מַאי טַעֲמָא עֲבַדְתְּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״תִּמְחֶה אֶת זָכָר עֲמָלֵק״. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן ״זֵכֶר״ קָרֵינַן! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״זָכָר״ אַקְרִיוּן. אֲזַל שַׁיְילֵיהּ לְרַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֵיאָךְ אַקְרִיתָן? אֲמַר לֵיהּ: ״זֵכֶר״.

מאי טעמא עבדת הכי [מה טעם עשית כך], שהרגת את הזכרים בלבד? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: ״תמחה את זכר עמלק״ (דברים כה, יט), כלומר, את זכר עמלק, ועמלק מזרע אדום הוא. אמר ליה [לו]: והא אנן [והרי אנחנו] ״זכר״ קרינן [קראנו]! אמר ליה [לו]: אנא [אני, לי] ״זכר״ אקריון [הקריאו לי]. אזל שייליה לרביה [הלך יואב ושאל את רבו] שלימד אותו מקרא, אמר ליה [לו]: היאך אקריתן [איך הקרית לנו]? אמר ליה [לו]: ״זכר״ שהוא קרא כראוי, אלא שלא שם לב שתלמידו אינו קורא כראוי.

שְׁקַל סַפְסֵירָא לְמִיקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה׳ רְמִיָּה״. אֲמַר לֵיהּ: שְׁבַקֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּלֵיקוּם בְּ״אָרוּר״. אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב: ״וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם״! אִיכָּא דְּאָמְרִי: קַטְלֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: לָא קַטְלֵיהּ.

שקל ספסירא למיקטליה [נטל יואב חרב להרוג אותו], אמר ליה [לו] המלמד: אמאי [מדוע] אתה בא להורגני? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: ״ארור עשה מלאכת ה׳ רמיה״ (ירמיהו מח, י), שלימדת שלא כראוי. אמר ליה [לו] המלמד: שבקיה לההוא גברא דליקום [הנח לאותו אדם שיעמוד] ב״ארור״ זה, ודי בעונש זה ואין צורך להרוג אותי! אמר ליה [לו], כתיב [נאמר] גם: ״וארור מנע חרבו מדם״ (ירמיהו מח, י)! איכא דאמרי [יש שאומרים]: קטליה [הרגו], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: לא קטליה [הרגו]. ומכל מקום למדים ממקרה זה ששגיאה שלומדים בילדות נשארת למשך כל החיים.

וְאָמַר רָבָא: מַקְרֵי יְנוּקָא, שַׁתָּלָא, טַבָּחָא, וְאוּמָּנָא, וְסוֹפֵר מָתָא – כּוּלָּן כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין נִינְהוּ. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כָּל פְּסֵידָא דְּלָא הָדַר – מוּתְרֶה וְעוֹמֵד הוּא.

ואמר רבא: מקרי ינוקא [מלמד תינוקות], שתלא [שותל עצים מקצועי], טבחא [שוחט], ואומנא [ומקיז דם], וסופר מתא [וסופר העיר] — כולן כמותרין ועומדין נינהו [הם]. לומר שאין צורך להתרות בהם שיעשו מלאכתם כראוי, אלא הרי זה כאילו התרו בהם, ואם עשו דבר שלא כראוי — מותר לסלק אותם מיד מתפקידם. כללא דמילתא [כללו של דבר]: ביחס לכל פסידא [הפסד] שלא הדר [חוזר] — מותרה ועומד הוא.

אֲמַר רַב הוּנָא: הַאי בַּר מְבוֹאָה דְּאוֹקֵי רֵיחַיָּא, וְאָתָא בַּר מְבוֹאָה חַבְרֵיהּ וְקָמוֹקֵי גַּבֵּיהּ – דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב עִילָּוֵיהּ, דְּאָמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי.

אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא [בן מבוי אחד שהעמיד ריחיים במבוי], ומתפרנס על ידי הבאים לטחון בריחיים שלו, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה [ובא בן המבוי חבירו ומעמיד אצלו לידו] ריחיים — דינא [דין] הוא שמעכב עילויה [עליו] הראשון אם רוצה בכך. דאמר ליה [שאומר לו]: קא פסקת ליה לחיותי [אתה פוסק את חיותי פרנסתי], שהרי אתה לוקח את לקוחותי.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מַרְחִיקִים מְצוּדַת הַדָּג מִן הַדָּג כִּמְלֹא רִיצַת הַדָּג; וְכַמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: עַד פַּרְסָה. שָׁאנֵי דָּגִים, דְּיָהֲבִי סַיָּיארָא.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] לשיטתו מה ששנינו: מרחיקים מצודת הדג מן הדג, כלומר, ממצודה אחרת כמלא ריצת הדג, כלומר, מרחק שממנו מגיעים דגים לאותו מקום. ושאלו: וכמה מרחק זה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה ומשמע מכאן שצריך להרחיק ממקום שקבע בו חבירו את עבודתו. ומשיבים: מכאן אין הוכחה, אפשר לומר כי שאני [שונים] דגים, דיהבי סייארא [שנותנים סיור], שאחד מהם הולך לפני האחרים, ומורה להם לאן לבוא, ומשום כך כשהם נתקלים במלכודת אחת, שוב לא יבואו לשניה.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: לֵימָא, רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה; דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יְחַלֵּק חֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְגִּילָן אֶצְלוֹ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין?

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: לימא [האם נאמר] על רב הונא דאמר [שהוא אומר] כ דעת ר׳ יהודה; דתנן [ששנינו במשנה], ר׳ יהודה אומר: לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שמרגילן בכך לבוא אצלו, וחכמים מתירין? משמע שר׳ יהודה סבור שכל סוג של תחרות אסור, והוא הדין לריחיים.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה הָתָם – אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ: אֲנָא קָמְפַלְגִינָא אַמְגּוּזֵי, אַתְּ פְּלוֹג שִׁיוּסְקֵי, אֲבָל הָכָא אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ, דְּאָמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כשיטת רבנן [חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו], על ר׳ יהודה התם [שם] אלא דאמר ליה [שיכול לומר לו] החנווני לחבירו: שנינו נמצאים כאן ברשות, אנא קמפלגינא אמגוזי, את פלוג שיוסקי [אני מחלק אגוזים, אתה חלק שקדים], אבל הכא [כאן] בבן מבוי שהעמיד גם הוא ריחיים במבוי, אפילו רבנן מודו [חכמים מודים], דאמר ליה [שאומר לו]: קא פסקת ליה לחיותי [אתה פוסק את חיותי, פרנסתי], שכל הצריך — אצלי בא לטחון.

מֵיתִיבֵי: עוֹשֶׂה אָדָם חֲנוּת בְּצַד חֲנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּמֶרְחָץ בְּצַד מֶרְחָצוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: אַתָּה עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלְּךָ וַאֲנִי עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי!

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו: אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי!

תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: כּוֹפִין בְּנֵי מְבוֹאוֹת זֶה אֶת זֶה שֶׁלֹּא לְהוֹשִׁיב בֵּינֵיהֶן לֹא חַיָּיט וְלֹא בּוּרְסְקִי, וְלֹא מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵי בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת, וְלִשְׁכֵנוֹ אֵינוֹ כּוֹפֵיהוּ; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לִשְׁכֵנוֹ כּוֹפֵיהוּ.

ומשיבים: ענין זה כולו תנאי [מחלוקת תנאים] היא; דתניא [ששנויה ברייתא]: כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן באותו מבוי לא חייט ולא בורסקי, ולא מלמד תינוקות, ולא אחד מבני בעלי אומניות, כלומר, הם יכולים לקבוע ביניהם שאינם רוצים שיהיה בן אומנות ממקום אחר באותו מבוי, ו אולם לשכנו אינו כופיהו, שמי שכבר שוכן שם באותו מבוי אינו יכול לכפותו שלא יעסוק באיזה מקצוע. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לשכנו כופיהו. ונמצא שרב הונא סבור כרבן שמעון בן גמליאל.

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פְּשִׁיטָא לִי, בַּר מָתָא אַבַּר מָתָא אַחֲרִיתִי מָצֵי מְעַכֵּב, וְאִי שַׁיָּיךְ בְּכַרְגָּא דְּהָכָא – לָא מָצֵי מְעַכֵּב; בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה דְּנַפְשֵׁיהּ – לָא מָצֵי מְעַכֵּב.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: פשיטא [פשוט] לי דבר זה, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב [בן עיר אחת על בן עיר אחרת יכול לעכב] שלא יבוא לעיר לעסוק באותה אומנות, ואי [ואם] הוא שייך בכרגא דהכא [במס הגולגולת של כאן], שמשלם מיסיו לאותה עיר — לא מצי מעכב [אינו יכול לעכב], משום שגם ההוא נחשב כאחד מבני העיר. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה [בן מבוי על בן מבוי שלו] — לא מצי מעכב [אינו יכול לעכב] מלעסוק באומנות מסויימת באותו מבוי, וכדברי חכמים בברייתא (ולא כדעת רב הונא לעיל).

בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה אַחֲרִינָא, מַאי? תֵּיקוּ. אֲמַר רַב יוֹסֵף: וּמוֹדֵי רַב הוּנָא בְּמַקְרֵי דַּרְדְּקֵי דְּלָא מָצֵי מְעַכֵּב, דְּאָמַר מָר: עֶזְרָא תִּיקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין סוֹפֵר בְּצַד סוֹפֵר.

בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: בר מבואה אבר מבואה אחרינא, מאי [בן מבוי על בן מבוי אחר, מה דינו]? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה. אמר רב יוסף: ומודי [ומודה] רב הונא שאמר שיכול בן מבוי לעכב על חבירו להעמיד גם הוא ריחיים שם, במקרי דרדקי דלא מצי מעכב [במלמד תינוקות שאינו יכול לעכב], שאמר מר [החכם]: עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר.

וְנֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאִיתְרַשּׁוּלֵי! אֲמַר לֵיהּ:

ושואלים: וניחוש דילמא אתי לאיתרשולי [ונחשוש שמא יבואו להתרשל] על ידי כך! ומשיבים, אמר ליה [לו]: