חזור
בבא בתרא
דף יט.לִצְדָדִין קָא מִשְׁתָּרְשִׁי? וְהָא תְּנַן: הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ, אִם אֵין עַל גַּבָּהּ עָפָר שְׁלֹֹשָׁה טְפָחִים – לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ,
לצדדין קא משתרשי [הם משתרשים], שהשורשים צומחים לצדדים ומשום כך מזיקים לכותל? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: המבריך את הגפן בארץ, שמכופף ענף מן הגפן ומכניסו לאדמה כדי שיגדל שורשים ותצמח גפן חדשה, אם אין על גבה עפר שלשה טפחים — לא יביא זרע עליה, שיש בכך מעין כלאים,
רש"י
לצדדין קא משתרשי ומחלידין מתחת לכותל ומקלקלים יסודו:
המבריך את הגפן גפן יחידי שאין בזרעים שאצלם משום עירבוב דאין כרם בפחות מחמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אלא שלא ינק הזרע מן הגפן:
מבריך כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד:י״א) כופף זמורת גפן מחוברת ומבריכה בקרקע בצידיה לכאן ולכאן וקורין בלע״ז פרובניי״ר:
תוספות
המבריך את הגפן פירוש גפן יחידי שהוא מושרש בארץ וכופף את הגפן באמצעיתו ומכסהו בקרקע ונשרש שם וקאמר מותר לזרוע את הצדדין דאף על גב שאינו רחוק שלשה טפחים ויונק עם הגפן מתחת הקרקע כיון דמעל הקרקע ליכא עירבובי׳ שרי כדמוכח בעירובין (דף צג.) ובמסכת כלאים (פ״ד) דזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן וא״ת והיכי דמי שזורע לצדדין אי כשהרחיק ג׳ טפחים מן הצדדין אפילו על גביו נמי ואי בלא הרחיק מן הצדדין נמי לא ואומר ר״י דמיירי כשזורע הצדדין ברחוק ג׳ טפחים מגפן היוצא מן הקרקע מכל צד דליכא ערבוביא למעלה מן הקרקע ומכל מקום אסור לזרוע על גביו מפני שהשרשין נכנסין בתוך הגפן והוי כמרכיב זרעים באילן דאסור ואם תאמר ומאי איריא דנקט גפן אפי׳ שאר אילן נמי אסור ואומר ר״י דשאר אילנות שהן קשין מותר לזרוע על גביו כנגד השורש דלא חיישינן שיכנס שורש הזרע בתוך האילן שהוא קשה אבל גפן שהוא רך חיישינן והאי (פירוקא) מצא ר״י בירושלמי בגמרא דהך משנה:
וְתָנֵי עֲלָהּ: אֲבָל זוֹרֵעַ אֶת הַצְּדָדִין אֵילָךְ וָאֵילָךְ! אָמַר רַבִּי חַגָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲלִידִין אֶת הַקַּרְקַע וּמַעֲלִין עָפָר תִּיחוֹחַ.
ותני עלה [ושנינו על משנה זו]: אבל זורע את הצדדין מצדדיה של אותה הברכה אילך ואילך. משמע שאין חוששים ששורשי הזרעים יתפשטו לצדדים, ומדוע חוששים כאן? אמר ר׳ חגא בשם ר׳ יוסי: הטעם כאן הוא לא משום שהשורשים מתפשטים הצידה ומגיעים לכותל, אלא מפני שמחלידין (מחוררים) את הקרקע ומעלין עפר תיחוח (רך), ועל ידי זה ניזק יסודו של הכותל.
רש"י
שמחלידין את הקרקע אצל הכותל במקומן ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין:
״וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹֹשָׁה טְפָחִים״ וכו׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מוּתָּר לְאָדָם לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דִּכְתִיב: ״וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל״. וְהָא אֲנַן תְּנַן: וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹֹשָׁה טְפָחִים! הָתָם בְּשׁוֹפְכִין.
שנינו במשנה: מרחיקים את מי רגלים מן הכותל — שלשה טפחים וכו׳. ובענין זה מביאים את מה שאמר רבה בר בר חנה: מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו, דכתיב [שנאמר]: ״והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל״ (מלכים א׳ כא, כא), ומכאן למדים שכך דרכו של עולם. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: ו מרחיקים את מי רגלים מן הכותל — שלשה טפחים! ומשיבים: התם [שם] מדובר ב מי שופכין, לא בהטלת מי רגלים עצמה, אלא במי שלוקח כלי של מי רגלים ושופך שם.
רש"י
משתין בקיר אלמא דרך בני אדם כן:
בשופכין עביט מלא ושופכו שם:
תוספות
התם בשופכין וא״ת בשלמא אי מיירי במשתין אע״ג דתנא ליה אמת המים תנא ליה נמי האי דס״ד משום צניעותא לישתרי אבל אי מיירי בשופכין מאי קמ״ל הא תנא ליה אמת המים דמהאי טעמא אמר לעיל דלא תני חול י״ל דשאני חול שהוא כל שעה אצל הכותל אבל הנך מי רגלים כלים כרגע:
תָּא שְׁמַע: לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹֹשָׁה טְפָחִים! הָתָם נַמִי בְּשׁוֹפְכִין.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: לא ישפוך אדם מים בצד כותלו של חבירו — אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים משמע ששפיכת מים בלבד אסורה, וכל שכן להשתין! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר ב מי שופכין ולא בסתם מים.
תָּא שְׁמַע: לֹא יַשְׁתִּין אָדָם מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹֹשָׁה טְפָחִים; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּכוֹתֶל לְבֵינִים, אֲבָל בְּכוֹתֶל אֲבָנִים – בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק, וְכַמָּה? טֶפַח. וְשֶׁל צוּנְמָא – מוּתָּר; תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה! תְּיוּבְתָּא.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו — אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים; במה דברים אמורים — בכותל לבינים, אבל בכותל אבנים — צריך להרחיק בכדי שלא יזיק, וכמה ירחיק? — כדי טפח, ושל צונמא, אם היה שם סלע קשה מאד — מותר להשתין שם. ואם כן משיטת ברייתא זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבה בר בר חנה האומר כי מותר להשתין בצד כותלו של חבירו בלא כל הרחקה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ובטלו דבריו.
רש"י
לא ישתין ליכא לאוקמי אלא במשתין ממש:
בכותל לבינים שהם של טיט שנתיבשו בחמה והם נימוקים מחמת המים:
וכמה טפח מפני שמטשטש את הקרקע סמוך ליסוד הכותל:
ובצונמא אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע:
מותר סמוך ממש ואסיפא קאי בכותל אבנים:
תוספות
ותיובתא דרבה בר בר חנה ולא מצי לשנויי דכי קאמר רבה בר בר חנה בצונמא חדא דהוה ליה לפרושי בהדיא ועוד דדריש מקרא ש״מ דלא מפליג:
וְהָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה קְרָא קָאָמַר! הָתָם הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ מִידֵי דְּדַרְכֵּיהּ לְאִישְׁתּוּנֵי בַּקִּיר לָא שָׁבֵיקְנָא לֵיהּ, וּמַאי נִיהוּ? כַּלְבָּא.
ומקשים: והא [והרי] רבה בר בר חנה קרא קאמר [מקרא אמר] כטעם לדבריו! ומשיבים: התם הכי קאמר [שם במקרא כך הוא אומר], כך כוונת הדברים: אפילו מידי דדרכיה לאישתוני [דבר שדרכו להשתין] בקיר לא שביקנא ליה [אינני מניח לו], ומאי ניהו [ומיהו זה]? — כלבא [כלב], כלומר, שאין הכוונה שם כלל לאדם, אלא הכוונה היא לכלב, שאף כלב לא יישאר בבית אחאב.
אָמַר רַבִּי טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: רָקִיק אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחַלּוֹן. מַאי אִירְיָא רָקִיק? אֲפִילּוּ עָבֶה נַמִי!
אמר ר׳ טובי בר קיסנא אמר שמואל: רקיק (מין עוגה רכה ודקה) אינו ממעט בחלון, שאם הניח אותו בחלון אינו ממעט את שיעורו של החלון לדיני טומאה. ושואלים: מאי איריא [מה שייך]? מדוע דווקא שנה ברקיק? אפילו לחם עבה נמי [גם כן] איננו ממעט!
רש"י
רקיק סופגנין חררה דקה ורכה:
אינו ממעט בחלון שבין בית לבית ויש בו פותח טפח ומת מונח באחת מהן וטומאה בוקעת לצד שני אין רקיק ממעט שיעורן מלהוציא טומאה דכיון דראוי לאכילה לא מבטיל להתם דנהוי כמחיצה:
תוספות
אמר רב טובי רקיק אינו ממעט הך שמעתתא מייתי הכא אגב דפריך לקמן זרעים כיון דקשו לכותל שקיל להו:
רקיק אינו ממעט בחלון דיני חלון פי׳ ר״י ב״ר מרדכי על פי המשניות דאם הוא חלון העשוי לתשמיש שיעורו להביא טומאה בפותח טפח וכשיתמעט מטפח אפילו במשהו אינו מביא ואם הוא חלון שעשוי לאורה ועשוי בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כמלא פונדיון האיטלקי שהוא סלע נירונית והיא יתירה על סלע סתם דסלע סתם הוא פחות ממלא מקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול כדאמרינן בבכורות (דף לז:) ואותו חלון שעשוי לאורה אינו מתמעט מסתימת משהו כיון שהיה בו כשיעור אלא עד שיתמעט שלא יהא בשיריים רום אצבעים על רוחב גודל ומאור שאינו עשוי בידי אדם אלא מעצמו כגון חררוהו מים או שרצים שיעורו מלא אגרוף חישב עליו לתשמיש שיעורו פותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח ומלא אגרוף מפרש התם באגרופו של בן אבטיח ורבי יוסי אומר בראש כל אדם ושאינו עשוי לאורה ולא לתשמיש אלא לאויר ולשמור גנות ופרדסים אותו שיעורו כמלא מקדח בינוני:
מאי איריא רקיק כו׳ השתא ס״ד דנקט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי חדא דלא סתימה מעלייתא לפי שהוא רך ועשוי ליפול ועוד שאינו מבטלו משום הכי פריך אפי׳ עבה נמי שמתקיים הואיל ואינו מבטלו אינו ממעט:
לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר: לָא מִיבָּעֲיָא עָבֶה כֵּיוָן דְּאִיחֲזֵי לֵיהּ לָא מְבַטֵּיל לֵיהּ, אֲבָל רָקִיק דְּמִמְאִיס – אֵימָא בַּטּוּלֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.
ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], ובאופן הבא: לא מיבעיא [נצרכה לומר] בלחם עבה, כיון דאיחזי ליה [שראוי לו] ויכול להשתמש בו לא מבטיל ליה [מבטל אותו], אבל רקיק דממאיס [שהוא נמאס] ומתלכלך בקלות — אימא בטולי מבטיל ליה [אמור שמבטל אותו], ונעשה כחלק מן הבית, וממעט את שיעור הפתח, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו זה אינו מתבטל. שכל שראוי לשימוש כלשהו, כגון ליתנו לבהמתו שאינה מואסת בו, ויתכן שיקחנו משם — אינו מהווה חלק מן המקום בו הוא נמצא.
רש"י
אבל רקיק דמאיס מתוך שהוא דק ולחלוח הכותל מרטבו נמאס:
וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דַּהֲוָה לֵיהּ דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה – אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה! שֶׁנִּילֹּשׁ בְּמֵי פֵירוֹת.
ושואלים: ותיפוק ליה דהוה ליה [ותצא לו הלכה זו מצד אחר, שכן רקיק זה הריהו] דבר שהוא מקבל טומאה, וכל דבר שהוא מקבל טומאה — אינו חוצץ בפני הטומאה! ומשיבים: מדובר שם ברקיק שנילש במי פירות, שכיון שלא נילוש באחד מהמשקים המכשירים אותו לקבל טומאה — אינו מקבל טומאה. ומטעם זה בלבד — היה חוצץ וממעט.
רש"י
שנילוש במי פירות שאינן מכשירין ואין אוכל מקבל טומאה בלא הכשר משקה הקרוי משקה כגון מים ויין וחלב:
תוספות
ותיפוק ליה אפי׳ אם יבטלו דאינו חוצץ משום דמקבל טומאה ותימה אם יבטל ליה תו לא מקבל טומאה וטהור כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) דאמר כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ובית שסיככו בזרעים טהורים אלמא כיון דבטליה לא מקבל טומאה וי״ל דהתם מיירי כגון דעבד בהו שינוי מעשה דהא אמרי׳ (שבת דף נב:) כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא ע״י שינוי מעשה וה״ה באוכלין דבעינן שינוי מעשה דאפילו בידות האוכלין מוכח בפרק קמא דסוכה (דף יד. ושם) דאיכא תנא דאית ליה דבעינן בהו שינוי מעשה:
שנילושה במי פירות הו״מ לשנויי כגון שאין בו כביצה ובמסכת אהלות (פי״ג מ״ה) חשיב פחות מכביצה אוכלין בהדי הנך שאמר שממעטים את הטפח:
מי פירות פי׳ ר״ח כגון שמן ולא דק דשמן מכשיר הוא כדמוכח בפרק קמא דשבת (דף ה:) ובריש פרק חבית (שבת קמד.) דשמן חשיב משקה אלא דוקא מוהל היוצא מתחילה:
מֵיתִיבֵי: קוּפָּה מְלֵאָה תֶּבֶן וְחָבִית מְלֵאָה גְּרוֹגָרוֹת, הַמּוּנָּחִים בַּחַלּוֹן – רוֹאִין, כָּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטְלוּ וִיכוֹלִין תֶּבֶן וּגְרוֹגָרוֹת לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָן – חוֹצְצִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹצְצִין; וְהָא תֶּבֶן חֲזִי לִבְהֶמְתּוֹ!
מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל ממה ששנינו: קופה (סל) מלאה תבן, ו כן חבית של חרס מלאה גרוגרות המונחים בחלון — רואין, כל שאילו ינטלו הקופה או החבית ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן — הרי הם חוצצין, ואם לאו — אין חוצצין. ויש לשאול: מדוע חוצצים? והא [והרי] תבן אף שיכול לעמוד בפני עצמו הריהו חזי [ראוי] לבהמתו, ומן הסתם יקח אותו משם, ואינו בטל במקומו!
רש"י
וחבית מלא גרוגרות תאנים יבשים וכגון שלא הוכשרו:
כל שאילו ינטלו הקופה וחבית:
ויכולין התבן או הגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין בפני הטומאה:
ואם לאו אין חוצצין שהחבית והקופה אין חוצצין לפי שהן מקבלין טומאה:
תוספות
רואין כל שאילו ינטלו אין לפרש דטעם משום דסופו ליטול חבית וקופה ולהכי בעינן שיהו גרוגרות ותבן יכולין לעמוד בפני עצמן דא״כ למאי דפריך תבן הא קא חזי ליה ורוצה להוכיח מכאן דאפילו סופו ליטלו חוצץ תיקשי ליה אמאי צריך שיכולין לעמוד בפני עצמן אלא אומר ר״י דכך הוא הדין דכל דבר החוצץ בעינן שיוכל לעמוד בפני עצמו דקתני לעיל מהך משנה במסכת אהלות (פ״ו מ״ב) קוברי המת שהיו עוברין באכסדרה ובא אחד מהן והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכולה דלת לעמוד בפני עצמה טהור ואם לאו טמא וכן חבית של גרוגרות וקופה של תבן שהן נתונין בחלון משמע דהכל חד טעמא הוא והיינו טעמא דסתימת עראי הוא דכיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אי נמי משום דבעינן דבר החוצץ עומד על ידי דבר שאינו מקבל טומאה ומיהו בפירוש משניות מצא ר״י דמפרש אפילו במפתח שאינו מקבל טומאה איירי ומטמא דלא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעמד על ידי כלי אף על פי שאינו מקבל טומאה ורבי אליעזר פליג עלה בתוספתא וקאמר דטהור כיון שהמפתח אינו מקבל טומאה ואזלי לטעמייהו דפליגי במסכת אהלות (בפ״ו מ״א) בנדבך שהוא נתון על גבי כלים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלרבי אליעזר נעשה אהל לטהר ולרבנן אינו נעשה אהל אלא כשהוא נתון על גבי אבנים:
בְּסַרְיָא. חֲזִי לְטִינָא! דְּאִית בֵּיהּ קוֹצֵי. חֲזִי לְהַסָּקָה! בִּמְתוּנָא. חֲזִי לְהֶסֵּק גָּדוֹל! הֶסֵּק גָּדוֹל לָא שְׁכִיחַ.
ומשיבים: מדובר בסריא [בתבן שהסריח], שאינו ראוי למאכל בהמה. ושואלים: הרי הוא חזי לטינא [ראוי לטיט] לערבו בטיט ולעשות ממנו לבנים! ומשיבים: דאית ביה קוצי [שיש בו קוצים] ואינו ראוי אף לכך. ואומרים: מכל מקום חזי [ראוי הוא] להסקה! ומשיבים: מדובר במתונא [בתבן לח]. ואומרים: עדיין חזי [ראוי] להסק גדול שאם עושה מדורה גדולה, גם תבן לח יתייבש ויהיה ראוי לשריפה! ומשיבים: הסק גדול לא שכיח [מצוי],
רש"י
סריא נרקב:
והא חזי לטינא ולא מבטל ליה:
דאית ביה קוצי והן היו רומסין ברגליהן בטיט:
תוספות
בתיבנא סריא תימה אכתי חזיא לבהמתו ע״י פירוך כדמוכח בפרק בתרא דשבת (דף קנה:) דאמרינן תא שמע מפרכין את התבן כו׳ אלמא מיטרח באוכלא שרי ומשני בתיבנא סריא וי״ל דהכא מיירי שהוא מוסרח כל כך דאפי׳ ע״י שום תקון לא חזיא:
גְּרוֹגָרוֹת – הָא חֲזוּ לֵיהּ! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשֶׁהִתְרִיפוּ. וְכֵן תָּנֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בְּשֶׁהִתְרִיפוּ.
ולכן מן הסתם משאיר את התבן הזה במקומו. ועוד שואלים: גרוגרות — הא חזו ליה [הרי ראויות לו] ובודאי יקח אותן משם, ואם כן, אינן כקבועות במקום! אמר שמואל: מדובר כאן בשהתריפו (התליעו). וכן תני [שנה] רבה בר אבוה: בשהתריפו.
רש"י
הא חזו לאכילה כולהו הנך תיובתא דשמואל דאמר מידי דחזי ליטלו משם לאחר זמן אין ממעט בחלון:
בשהתריפו התליעו:
הַאי חָבִית הֵיכִי דָּמְיָא? אִי דְּפוּמָא לְבַר
ומעתה מבררים: האי [אותה] חבית שהיו בה תבן וגרוגרות היכי דמיא [כיצד היתה בדיוק]? אי דפומא לבר [אם שפיה פונה לחוץ], לצד שאין המת נמצא בו —
רש"י
אי פומיה לבר לצד הבית שאין המת בתוכו: