז, א).

מלוה על פה גובה מן היורשין

אורח ההלכה

המלוה את חבירו בעל פה — אינו גובה אלא ממה שנמצא ביד הלווה, אבל אינו טורף לא מן הלקוחות שגבו ממנו, ולא מאלו שקיבלו ממנו מתנה לאחר זמן ההלוואה. וכרב פפא. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ב הכ״ב. שו״ע חו״מ לט א. שו״ע חו״מ קיא, א).

ואינו גובה מן הלקוחות

Rav Pappa said: The halakha is that when a creditor gives a loan by oral contract, he can collect the debt from the heirs <note data-assoc="h"/>of the debtor after his death, but he cannot collect the debt from the purchasers <note data-assoc="h"/>of the debtor’s property. He can collect the debt from the heirs so as not to lock the door in the face of potential borrowers. But he cannot collect the debt from the purchasers, as a loan by oral contract has no publicity associated with it.

אמר רב פפא, הלכתא [הלכה היא]: מלוה על פה — גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות. גובה מן היורשין — כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינו גובה מן הלקוחות — דלית ליה קלא [שאין לו למילוה על פה קול], ויימצאו הלקוחות מפסידים את הקרקע שקנו.

אֲמַר רַב פַּפָּא, הִלְכְתָא: מִלְוֶה עַל פֶּה – גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת; גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין – כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת – דְּלֵית לֵיהּ קָלָא.

 הכא מוקי הך מילתא אליבא דכולי עלמא בין למאן דאמר דאורייתא בין למאן דאמר לאו דאורייתא ובפרק קמא דקדושין (דף יג: ושם) אמרינן גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא ואינו גובה [מן הלקוחות כו׳] ויש לפרש דרב פפא לא אמר אלא מלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות וגמרא מפרש לה הכא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא והתם למאן דאמר שעבודא דאורייתא והוי כמו איכא דאמרי מילתא דהכא ודהתם וכעין זה מצינו בהמקבל (ב״מ דף קיב. ושם) דבעו מיניה מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או לא אומן קונה בשבת כלי או לא ובהגוזל קמא (ב״ק דף צט.) משמע שלא שאלו ממנו אם אומן קונה בשבח כלי או לא ובשם ה״ר אליהו מ״כ מפרש דהא דפסיק רב פפא התם דשעבודא דאורייתא היינו לענין קרבן כגון האשה שמתה יביאו היורשים עולתה דאיירי התם לעיל במשנה וכן משמע התם מתוך פירוש רבינו חננאל וכן עיקר:

גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין

שהודה בבית דין שהוא כתב ידו (רשב״ם), או שהעידו עדים שהוא כתב ידו (רגמ״ה). והראב״ד כתב כדברי שניהם. ואין מדובר דווקא כשהכל בכתב ידו, אלא די בחתימתו בלבד. ולאחר שאושרה החתימה כתבו בית דין קיום, כדרך שכותבים שטר הנפק לאישור חתימת העדים.

הוחזק כתב ידו וכו׳

שאם היה המלוה תובעו בבית הדין והיה כופר בו, ולאחר שביררו בית הדין את הדבר קיימו את השטר — הרי זה מעשה בית דין, ובוודאי גובה בו ממשועבדים (מכאן ואילך). אבל במקרה זה, שאין בית הדין באים אלא לאמת את חתימתו, יש לשאול האם אישור זה מועיל רק לקיים את מהימנותו, שלא יוכל הלווה לטעון שהוא מזוייף. או שמא, מאחר ויצא בבית הדין, וגם זכה לאישור של בית הדין — נעשה השטר כשטר עם עדים, שיש לו קול, ולכן גובה אף מנכסים משועבדים (שהרי לפי מסקנת ההלכה גם אם לא נכתבה אחריות בשטר אין זו אלא טעות סופר). ור״י מיגאש כתב שאף לדעה זו יוכל המלוה לטרוף רק נכסים שמכר הלווה לאחר קיום השטר. ולמסקנה, ששטר כזה אינו נחשב כשטר לענין גבייה ממשועבדים, יש הסבורים שאף יכול הלווה לטעון ״פרעתי״ כדין מילוה על פה (רי״ף, רמב״ם ועוד). ויש הסבורים כי אף שאינו גובה ממשועבדים, מכל מקום אינו יכול עוד לכפור בחוב שבשטר (רמ״ה, בעל המאור ועוד).

מאי

לוה מחבירו ואישר לו את דבר החוב בכתב ידו, אפילו אם נתקיים בבית הדין שאכן הוא כתב ידו — אין לו אלא דין מילוה על פה, ואינו גובה לא מן היורשים (לפי שטוענים עבורם ״פרעתי״) ולא מן הלקוחות (אפילו אם מודה המלוה שעדיין לא פרעו. סמ״ע. וראה ש״ך), אלא ממנו עצמו, אם הודה שעדיין לא פרעו. אבל אם טוען שפרעו — נאמן, ונשבע שבועת היסת מדברי חכמים, ונפטר. ואין המלוה יכול לומר לו: אחר שפרעת, מה עושה שטרך בידי. לפי שמתוך שאינו שטר גמור אינו חושש להותירו ביד המלוה אף שכבר פרעו. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ב ה״ג. שו״ע חו״מ סט, ב).

הוחזק כתב ידו בבית דין

§ The mishna teaches: If one presents to a debtor a document in the handwriting of the debtor stating that he owes money to him, but without witnesses signed on the document, the creditor can collect only from unsold property. Rabba bar Natan asked Rabbi Yoḥanan: If the document in the handwriting of the debtor was ratified in court at a later time, what is the halakha? Would it then be possible to collect the debt from liened property that has been sold? Rabbi Yoḥanan said to him in reply: Even if the document in the handwriting of the debtor was ratified in court, the creditor can collect the debt only from unsold property.

שנינו במשנה שאם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו — גובה מנכסים בני חורין וכו׳. בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר נתן מר׳ יוחנן: אם הוחזק כתב ידו של אותו אדם בבית דין, שאישרו בית דין שזו חתימתו, מאי [מה] הדין? האם לאחר שהוחזק כתב היד בבית הדין נעשה דינו כהלוואה בשטר, ויכול לגבות גם מנכסים משועבדים? אמר ליה [לו]: אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

״הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין״ וכו׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּה בַּר נָתָן מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל פִּי שֶׁהוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין – אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.

If the husband writes a bill of divorce in his own handwriting, and had one witness sign the document, it is not valid. Nevertheless, if it was used in an attempt to effect a divorce, it would be prohibited for the wife, as a divorcée, to marry a priest after the death of her husband (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Geirushin 1:14; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 130:20).

Wrote in his handwriting

כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ

There is a requirement that two fit witnesses see a bill of divorce transmitted to the wife, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. Preferably, there should be two witnesses signed on the document as well, but after the fact the divorce is valid if there are no signatory witnesses, as long as the document was transmitted in the presence of witnesses. There are those who say that if it is known for certain that a bill of divorce was transmitted to the wife without the transmission being witnessed, the divorce is not valid even if there are signatory witnesses. Nevertheless, as long as witnesses are signed in the document it may be assumed that it was transmitted in the presence of witnesses, until proven otherwise. It is preferable that the witnesses who sign the bill of divorce should be the same people who witness its transmission (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Geirushin 12:15; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 133:1, and in the comment of Rema, and see Beit Shmuel there).

There are no witnesses in the document

אֵין עָלָיו עֵדִים

מדברי הרשב״ם עולה שהיא שיטת ר׳ מאיר, שעדי חתימה הם עיקרו של הגט, אלא שהוא מודה שבדיעבד על ידי עדי מסירה אינו פסול לגמרי. אבל רש״י על משנה זאת בגיטין (אבל לא בגמרא שם) מסביר שתנא זה יש לו שיטה אחרת, שאינה לא כדברי ר׳ מאיר ולא כדברי ר׳ אלעזר, ולשיטתו אם מקיים אדם ״וכתב... ונתן״ בכתיבה ונתינה על ידי עצמו — הרי זה גט תקף, אלא שחכמים פסלו להשתמש בו לכתחילה שמא יבואו להחליפו בגט שכתב סופר בלא עדים, או כדברי התוס׳ (שם) מפני החשש שיכתוב בו זמן שאינו זמן כתיבת הגט.

כתב בכתב ידו וכו׳

כתב הבעל גט לאשתו בכתב ידו, וחתם עד אחד — הגט פסול, אבל האשה נפסלת על ידי כך מן הכהונה, כגרושה. (רמב״ם ספר נשים הלכות גירושין פ״א הי״ד. שו״ע אה״ע קל, כ).

כתב בכתב ידו

צריך לכתוב זמן בגט. ואם נתגרשה האשה בגט שאין בו זמן — לא תינשא. ואם נישאה — לא תצא, אפילו אין לה בנים. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ב הכ״ה. שו״ע חו״מ קכז, א).

ואין בו זמן

Rami bar Ḥama raises an objection from a mishna (Gittin 86a), which states: There are three types of bills of divorce that are not valid ab initio, but if the woman marries another man on the basis of one of these bills of divorce the lineage of the offspring from this marriage is unflawed. In other words, she is not considered to be a married woman who engaged in sexual intercourse with another man, which would impair the lineage of their child. And they are these: A bill of divorce that the husband wrote in his handwriting <note data-assoc="h"/>but there are no signatures of witnesses in the document at all; a bill of divorce where there are the signatures of witnesses in the document but there is no date written in it; <note data-assoc="h"/>and a bill of divorce where there is a date written in it, but it contains only one witness. These are the three bills of divorce that are not valid with regard to which the Sages said: And if she marries, the lineage of the offspring is unflawed.

מתיב [מקשה על כך] רמי בר חמא ממה ששנינו במשנה: שלשה גיטין פסולין לכתחילה, ואין האשה המתגרשת בהם מותרת להינשא על סמך גיטין אלה, ו אולם אם נישאת האשה על סמך גיטין אלה — הולד שנולד מנישואיה אלה כשר בדיעבד. ואלו הן: אם כתב את הגט בכתב ידו בלבד ואין עליו עדים, או יש עליו עדים ואין בו זמן (תאריך), או יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד — הרי אלו שלשה גיטין פסולין, ואם נישאת — הולד כשר.

מְתִיב רָמִי בַּר חָמָא: שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִישֵּׂאת – הַוָּלָד כָּשֵׁר, וְאֵלּוּ הֵן: כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמָן, יֵשׁ בּוֹ זְמָן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִישֵּׂאת – הַוָּלָד כָּשֵׁר;

Rabbi Elazar maintains that witnesses who observe the transmission of a legal document constitute the main form of testimony for the transaction. Therefore, even if no witnesses have signed it, a bill of divorce can be used to enact a divorce, even ab initio, as long as its transmission is observed by witnesses.

But he handed it to her in the presence of witnesses

אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים

There are two interpretations of this phrase. According to one opinion, this line in the mishna is still discussing bills of divorce. A divorced woman is entitled to collect the value of her marriage contract. If she has a marriage contract, she must present that document in order to collect payment; if she does not, she can collect payment by presenting her bill of divorce. Rabbi Elazar is saying that she can use this unsigned bill of divorce to collect payment of her marriage contract even from liened property that has been sold, as long as the bill of divorce was transmitted to the woman in the presence of witnesses (Rabbeinu Gershom Meor HaGola). According to the second interpretation, the mishna means to say that in the case of a promissory note that is unsigned but was transmitted in the presence of witnesses, the creditor can collect the debt even from liened property that has been sold (Rashbam).

And the woman can collect it even from liened property

וְגוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים

כי ר׳ אלעזר סבור שעדי מסירה הם עיקרו ותוקפו של כל שטר, ולכן אם היו עדי מסירה בגט — הרי זה גט כשר לכתחילה.

אלא שנתנו בפני עדים

יש שתי שיטות פירוש בדבר (והן קשורות גם בחילופי גרסה להלן). לשיטה אחת מדובר כאן בהלכה הנוגעת לשטר חוב ולא לגט, והכוונה היא שאם היה שטר זה שנמסר בעדים שטר חוב — הריהו שטר לכל דבר, ולכן גובה בו מנכסים משועבדים (רשב״ם ועוד). ולשיטה האחרת הוא המשך הדברים לענין גט אשה, שגם אם אין בידה כתובה — גובה על ידי הגט אפילו ממשועבדים (רגמ״ה ועוד).

וגובה מנכסים משועבדים

צריך שיהיו שני עדים כשרים בשעת מסירת הגט לאשה, ושימסור הבעל את הגט לאשתו בפני שניהם יחד (רמ״א ע״פ ב״י). כר׳ אלעזר, ולכתחילה צריך שאף יחתמו שני עדים כשרים על גוף הגט. אבל בדיעבד, אם לא היו עליו עדי חתימה ומסרו לה הבעל בינו לבינה — כשר. וכן אם היו בו עידי מסירה ולא היו בו עדי חתימה — כשר. ויש אומרים שאם נודע שניתן לה הגט בלא עדי מסירה, אף על פי שחתומים עליו עדים — הריהו פסול. ומכל מקום, אם רואים שהגט חתום על ידי עדים, תולים שבודאי נמסר לה בעדי מסירה. ומסירת הגט רצוי שתהיה בפני אותם עדים שחתמו עליו (רמ״א. וראה ב״ש). (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ב הט״ו. שו״ע קלג, א).

שאין עליו עדים

Rabbi Elazar says: Even though there are no signatures of witnesses in the document, <note data-assoc="h"/>but he handed it to her in the presence of two witnesses, <note data-assoc="n"/>it is a valid bill of divorce. And on the basis of this bill of divorce the woman can collect the amount written to her in her marriage contract even from liened property <note data-assoc="n"/>that has been sold. This indicates that even when no witnesses signed the document, the debt listed therein can be collected from liened property that has been sold, as long as witnesses saw the document being transferred to the creditor. All the more so a debt listed in a document in the handwriting of the debtor that has been ratified by a court should be eligible for collection from liened property that has been sold.

ר׳ אלעזר אומר: אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים — כשר, ו אם היה שטר חוב שנעשה באופן זה — גובה בו גם מנכסים משועבדים. משמע שעל ידי מסירת השטר בעדים נעשה כתב יד כשטר שיש בו עדים, וגובה בו ממשועבדים. ומדוע לא נאמר כן אף בכתב ידו שאושר בבית הדין!

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים, אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים – כָּשֵׁר, וְגוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים!

The power of a document to enable collection from liened property that has been sold is effected at the time of its writing, as that is when the publicity associated with that document is generated. Therefore, only when the debtor obligates himself at the time of the document’s writing does it attain this power; it cannot be added after it is written (Rashbam).

As he obligated himself from the time of writing, etc.

דְּמִשְּׁעַת כְּתִיבָה הוּא דְּשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ וכו׳

כלומר, שטר שנכתב בלא עדים, אבל בשעת כתיבתו כבר התכוון הלווה למוסרו על ידי עדים, שיהא לו תוקף של שטר פומבי, ומשום כך היתה כוונתו לשעבד נכסיו משעת הכתיבה. מה שאין כן כשכתב בכתב ידו שלא לשם כך, הרי למרות שיש לו עכשיו קול כשהוא יוצא עכשיו בבית הדין, אין לבית הדין יכולת לעשות שטר זה לשטר שיש בו שעבוד נכסים (ראה רשב״ם). או משום שקול כזה אינו נחשב לקול שאפשר להסתמך עליו (ראה ריטב״א). והרא״ש העיר שיש לגרוס רק ״דשעביד נפשיה״, בלא להזכיר שעת כתיבה, לפי שעיקר השעבוד חל משעת המסירה. אבל אחרים גרסו, לגרסה לעיל ״גוֹבָה״: דאיכא שטר כתובה שעבודי שעבד נפשיה. כלומר, מאחר שכתב לה מתחילת הנישואין כתובה, הרי כבר שעבד נכסיו לתשלום כתובתה כבר מאותה שעה, ואין הגט אלא ראיה לגירושיה (רגמ״ה. וראה ברבינו יונה ובריטב״א שדנו גם הם בגירסה זו).

דמשעת כתיבה שעבד וכו׳

The Gemara answers: There it is different, as the husband obligated himself and his property immediately from the time of the writing <note data-assoc="n"/>of the document, as he knew at that time that the document would be transferred in the presence of witnesses. By contrast, in the case of the mishna here, the document in the handwriting of the debtor was written without the intent of ratifying it. It was only at a later date, as an afterthought, that it was ratified, and the terms of the obligation of the debt cannot be changed at that time.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שמשעת כתיבה של השטר הוא דשעבד נפשיה [ששיעבד עצמו], שהרי מתחילתו נכתב כדי להימסר בעדים, ולשם שעבוד נכסים. מה שאין כן בכתב ידו שקיימוהו בית דין לאחר זמן, שבזמן כתיבתו לא נכתב כלל כדי לשעבד נכסיו.

שָׁאנֵי הָתָם דְּמִשְּׁעַת כְּתִיבָה הוּא דְּשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ.

 כדפירש בקונטרס ולא גרסינן משעת כתובה דהוי משמע דעדי חתימה כרתי בכתובה לרבי אלעזר וזה אינו דהא אפילו אין בכתובה עצמה אלא עדי מסירה כשר כדאמרינן דאמר ר״א בין בגיטין בין בשטרות וקיימא לן כוותיה בין בגיטין בין בשטרות מההיא דזה בורר (סנהדרין דף כח: ושם) (הג״ה) [הכא] נמי דכתב ביה אני פלוני ערב ותימה דאם כן ליהוי כשאילו ותירץ מורי ר׳ דשאני שאילו שדומה שסותר הגט ולעיל (בבא בתרא דף קסב:) נמי אמרינן מילאהו בקרובין כשר:

משעת כתיבה שעבד נפשיה

נכתבה הערבות בשטר החוב עצמו קודם חתימת העדים, אם כתב אם כתב לשון ״פלוני ערב״ בלא ו׳ החיבור, ואחר כך חתמו העדים — אינו גובה בו אלא מבני חורין, מפני שמשמעותו כדבר נפרד ואינו מעורב עם המלוה והלוה. ואף אם קנו מידו בפני עדים, יש מי שאומר שאינו גובה אלא מבני חורין (סמ״ע) ויש מי שאומר שבמקרה זו גובה אף מהמשועבדים (ש״ך ע״פ רמ״ה). אבל אם כתב ״ופלוני ערב״ שהיא לשון המחברת דבר זה עם המלוה והלווה, ואחר כך חתמו העדים — הרי זה נפרע מן המשועבדים. כרב, וכן דעת ר׳ יוחנן למסקנה. (רמב״ם ספר משפטים הלכות מלוה ולווה פכ״ו ה״א. שו״ע חו״מ קכט, ז).

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו׳

§ The mishna teaches: In the case of a guarantor whose commitment emerged, i.e., was written, after the signing of the promissory note, <note data-assoc="h"/>the creditor can collect the debt only from unsold property of the guarantor. Rav says: If the guarantor’s commitment is written before the signing of the document, the creditor can collect the debt from the guarantor from liened property that has been sold; if it is written after the signing of the document, the creditor can collect the debt only from unsold property.

שנינו במשנה שבערב היוצא, ערבות הכתובה בשטר לאחר חיתום שטרות (חתימות העדים) — גובה המלוה מן הערב רק מנכסים בני חורין. אמר רב: אם היה הערב קודם חיתום שטרות — גובה מנכסים משועבדים, לאחר חיתום שטרות — גובה מנכסים בני חורין בלבד. וכדברי המשנה.

״עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת״ וכו׳. אָמַר רַב: קוֹדֶם חִיתּוּם שְׁטָרוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.

At other times, Rav said: Even if the guarantee is written before the signing of the document, the creditor can collect the debt only from unsold property.

זמנין [פעמים] אמר רב: אפילו היתה חתימת הערב קודם חיתום שטרות — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

זִמְנִין אֲמַר רַב: אֲפִילּוּ קוֹדֶם חִיתּוּם שְׁטָרוֹת – אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.

רוב המפרשים מסבירים שכיון שכתב ״פלוני ערב״ הרי זה כמוסיף דבר מענין אחר, שאינו שייך לגוף השטר. ומשום כך אנו אומרים שהעדים חתמו רק על השטר, ולא התייחסו לתוספת הערבות (רשב״ם ועוד). אבל לרמ״ה יש שיטה אחרת, והוא מסביר שכיון שיש מתחת לנוסח השטר תוספת ״פלוני ערב״ יש לומר שחתימת העדים מתייחסת רק לערבות ולא לגוף השטר. ולפי זה הרי השטר עצמו הוא כשטר בלא עדים, וכהלוואה בעל פה, ולכן אין גובה מגוף השטר אלא מבני חורין. ומשום כך אף מן הערב אין גובים אלא מבני חורין, שהרי אינו מתחייב יותר ממה שהיה הלווה מתחייב.

הא דכתב פלוני ערב

The Gemara asks: There is a difficulty resulting from the contradiction between one statement of Rav to the other statement of Rav, as they seem to contradict one another with regard to a guarantee that is written before the signing of the document. The Gemara answers: This is not difficult. This case, where Rav says the creditor can collect the debt only from unsold property, is where it was written in the document as follows: So-and-so is a guarantor, as this formulation is an independent statement, and the witnesses signing the document do not necessarily relate to that statement. And that case, where Rav says the creditor can collect the debt from liened property that has been sold, is where it was written in the document as follows: And so-and-so is a guarantor. The usage of the conjunctive: And, causes this clause to be an integral part of the document, so that the signatures of the witnesses relate to it as well.

ושואלים: אם כן, קשיא [קשה] מדברי רב על דברי רב! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאינו גובה מנכסים משועבדים מדובר שכתב ביה [שכתוב בו] ״פלוני ערב״, שמשמע מניסוח זה שהערבות היא ענין לעצמו, ולא חתמו העדים על כך, אלא רק על גופו של שטר ההלוואה. הא [זה] שגובה ממשועבדים, מדובר שכתב ביה [שכתוב בו] ״ופלוני ערב״, ב־ ו׳ החיבור, הרי זה בא לומר שהערבות קשורה לגוף השטר, והעדים חתמו גם על הערבות, ולכן גובה הערב גם מנכסים משועבדים.

קַשְׁיָא דְּרַב אַדְּרַב! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּכָתַב בֵּיהּ ״פְּלוֹנִי עָרֵב״, הָא דְּכָתַב בֵּיהּ ״וּפְלוֹנִי עָרֵב״.

And Rabbi Yoḥanan says: In both this case and that case, the creditor can collect the debt only from unsold property. The Gemara comments: And according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, this is the halakha even if it is written in the document: And so-and-so is a guarantor.

ור׳ יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, ואף על גב דכתב ביה [ואף על פי שכתוב בו] ״ופלוני ערב״, ב־ו׳ החיבור

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְאַף עַל גַּב דְּכָתַב בֵּיהּ ״וּפְלוֹנִי עָרֵב״.

Preferably one should not write anything in a bill of divorce between the main text of the document and the signatures. If such text was written, for example: Send a greeting to her, the document is not valid, as it is possible that the witnesses’ signatures pertain only to the greeting and not to the main text. Nevertheless, if the added text stated: And send a greeting to her, the bill of divorce is valid, as the conjunction has the effect of connecting the greeting to the text concerning the divorce. This is in accordance with the statement of Rabbi Yoḥanan, as cited by Rabbi Abbahu (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Geirushin 4:25; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 130:3).

Witnesses are signed on a greeting in a bill of divorce

עֵדִים הַחֲתוּמִין עַל שְׁאֵילַת שָׁלוֹם בְּגֵט

שלאחר שנגמר טופס הגט כדינו, הוסיפו עוד: ואני דורש בשלום פלוני. או: אני דורש בשלום אשתי. וחתמו עדים למטה (רשב״ם). ור״י מיגאש מסביר שיש כאן שאלה כפולה, שהרי מן הדברים הקודמים של ר׳ יוחנן משמע שהוא סבור שהעדים חותמים על גוף השטר ולא על התוספת, ואילו בשאלת שלום סבור הוא שהם חותמים רק על התוספת! (ומשמע מדבריו שדברי ר׳ אבהו הם תירוץ לקושי זה). ובתוס׳ הרא״ש כתב ישוב לקושי זה, שערבות בשטר היא מעניינו של השטר. אבל שאלת שלום (ובפרט אם היא שאלת שלום של המגרש לאשתו) נראית כסותרת את עניינו של הגט שבא לרחק, ולכן מסתבר לומר שחזר בו מן הגט, והעדים חותמים על דבריו האחרונים בלבד. וראה ברמ״ה שכנראה גרס כאן אחרת, ופירש כי הקושיה כאן היא על רב.

שאילת שלום בגט וכו׳

לכתחילה אין לכתוב בין גוף הגט לחתימת העדים דבר שאינו מענין הגט. ואם היה כתוב בו כן, כגון שהיה כתוב שם ״שאלו בשלומה״ — פסול, שמא חתמו העדים רק על שאילת השלום. אבל אם היה כתוב בו׳ החיבור ״ושאלו בשלומה״, שנראה שהוא המשך הדברים הכתובים למעלה — כשר, כר׳ יוחנן וכדברי ר׳ אבהו. (רמב״ם ספר נשים הלכות גירושין פ״ד הכ״ה. שו״ע אה״ע קל, ג).

עדים החתומין על שאילת שלום בגט... שאילו פסול וכו׳

Rava raises an objection from a baraita (Tosefta, Gittin 9:9): In a case where witnesses are signed on a greeting written in a bill of divorce, <note data-assoc="h"/>the bill of divorce is not valid, as we are concerned that perhaps the witnesses signed on the greeting alone, i.e., they did not intend to testify to the divorce, but only to verify that the greeting was written.

. מתיב [מקשה] רבא על דברי ר׳ יוחנן, ממה ששנינו בברייתא: עדים החתומין על שאילת שלום בגט — פסול, כלומר, מתחת לנוסח הגט נכתבה גם דרישת שלום למישהו, וחתמו העדים למטה — פסול גט זה, חיישינן [חוששים אנו] שמא על שאילת שלום בלבד חתמו.

מְתִיב רָבָא: עֵדִים הַחֲתוּמִין עַל שְׁאֵילַת שָׁלוֹם בְּגֵט – פָּסוּל, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עַל שְׁאֵילַת שָׁלוֹם חָתְמוּ;

And Rabbi Abbahu said concerning this baraita: It was explained to me personally by Rabbi Yoḥanan himself that it is only when the wording of the greeting begins: Send a greeting to so-and-so, that the bill of divorce is not valid, as this is an independent statement and it is possible that the signatures relate to it alone. But if the wording is: And send a greeting to so-and-so, the usage of the conjunctive: And, causes this clause to be an integral part of the document, and the bill of divorce is valid. This indicates that Rabbi Yoḥanan himself maintains that when the conjunction is used the signatures relate to the entire document.

ואמר ר׳ אבהו, לדידי מיפרשא ליה מיניה [לי עצמי מתפרש ממנו] מר׳ יוחנן: שאם היה כתוב שם ״שאילו״ [שאלו בשלום פלוני] — הרי זה גט פסול משום ששאלת השלום היא ענין לעצמו, ואינה מתחברת על הגט שקדם לה. אבל אם היה כתוב ״ושאילו״ [ושאלו בשלום פלוני], ב ־ו׳ החיבור, שמשמע ששני הדברים מחוברים — הרי זה גט כשר. משמע שאם מוסיף משפט המתחיל ב־ו׳ החיבור אנו אומרים שחתימת העדים היא על הכל, וכאן אמר ר׳ יוחנן שאין הבדל!

וַאֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ, לְדִידִי מִיפַּרְשָׁא לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁאִילוּ״ – פָּסוּל, ״וּשְׁאִילוּ״ – כָּשֵׁר!

The Gemara answers: Here too, when did Rabbi Yoḥanan say that the creditor can collect the debt only from the guarantor’s unsold property? Where it was written: So-and-so is a guarantor. If the conjunction is used, he can collect the debt even from liened property that has been sold.

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] לענין ערבות, יש לתקן את נוסח הדברים ולומר כי לדעת ר׳ יוחנן דווקא כאשר כתב ״פלוני ערב״ אינו גובה מנכסים משועבדים.

הָכָא נַמִי דְּכָתַב ״פְּלוֹנִי עָרֵב״.

ולפי זה צריך לפרש את דברי ר׳ יוחנן ״אחד זה ואחד זה״, כך: בין שהיה זה קודם חיתום שטרות ובין אם היה זה אחר חיתום שטרות, אם כתב ״פלוני ערב״ אינו משתעבד (רמ״ה).

וכן אמר ר׳ יוחנן

The Gemara objects: But if so, this is identical to the opinion of Rav, whereas Rabbi Yoḥanan was presented as disagreeing with Rav. The Gemara answers: That presentation was inaccurate. Say instead: And so Rabbi Yoḥanan says as Rav did.

ושואלים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זה] ממש כדברי רב, ואינו חולק עליו! ומשיבים: אכן, אימא [אמור]: וכן אמר ר׳ יוחנן כדברי רב.

אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּרַב! אֵימָא: וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן.

§ The mishna relates: An incident occurred where such a case came before Rabbi Yishmael, and he said: The creditor can collect the debt from unsold property of the guarantor, but not from liened property that the guarantor has sold to others. Ben Nannas said to Rabbi Yishmael: The creditor cannot collect the debt from the guarantor at all, not from liened property that has been sold, nor from unsold property. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Although Rabbi Yishmael praised Ben Nannas after hearing his dissenting opinion (see 175b), the halakha is actually in accordance with Rabbi Yishmael’s opinion as he stated it initially, i.e., that in the case of a guarantee that is written after the signatures, the creditor can collect the debt only from unsold property of the guarantor, but not from liened property that has been sold.

שנינו במשנה: מעשה ובא לפני ר׳ ישמעאל בערב שיצא לאחר חיתום שטרות, ופסק שגובה מנכסים בני חורין. וחלק עליו בן ננס ואמר שאינו גובה ממנו כלל. והוכיח זאת מן המקרה של החונק את חבירו בשוק לגבות חובו, שהמצילו מיד החונק כשאומר לו ״הנח לו ואני אתן לך״ — אינו מתחייב בכך, לפי שלא עליו סמך כשהילוה לו, ושיבח ר׳ ישמעאל מאד את חכמתו של בן ננס. אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: אף על פי שקילס (שיבח) ר׳ ישמעאל את בן ננס, בכל זאת הלכה כמותו כר׳ ישמעאל בערב לאחר חיתום שטרות, שגובה מנכסים בני חורין.

״מַעֲשֶׂה וּבָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל״ וכו׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁקִּילֵּס רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת בֶּן נַנָּס, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ.

A dilemma was raised before the Sages: What would Rabbi Yishmael say to me about the case of the debtor who was being strangled, as depicted by ben Nannas? Perhaps he would agree in that case, since the guarantee was given under duress, that it is not valid. The Gemara suggests: Come and hear, as Rabbi Yaakov says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yishmael disagreed with ben Nannas also in the case of the debtor being strangled.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: בחנוק עצמו מה לי אמר ר׳ ישמעאל? האם ר׳ ישמעאל מודה בזה לבן ננס? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן: חלוק היה ר׳ ישמעאל אף בחנוק.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּחָנוּק מַה לִּי אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָלוּק הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַף בְּחָנוּק.

ומסקנת הדברים היא שאף שנהנה ר׳ ישמעאל מדברי בן ננס, לא הסכים לדבריו אף במשל שהביא. ולדעתו בכל דרך שאדם מחייב עצמו עבור חבירו — הריהו נעשה ערב, אף שאין זו ערבות גמורה לשעבד נכסיו. וכן גם המסקנה בתלמוד הירושלמי, אלא ששם תמהו על שיטה זו והשאירוה בתמיהה.

והלכה כמותו אף בחנוק

The Gemara asks: And is the halakha in accordance with Rabbi Yishmael’s opinion even in the case of the debtor being strangled, or is the halakha not in accordance with his opinion in that case? Come and hear, as when Ravin came he said that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yishmael disagreed with ben Nannas also in the case of the debtor being strangled, and the halakha is in accordance with Rabbi Yishmael’s opinion also in the case of the debtor being strangled.

ושואלים: הלכה כמותו כר׳ ישמעאל, בחנוק, או אין הלכה כמותו? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: חלוק היה ר׳ ישמעאל אף בחנוק, והלכה כמותו אף בחנוק.

הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? תָּא שְׁמַע, דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָלוּק הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַף בְּחָנוּק, וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אַף בְּחָנוּק.

 קשה לר״י על ההיא דהנושא (כתובות דף קא: ושם קב. ד״ה אליבא) דאמר ר׳ יוחנן באומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי ומוקי נפשיה כר׳ ישמעאל. דלא פליג עליה ר׳ ישמעאל אלא משום דסבר דערב לאחר מתן מעות משתעבד כדאמר דהלכה כמותו אף בחנוק ורבי יוחנן גופיה [אפשר דס״ל] כשאמר לו בשוק הנח לו ואתן לך פטור דליכא אלימות׳ דשטר כלל ומנלן דסבר אלימא מילתא דשטרא ונראה לרבי דחנוק נמי דהכא בשטר טעמא דאלימא מילתא דשטרא גמר ומשעבד נפשיה ופי׳ בקונטרס דלא גרסינן בתר הכי הנך כולהו בעו קנין וכן נראה כי כבר פירש דין כולם ובפירוש רבינו חננאל הוא משמע לפרשו כך בין בחנוק בין בלא חנוק בין בשטר ובין בעל פה בעי קנין ויש ספרים שאין כתוב בהן כלל ונחת לזה מזה:

לבני חורין. ששמואל חולק על ר׳ יוחנן, הסבור שחנוק סתם משתעבד לגביה מנכסים בני חורין, וסבור שמואל שבחנוק סתם אין דבריו מועילים כלל (וכדברי בן ננס) אלא אם כן עשו עמו קנין (שטמ״ק).

חנוק וקנו מידו משתעבד

Rav Yehuda says that Shmuel says: If the debtor was being strangled, and in addition an act of acquisition was performed with the guarantor, the guarantor becomes obligated to repay the debt. The Gemara deduces: By inference it emerges that a guarantor generally does not require an act of acquisition to become obligated to pay. And this disagrees with a statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman says:

ובענין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: חנוק, שתפסו בעל חובו בשוק, ובא חבירו וערב עבורו, וקנו מידו, כלומר, עשו קנין (סודר) על כך, שאכן ישלם את החוב — הרי הוא משתעבד לשלם את החוב. ומעירים על כך: מכלל דברי שמואל אתה למד, שערב בעלמא [סתם] שחותם על שטר הלוואה רגיל, לא בעי [צריך] קנין על מנת שישתעבד, אלא די באמירה בלבד בלבד. ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן:

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חָנוּק וְקָנוּ מִיָּדוֹ – מִשְׁתַּעְבֵּד. מִכְּלָל, דְּעָרֵב בְּעָלְמָא לָא בָּעֵי קִנְיָן. וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן:

מי שנתחייב בבית דין, ובא חבירו ואמר שהוא ערב לתשלום החוב — הרי זה משתעבד, ואפילו בלא קנין. וטעמו מוסבר להלן, שמתוך שהערב נהנה בזה שבית הדין מאמינים לו וסומכים על דבריו הריהו מקנה בלב שלם. ולדעת הרמ״ה, אף שלא עשה קנין — מכל מקום גובים מערב זה אפילו מנכסים משועבדים.

ערב דבית דין

It is only a guarantor who undertakes a loan guarantee in the presence of a court who does not require an act of acquisition; this indicates that generally, a guarantor requires an act of acquisition in order to be obligated to pay.

ערב של בית דין, כלומר, שנעשה ערב לחוב בפני בית דין הוא דלא בעי [שאינו צריך] קנין, הא בעלמא בעי [אבל בסתם ערב צריך] קנין.

עָרֵב דְּבֵית דִּין הוּא דְּלָא בָּעֵי קִנְיָן, הָא בְּעָלְמָא בָּעֵי קִנְיָן.

If one lends money to another, and at a later time another party volunteers to guarantee the loan, or if someone tells the creditor when the loan becomes due: Leave the debtor alone for now, and if he does not pay by such and such a time I am a guarantor, the guarantor is not obligated to repay the debt, even if he made these statements in the presence of a court. If his guarantee was confirmed by an act of acquisition, even if it is not in court and even, in fact, if it is not seen by witnesses, he is obligated to honor his guarantee (Rambam Sefer Mishpatim, Hilkhot Malve VeLoveh 25:1; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 129:1, and see Sma and Shakh there).

After the giving of the money

אַחַר מַתַּן מָעוֹת

If a court appoints someone to act as a guarantor of a loan, the guarantee is binding even if it was undertaken after the loan was made (Sma), and even if there is no accompanying act of acquisition. This situation can occur if, for instance, the court wants to enforce payment of a loan when it becomes due, and someone comes forth and tells them: Leave him for now, and I will act as guarantor. Because of the gratification the person experiences for being trusted by the court, he fully obligates himself even without an act of acquisition (Rambam Sefer Mishpatim, Hilkhot Malve VeLoveh 25:2; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 129:2).

A guarantor in court

עָרֵב דְּבֵית דִּין

The basic principle involving all acts of acquisition instituted by the Sages is that the formalization of the agreement depends on the complete consent of the party obligating himself. If one commits, with full intent, to enter into an agreement, the act of acquisition obligates him. If sincere intent is lacking or incomplete the party is not obligated. This is the halakha even if he orally declares his obligation and according to some, even if he puts it in writing; if he can somehow prove that his commitment was not sincere he is not obligated. It is not a person’s statement or act of acquisition per se that obligates him, but his wholehearted acceptance of the conditions of the obligation. When, in certain circumstances, the Sages determine that such sincere intent is present, they do not require an act of acquisition to formalize the obligation.

He resolves to obligate himself

גָּמַר וּמְשַׁעְבֵּד לֵיהּ

שמוכח שמלוה לחבירו משום שהוא סומך על הערב, הרי גם אם היה הדבר לאחר חיתום שטרות, הרי זו ערבות גמורה. וכתב הרשב״ם שאף בזו גובים מן הערב גם ממשועבדים.

בשעת מתן מעות

כתב הרשב״ם שאפילו היה חתום בשטר, כיון שניתנו המעות קודם לכן, משמע שלא על אמונתו של הערב הלוהו, ואינו משתעבד כלל, ואם עשו עמו קנין — גובים ממנו מבני חורין. אבל חכמים רבים סבורים כי מי שחתם בשטר בכל זמן, גם אם לא עשה קנין — הריהו מחויב, כפשטה של המשנה, וגובים ממנו מבני חורין (רמב״ן, רבינו יונה, רשב״א, השלמה ועוד).

אחר מתן מעות

שהכלל הגדול בכל מיני הקנאה ומיקח וממכר, שחכמים תיקנו או שנתנו להם תוקף מחייב, הוא שאנו הולכים אחרי גמירות הדעת. שאם גמר אדם בלבו והסכים לעשות דבר מסויים — הריהו מתחייב בו. ואם לא גמר בלבו, אף שאמר (ויש אומרים אפילו כאשר כתב) — אין זו אלא אמירה בלבד (אף שיהא עליו להוכיח זאת). לפי שהעברת ממון מאדם לחבירו, וכן התחייבות שהוא נוטל על עצמו, אינה תלויה ביסודה במעשה הקנין או בדיבור, אלא בהסכמת הלב שכך יהא. ובמצבים שונים בהם היו חכמים סבורים כי קיימת הסכמה כזאת — לא הצריכו מעשה קנין. ולפני הרבה ראשונים (הר״ח, הרי״ף והרא״ש ועוד) היתה גרסה שנוסף בה: הנך כולהו בעו קנין. והיו שמחקו גרסה זו (רשב״ם, רגמ״ה ועוד. וראה בתוס׳ בעמוד הקודם) משום שאין כאן ״כולהו״, אלא רק המנויים. אבל היו שפירשו שבא הדבר להוסיף מי שנעשה קבלן לאחר מתן מעות. ויש אומרים שהכוונה לחנוק וערב של כתובה. והרמ״ה אומר: מי שערב לאחר מתן מעות, בין שהיה חנוק או לא, קודם חיתום שטרות או לאחר מכן.

ומשעבד ליה

אמר למלוה בשעת מתן מעות ללווה ״הלווהו ואני ערב״ — נשתעבד הערב ואינו צריך קנין. ואפילו לא אמר במפורש לשון ערבות, אלא שאמר למלוה להלוות ללווה כי מצבו של הלווה בטוח ויש בידו לפרוע חובו — חייב לשלם לו, שזוהי התחייבות גמורה כאילו נתערב לו במפורש. (רמב״ם ספר משפטים הלכות מלוה ולווה פכ״ה ה״ב. שו״ע חו״מ קכט, ב).

המלוה את חבירו, ואחר שהלווהו אמר לו אחר ״אני ערב״, או שתבע את הלווה בדין לפרוע לו חובו, ואמר לו אחר ״הנח לו עכשיו ואם לא יפרע לך לאחר זמן הריני ערב״ (ראה סמ״ע וש״ך) — אין הערב חייב כלום, אפילו אם אמר כן בפני בית הדין. ואם קנו מידו על ערבות זו, בין בפני בית הדין בין בפני המלוה, אפילו שלא בפני עדים — נשתעבד (ראה סמ״ע וש״ך). (רמב״ם ספר משפטים הלכות מלוה ולווה פכ״ה ה״א. שו״ע חו״מ קכט, א).

בית דין שמינו אדם להיות ערב לחוב — נשתעבד אף על פי שהתחייב שלא בשעת מתן מעות (סמ״ע) ואף אם לא קנו מידו. וכגון שהיו בית הדין רוצים לגבות מהלווה, ואמר להם אותו אדם ״הניחוהו ואני ערב לכם״, הואיל ויש לו הנאה במה שהאמינוהו בית הדין — הרי בהנאה זו הוא משעבד את עצמו ומתחייב. (רמב״ם ספר משפטים הלכות מלוה ולווה פכ״ה ה״ב. שו״ע חו״מ קכט, ב).

Already in mishnaic times the tied document was a rarity, so that some of the Sages were not familiar with it and its halakhot. The preparation of such a document was intentionally rendered complicated. It had to be folded and tied several times, and the early commentaries disagree with regard to the details of these procedures. The tied document differed from an ordinary document in how the witnesses signed it, as these signatures were affixed to the reverse side of the document. In addition to these differences, the signing of the document was dated as having taken place a year after the actual signing of the document. Most of the halakhot discussed in this chapter address not tied documents but ordinary ones. The Sages instituted many ordinances intended to prevent forgery and falsification of written documents, including the following: The final line of text in a document has no legal standing and should consist of a review of the main points of the document. Also, the witnesses should sign close to the final line of text, not leaving a large enough gap for words to be added at a later time. Effort should be made to ensure that the document is written in a uniform manner, with no words written outside the lines. Whenever an erasure or correction is required, a validation of the correction must be recorded in the body of the document. It is permitted to write a complete document on paper or parchment whose writing, including the witnesses’ signatures, had been erased. Nevertheless, if the text of the document is written over an erasure while the signatures are signed on a part of the paper whose text had not been erased, the document is not valid. If there is a contradiction between two statements in the text of a document, or if there is some ambiguity, the meaning of the document is derived from the summation at the end of the document, unless there is a disparity in the recording of the sum of the transaction in the different parts of the document, in which case the lowest sum mentioned is adopted. A document that has become accidentally erased or smudged may have its contents reprised in a replacement document and verified by the court, based on the testimony of the original witnesses. If a debt recorded in a promissory note is repaid in part, the creditor may keep the original promissory note and give the debtor a receipt for the amount paid. If the debt is paid in full, the creditor must return the promissory note to the debtor. If this is impossible, for example, in a case where the creditor claims that the promissory note has been lost or destroyed, a receipt is written for the debtor to prevent the creditor from demanding a repeat collection in the event the document is later found. The party who undertakes an obligation in a legal transaction, e.g., the debtor or seller in a loan or sale, may have a document written testifying to his obligation even without consulting the other party involved in the transaction. By contrast, a creditor or a purchaser of property may not write a document without the other party’s consent, as it is that other party who is undertaking the obligation. In documents concerning mutual obligations, both parties must give their consent. The beneficiary of the transaction recorded in a document is the one who must pay the cost of writing the document, e.g., the borrower, or the purchaser or renter of property. For documents in which both sides are beneficiaries, the cost is shared. A creditor cannot collect a debt from a guarantor without first attempting to collect the amount owed from the debtor, unless he has undertaken to become an unconditional guarantor, or unless the creditor stipulated from the outset that he maintains the right to collect from either party, according to his choice. If a guarantor takes a loan from a creditor and gives it to a debtor, the guarantor becomes solely responsible for repaying the debt to the creditor. A guarantor is obligated to repay a debt only if the guarantee was undertaken at the time of the loan. Nevertheless, if the guarantee was accompanied by an act of acquisition, or if it was accepted in the presence of the court, it is binding even if it was undertaken at a later time. When a creditor collects a debt from a guarantor, he can collect it only from property presently owned by him, as opposed to property sold to others after the time of the guarantee. If the guarantee was added as part and parcel of the text of the promissory note, he can collect the debt even from the guarantor’s liened property that has been sold. One who undertakes a guarantee to pay a marriage contract is not bound to honor his pledge, unless he is the father of the groom, or unless he accepted to act as an unconditional guarantor. Several other halakhot were discussed in this chapter as well. A promissory note or deed of sale is automatically considered to include the right of collection from liened property that has been sold, unless it explicitly states otherwise. According to most authorities, the right to collect a debt from property owned by the debtor at the time of the loan, even if such property was subsequently sold, is by Torah law.

The Gemara concludes: And the halakha is that a guarantor who accepts responsibility for the loan at the time of the giving of the money does not require an act of acquisition; but if he accepts responsibility after the giving of the money, <note data-assoc="h"/>he requires an act of acquisition. Moreover, a guarantor who undertakes a loan guarantee in the presence of a court <note data-assoc="h"/>does not require an act of acquisition, as in return for that gratification that he experiences in that the court trusts him, he resolves to obligate himself. <note data-assoc="n"/>

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: ערב, אם היה שם בשעת מתן מעות מן המלוה ללווה — לא בעי [צריך] קנין, שעל סמך ערבותו הקנה לו, אם היה זה אחר מתן מעות — בעי [צריך] קנין. ערב של בית דין לא בעי [צריך] קנין כלל בכל מקרה, דבההיא [שבאותה] הנאה דמהימן ליה [שמאמינים לו] בבית דין — גמר [גומר בדעתו] ומשעבד ליה [לו] את רכושו כערב.

וְהִלְכְתָא: עָרֵב בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת לָא בָּעֵי קִנְיָן, אַחַר מַתַּן מָעוֹת – בָּעֵי קִנְיָן; עָרֵב דְּבֵית דִּין לָא בָּעֵי קִנְיָן, דִּבְהַהִיא הֲנָאָה דִּמְהֵימָן לֵיהּ – גָּמַר וּמְשַׁעְבֵּד לֵיהּ.  הדרן עלך גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא

It is only a guarantor who undertakes a loan guarantee in the presence of a court who does not require an act of acquisition; this indicates that generally, a guarantor requires an act of acquisition in order to be obligated to pay.