חזור
בבא בתרא
דף ב:נִתְיָאֵשׁ הֵימֶנָּה וְלֹא גְּדָרָהּ – הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָהּ;
אם נתיאש הימנה מלגדור את הפירצה הזו ולא גדרה — הרי זה קידש (אוסר) את התבואה משום כלאי הכרם, וחייב באחריותה לשלם לבעל התבואה את נזקו, שהרי הוא אשם בכך שהתבואה נאסרה בהנאה.
רש"י
קידש התבואה אם הוסיף מאתים לישנא דקרא נקט פן תוקדש (דברים כב):
תוספות
נתיאש הימנה ולא גדרה דוקא נתיאש אבל לא נתיאש ועוסק כל שעה לגדור אע״פ שהוסיף מאתים מותר כדתנן במסכת כלאים (פ״ה מ״ו) הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לשם אלקטנו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו הוסיף מאתים אסור אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו אפילו הוסיף מאתים מותר והטעם יש לפרש משום דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה:
וחייב באחריותו אע״ג דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק (גיטין נג.) נראה לר״י דהאי חשיב היזק ניכר שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה ומטמא אע״פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו אבל אין לומר דה״נ הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא (שם) שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש להכי שבעל הכרם נמי מפסיד ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב:
טַעֲמָא דְּרָצוּ, הָא לֹא רָצוּ – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ, אַלְמָא: הֶיזֵּק רְאִיָּה לָאו שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק.
ולפי פירוש זה בלשון ״מחיצה״, יש לדייק מן המשנה כי טעמא [הטעם, דווקא] אם רצו שניהם בונים מחיצה, ונדייק: הא [הרי] אם לא רצו — אין מחייבין אותו, למרות ששותפו אינו רוצה שיראה מה הוא עושה בחצירו; אלמא [מכאן] אפשר להסיק כי היזק ראיה לאו שמיה [אין שמו, אינו נקרא] היזק, שמה שאנשים אחרים רואים מה אדם עושה בחצירו אינו נחשב להיזק.
רש"י
וטעמא דרצו לבנות כותל דמדעת שניהן הוא דחייביה חכמים שיבנו בין שניהן ולקמן פריך כשרצו מאי הוי ליהדרי בהו אבל לא רצו שניהן שהיה אחד אומר דייה לחלקה במסיפס של יתדות עצים תקועים בארץ נמוכים לא כייפינן ליה ואין זה יכול לומר לו איני חפץ שתראה עסקי:
וְאֵימָא: מְחִיצָּה – פְּלוּגְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה״, וְכֵיוָן דְּרָצוּ – בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בְּעַל כָּרְחוֹ, אַלְמָא: הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק!
ומקשים על כך: ואימא [ואמור] ש״מחיצה״ האמורה במשנתנו פירושה — פלוגתא [חלוקה], וראיה לדרך פירוש זו כדכתיב [כמו שנאמר]: ״ותהי מחצת העדה״ (במדבר לא, מג), שכוונתו — חלק העדה. ו נדייק מן המשנה כך: כיון שרצו לעשות חלוקה ביניהם בחצר — בונין את הכותל בעל כרחו, אלמא [מכאן] שהיזק ראיה שמיה היזק!
רש"י
פלוגתא חלוקת חצר שהושוו דעתם לחולקה וכגון שלא היה בה ח׳ אמות כדי לזה וכדי לזה שאין האחד יכול לכוף את חבירו לחולקה ולהכי תני שרצו שכיון שרצו לחולקה בונין כותל אבנים על כרחם ואם בא האחד לומר אי איפשי ביציאה זו אלא מסיפס בעלמא אין שומעין לו משום היזק הראיה:
תוספות
ואימא מאי מחיצה פלוגתא מפרש ר״י משום דעל לשון גודא יש כמה קושיות כדפריך בסמוך לפיכך דוחק לפרש מחיצה פלוגתא אע״ג דבכל מקום הוי מחיצה גודא:
וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחו לקמן מוקי לה כשאין בה דין חלוקה ותימה לר״י דאמאי נקט תנא דמתני׳ באין בה דין חלוקה וקתני רצו לא ליתני רצו ולאיירי בשיש בה דין חלוקה ותי׳ דקמ״ל דס״ד בשאין בה דין חלוקה דמצי למימר כי איתרצאי לך לחלוק ע״מ שלא לעשות גודא אבל על מנת לעשות גודא לא איתרצי לך ויש ספרים דמקשין ומתרץ כן להדיא בשילהי שמעתין:
אִי הָכִי, הַאי ״שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָּה״, ״שֶׁרָצוּ לַחֲצוֹת״ מִבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא מַאי, גּוּדָא? ״בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל״, ״בּוֹנִין אוֹתוֹ״ מִבָּעֵי לֵיהּ! אִי תְּנָא ״אוֹתוֹ״, הֲוָה אָמִינָא בִּמְסֵיפָס בְּעָלְמָא, קָא מַשְׁמַע לָן: כּוֹתֶל.
ודוחים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אם כן האי [זו] הלשון ״שרצו לעשות מחיצה״ אינה מתאימה, שכן במקומה ״שרצו לחצות״ מבעי ליה [צריך היה לומר]! על כך משיבים: אלא מאי [מה] תפרש שמחיצה היא גודא [גדר], אם כן מדוע נאמר ״בונין את הכותל״? הרי ״בונין אותו״ מבעי ליה [צריך היה לומר]! ומשיבים: אי תנא [אם היה שונה] רק ״בונין אותו״, הוה אמינא [הייתי אומר] במסיפס (סבכה) בעלמא [סתם] כלשהי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבונים כותל ממש, כפי הנהוג באותו מקום.
רש"י
הוה אמינא במסיפס בעלמא מיירי מתני׳ דאיהו נמי מחיצה איקרו ורצו דקתני אחלוקה קאי וכשאין בה דין חלוקה קמ״ל כותל ורצו דקתני משום כותל דאי לא רצו פלגי לה במסיפס:
תוספות
הוה אמינא במסיפס בעלמא פי׳ ורצו דקתני אמסיפס ואע״ג דבלאו רצו נמי עושין מסיפס בעל כרחם כדמוכח בסמוך דקאמר מאי לאו בכותל לא במסיפס היינו מסיפס גרוע אבל כי רצו עושין מסיפס מגויל וגזית כמנהג המדינה ומקרי מסיפס לפי שהוא מלא חלונות כדפי׳ בערוך ואינו מגין מהיזק ראיה א״נ לפי שאינו גבוה י׳ כדמוכח לקמן גבי גג הסמוך לחצר דאמר ר״נ עושה לו מעקה גבוה י׳ ופריך למאי אי להיזק ראיה ד״א בעינן ואי לנתפס כגנב במסיפס סגי ובקונטרס פי׳ דרצו דקתני אחלוקה קאי ותימה דהא אסיק דמחיצה היינו גודא דאי פלוגתא לחצות מיבעי ליה ועוד היכי מצי למימר דה״א במסיפס בעלמא הא שמעינן ליה מסיפא דקתני אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו והיינו לכל הפחות במסיפס ועוד היכא המ״ל במסיפס בעלמא הא בהדיא קתני במתני׳ גזית וגויל:
״בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בָּאֶמְצַע״ וכו׳. פְּשִׁיטָא!
על הנאמר במשנה כי אם רצו לעשות מחיצה בונין את הכותל באמצע, שואלים: הרי פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם הסכימו לבנות כותל — שצריכים לעשותו בשל שניהם!
תוספות
בונין את הכותל באמצע פשיטא למ״ד גודא פריך כמו כל הנך פירכי דלקמן דכשהקנו לעשות גודא כך הקנה זה כמו זה ופשיטא דבאמצע אבל למ״ד פלוגתא איצטריך למימר סד״א דמשום היזק ראיה יש לו לסייע בבנין הכותל אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך:
לָא צְרִיכָא, דְּקָדֵים חַד וְרַצְּיֵיהּ לְחַבְרֵיהּ; מַהוּ דְּתֵימָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: כִּי אִיתְרַצַּאי לָךְ – בַּאֲוִירָא, בְּתַשְׁמִישְׁתָּא לָא אִיתְרַצַּאי לָךְ, קָא מַשְׁמַע לָן.
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] להיאמר הלכה זו במשנתנו אלא באופן דקדים חד ורצייה לחבריה [שקדם האחד וריצה את חבירו] שיבנו את הכותל, והוא אכן התרצה לו. מהו דתימא מצי אמר ליה [שתאמר שיכול לומר לו] השני אחר כך, כשבא הראשון לתבוע ממנו את חלקו: כי איתרצאי [כאשר התרציתי] לך — הרי זה דווקא באוירא [באויר, בחלל], שתעשה מחיצה כלשהי, ואולם בתשמישתא [בשימוש בשטח החצר] — לא איתרצאי [התרציתי] לך ולא הסכמתי שיילקח לשם כך גם חלק מחצרי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שהסכימו הריהם בונים בשטח של שניהם.
רש"י
דרצייה חד מינייהו לחבריה ביקש ממנו לחולקה במחיצה:
מהו דתימא א״ל כשנתרציתי לך במחיצה מחיצה דקה נתרציתי ולמעוטי באוירא כגון של נסרים שהיא דקה והיזק ראיה אין בה או תמשוך עובי הכותל בחלקך חוץ מדבר מועט אבל לבנות כותל אבנים עב למעוטי נמי תשמישתי לא נתרציתי:
וְהֶיזֵּק רְאִיָּה לָאו שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק? (סִימָן: גִּינָּה כּוֹתֶל כּוֹפִין וְחוֹלְקִין חַלּוֹנוֹת דְּרַב נַחְמָן).
כיון שפירשנו ״מחיצה״ במשנתנו במשמעות כותל, נמצא לדרך זו כי היזק ראיה אינו נחשב היזק, ועל כך מקשים: ו האם היזק ראיה לאו שמיה [אין שמו, אינו נקרא] היזק? (סימן להוכחות הבאות נגד הנחה זו הוא: גינה, כותל, כופין, וחולקין, חלונות, דרב נחמן).
תָּא שְׁמַע: וְכֵן בַּגִּינָּה!
תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: וכן בגינה מחייבים אותו לגדור, ומשמע שיש בזה היזק ראיה!
תוספות
תא שמע וכן בגינה לקמן מסקינן דה״ק וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי הלכך דייק שפיר דהיזק ראיה שמיה היזק:
גִּינָּה שָׁאנֵי, כִּדְרַבִּי אַבָּא, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָסוּר לְאָדָם לַעֲמוֹד בִּשְׂדֵה חֲבֵירוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ.
ומשיבים: גינה שאני [שונה] בדין זה של היזק ראיה, וכ דברי ר׳ אבא, שאמר ר׳ אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד (להיעצר ולהתבונן) בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה (בזמן שיש בה יבול), משום שעל ידי שהוא מסתכל בה הוא מזיק לה, והוא הדין בגינה. אבל בחצר שאין בה כל גידול קרקע אין דין היזק ראיה.
רש"י
אסור לאדם שיעמוד כו׳ שלא יזיקנו בעין רעה:
תוספות
גינה שאני כדרבי אבא וכו׳ וא״ת ומהאי טעמא יתחייב נמי לגדור בבקעה ויש לומר דשאני גינה שמגדלין בה ירק לאכילה וכל שעה היא עומדת בקמותיה אבל בקעה אינה עומדת בקמותיה אלא חדש אחד בשנה ולא. מיחייב לגדור אבל אסור לעמוד בשעה שעומדת בקמותיה וא״ת ולמ״ד פלוגתא כיון דאשמועינן דאפילו בחצר שמיה היזק כל שכן בגינה ואמאי איצטריך תו למיתני וכן בגינה וי״ל דאיצטריך וכן בגינה למיתני משום גויל וגזית:
וְהָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי! אַגְּוִיל וְגָזִית.
ושואלים: והא [והרי] ״וכן״ קתני [שנה במשנה], משמע שדין גינה הוא כדין חצר! ומשיבים: מה שנאמר ״וכן״ אינו מתייחס לעצם החובה לבנות גדר, אלא לגבי הדין של גויל וגזית, שאף המחיצה בגינה נעשית מאותם חומרים שמהם נעשית מחיצת החצר, וכמנהג המדינה.
רש"י
והא וכן קתני דמשמע תרוייהו חד טעמא הוא גינה וחצר:
תָּא שְׁמַע: כּוֹתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת עַד אַרְבַּע אַמּוֹת! נָפַל שָׁאנֵי.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מן המשנה הבאה: כותל חצר שנפל — מחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות. משמע שיש בזה חיוב, והטעם בוודאי משום היזק ראיה! ודוחים: מקרה זה שנפל הוא שאני [שונה], כיון שכבר היתה מחיצה, ולכן חייב לשוב ולבנות.
רש"י
מחייבין אותו והכא לא קתני רצו אלא על כרחו:
נפל שאני שכבר נתרצו הראשונים בכותל:
תוספות
נפל שאני שהורגלו לעשות דבר הצנע בחצר ולא למדו ליזהר זה מזה:
וּדְקָאָרֵי לָהּ מַאי קָאָרֵי לָהּ? סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ.
ותוהים: ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה קושיה, מה הקשה אותה כלל]? הרי בפירוש מדובר שם בכותל שנפל, ומשמע — משום שכבר הוסכם ביניהם בעבר לעשות כותל! ומשיבים: סבור הוא כי אף במקום שלא היה כותל לפני כן מחייבים אותו לבנות, ומשום היזק ראיה. ולא לעצם חובת הבניה הובא דין זה, אלא סיפא איצטריכא ליה [סופו של הדין הוצרך לו לומר] מה שנאמר שם הלאה, שאף במקרה שהיה שם קיר גבוה — מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות, משום שאין כאן עוד היזק ראיה.
רש"י
ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע דנפל שאני:
סיפא איצטריך ליה כלומר הוא הדין נמי מעיקרא והאי דקתני נפל משום סיפא לאשמועינן דיותר מד׳ אמות אין מחייבין ואע״פ שהראשון היה גבוה יותר לא מחייבין ליה:
תוספות
ודקארי לה מאי קארי לה כלומר פשיטא דנפל שאני ואדרבה היה לו להוכיח מדקתני ונפל מכלל דבעלמא לא שמיה היזק:
תָּא שְׁמַע: כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר; שְׁמַע מִינָּהּ: הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק! הֶזֵּיקָא דְּרַבִּים שָׁאנֵי.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת לכך שיש דין היזק ראיה, ממה ששנינו להלן: כופין בני החצר אותו, את אחד מהם שאינו רוצה בכך לבנות עימם בית שער (מבנה שדרכו נכנסים לחצר) ודלת לחצר המשותפת, על מנת שלא תהיה החצר פרוצה לרשות הרבים. שמע מינה [למד מכאן] שהיזק ראיה שמיה [שמו] היזק! ומשיבים: אין מכאן ראיה לענייננו שכן הזיקא [היזק] ראיה של רבים שמסתכלים בחצר שאני [שונה], שזה וודאי נחשב היזק.
רש"י
כופין אותו כל אחד מבני החצר לתת חלקו בבנין:
בית השער שבונים כותל נגד השער עגול סביב ועושין באותו היקף פתח קטן מן הצד משום היזק ראיות בני רה״ר שלא יראו תוך החצר:
הזיקא דרבים שכל בני רה״ר מסתכלין שם:
תוספות
הזיקא דרבים שאני ואע״ג דלקמן משמע דאיירי בחצר שאינה סמוכה לרה״ר מ״מ איכא היזקא דרבים דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם כדאמרי׳ לקמן ורשב״ג אע״ג דלית ליה האי טעמא דזימנין דדחקי רבים מ״מ מרחוק יכולין לראות לפנים ולכך לא פליג אלא אבית שער אבל בדלת מודה דכופין אותו לבנות:
וּדְיָחִיד לָא? תָּא שְׁמַע: אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה; הָא יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה – חוֹלְקִין, מַאי לָאו בְּכוֹתֶל? לָא, בִּמְסֵיפָס בְּעָלְמָא.
ושואלים: ו היזק של יחיד לא נחשב כהיזק? תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך שהוא נחשב היזק ממה ששנינו: אין חולקין את החצר המשותפת עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה; ונדייק מכאן: הא [הרי] אם יש בה שטח מספיק כדי לזה וכדי לזה — חולקין, מאי לאו [האם לא] בכותל באופן שלא יוכלו לראות זה את זה? ומשיבים: לא, במסיפס (בסבכה) בעלמא [סתם]
רש"י
אין חולקין אין האחד כופה את חבירו לחלוק:
תוספות
מאי לאו בכותל תימה ויהא בכותל דילמא הכי פי׳ אין חולקין את החצר אפי׳ האחד רוצה לבנות את הכותל בתוך שלו עד שיהא בה ד׳ אמות לכל אחד הא אם יש בה ד׳ אמות לכל אחד חולקין אם רצה לכנוס ולבנות בתוך שלו וי״ל דחולקין משמע באמצע דאי אשמועינן כדפי׳ הוה ליה למיתני אין עושין כותל בחצר עד שיהא כו׳:
תָּא שְׁמַע: הַחַלּוֹנוֹת, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה וּבֵין מִכְּנֶגְדָּן – אַרְבַּע אַמּוֹת; וְתָנֵי עֲלָהּ: מִלְמַעְלָן – כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצִיץ וְיִרְאֶה, מִלְּמַטָּן – כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד וְיִרְאֶה, מִכְּנֶגְדָּן – כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל!
ואפילו היא כזו שאפשר לראות דרכה. ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: אם בונה אדם כותל כנגד החלונות של חבירו, בין מלמעלה בין מלמטה ובין מכנגדן (ממולם) — מרחיק את הכותל מהם ארבע אמות. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: אם היה הכותל מלמעלן מגביה ארבע אמות — כדי שלא יציץ למטה ויראה, מלמטן משאיר הפרש גובה של ארבע אמות, יותר מקומת אדם — כדי שלא יעמוד על הכותל ויראה, מכנגדן מרחיק — כדי שלא יאפיל את האור בבית. משמע שאנו חוששים משום היזק ראיה!
רש"י
החלונות אחד מבני השותפין הבונה כותל בחצר כנגד חלונותיו של חבירו בין מלמעלה וכו׳ אם הכותל גבוה יותר מן החלונות צריך להגביה למעלה מהן ד״א כדמפרש ואזיל כדי שלא יסמוך על כותלו וישחה ויראה בחלונותיו של חבירו:
בין מלמטה אם הכותל נמוך מן החלונות צריך להשפילו מהן ד״א כדי שלא יעמוד על עובי כותלו ויראה:
ומכנגדן צריך להרחיק את הכותל מן החלונות ד׳ אמות כדי שלא יאפיל:
הֶזֵּיקָא דְּבַיִת שָׁאנֵי.
ודוחים: הזיקא [היזק] ראיה של בית הוא שאני [שונה] כי בבית ודאי אנשים עושים דברים שבצינעה, ואינם רוצים שאחרים יראו אותם. אבל החצר היא מקום פתוח, ושמא אינם מקפידים על כך.
רש"י
הזיקא דבית שאני שאדם עושה בביתו דברי הצנע:
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: גַּג הַסָּמוּךְ לַחֲצַר חֲבֵירוֹ – עוֹשִׂין לוֹ מַעֲקֶה גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לֵיהּ בַּעַל הֶחָצֵר לְבַעַל הַגַּג: לְדִידִי קְבִיעָה לִי תַּשְׁמִישִׁי, לְדִידָךְ לָא קְבִיעָה לָךְ תַּשְׁמִישְׁתָּךְ, וְלָא יָדַעְנָא בְּהֵי עִידָּנָא סְלִיקָא וְאָתֵית
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר רב נחמן אמר שמואל: גג הסמוך לחצר חבירו — עושין לו לגג מעקה גבוה ארבע אמות, משמע שדנים דין היזק ראיה בחצר! ודוחים: שאני התם [שונה שם], דאמר ליה [שאומר לו] בעל החצר לבעל הגג: לדידי קביעה לי תשמישי [לי קבוע שימושי] בחצר, שהרי אנשים רגילים להיכנס בחצר בכל עת, לדידך [לך] לא קביעה [קבוע] לך תשמישתך [שימושך] בגג, שהרי אנשים משתמשים בגג רק לעיתים מזדמנות, ולא ידענא בהי עידנא סליקא ואתית [ואיני יודע באיזה זמן עולה ובא אתה לגג]
רש"י
מעקה גבוה ארבע אמות כדי שלא יראה בחצר חבירו כשהוא משתמש בגגו:
ולא ידענא בהי עידנא דקא אתית להשתמש בגגך:
תוספות
שאני התם דאמר ליה בעל החצר לבעל הגג כו׳ תימה אמאי לא מייתי מדתניא לקמן (בבא בתרא דף ו:) שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה אלמא שמיה היזק: