דִּשְׁפוּכָאֵי יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ. וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַבְרְבֵי, אֲבָל זוּטָרֵי – אֵימוּר: מֵעוֹבְרֵי דְרָכִים נְפוּל. וְאִי אִיכָּא רַבְרְבֵי בַּהֲדַיְיהוּ – אֵימוּר: בְּאַבַּרָוָרִי הֲוָה מַנְחִי.

דשפוכאי [שופכי היין] מן החביות השופכים את היין לנאדות, ישראל נינהו [הם], ולכן יש לתלות שהיין הוא של ישראל. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] דווקא ברברבי [בנאדות גדולים], אבל אם היו זוטרי [קטנים], אימור [אמור] שמעוברי דרכים שרובם גויים נפול [נפלו], ואסורים. ואי איכא רברבי בהדייהו [ואם היו נאדות גדולים איתם], אימור [אמור]: שמא באברורי הוה מנחי [היו מונחים כמאזנים] את משא החמור, ונפלו יחד.

מתני׳ מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילָן סְרָק – חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְאִם הָעִיר קָדְמָה – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים, וְאִם אִילָן קָדַם – קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים, סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים.

מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה שענפיהם מרובים — חמשים אמה. אבא שאול אומר: כל אילן סרק מרחיקים חמשים אמה. ואם העיר קדמה ונטע אחרי כן את האילן סמוך מדי לעיר — קוצץ אחד מבני העיר את האילן, ואינו נותן לבעל האילן דמים, דמי האילן שקצץ. ואם אילן קדם והעיר אחר כך גדלה והתקרבה אליו — קוצץ את האילן ונותן לבעליו דמים. ספק זה קדם וספק זה קדם — קוצץ ואינו נותן דמים.

גמ׳ מַאי טַעֲמָא? אָמַר עוּלָּא: מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר. וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה!

שואלים: מאי טעמא [מה טעם] מרחיקים את האילן מן העיר? אמר עולא: משום נויי העיר, שאין זה נוי לעיר שחומותיה אינן גלויות אלא מכוסות בענפי אילנות. ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו מטעם אחר, ששנינו במסכת ערכין שאין עושין שדה של העיר מגרש (תחום פנוי שמסביב לעיר), ולא עושים מגרש שדה אלא יש להם מקום ושיעור קבוע (ראה במדבר פרק לה). ואם כן, כיון שנטע עצים במגרש העיר הרי הוא עושה את מגרש העיר שדה!

לָא צְרִיכָא, לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וּמִגְרָשׁ שָׂדֶה, הָכָא מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר לָא עָבְדִינַן.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא ל דעת ר׳ אלעזר שאמר: עושין שדה מגרש ומגרש שדה, אבל הכא [כאן] בקירוב מקום כל כך משום נויי העיר לא עבדינן [עושים].

וּלְרַבָּנַן נַמִי, דְּאָמְרִי: אֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, הָנֵי מִילֵּי זְרָעִים, אֲבָל אִילָנוֹת עָבְדִינַן, וְהָכָא מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר לָא.

ומוסיפים: ולרבנן נמי דאמרי [ולחכמים גם כן שאומרים] שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, אפשר לומר כי הני מילי [דברים אלה אמורים] בזרעים, שאין זורעים זרעים במגרש העיר שייעשה כשדה, אבל אילנות עבדינן [עושים אנו], נוטעים במגרש, והכא [וכאן] משום נויי העיר לא, אין עושים.

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁאנֵי בֵּין זְרָעִין לְאִילָנוֹת? דְּתַנְיָא: קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁהוּקַּף לְדִירָה,

ומנא תימרא דשאני [ומנין אתה אומר ששונה הדין] בין זרעין לאילנות? דתניא [שכן שנינו בברייתא] בהלכות שבת: היה קרפף (חצר אחורית) ששטחו יותר מבית סאתים שהוקף ל שם דירה, שהגדר נעשתה כדי שידורו אנשים במקום, הרי כיון שיש לקרפף מחיצות — דינו כרשות היחיד, ומותר לטלטל בתוכו.

נִזְרַע רוּבּוֹ – הֲרֵי הוּא כְּגִינָּה וְאָסוּר, נִיטַּע רוּבּוֹ – הֲרֵי הוּא כְּחָצֵר וּמוּתָּר.

אבל אם נזרע רובו של הקרפף — הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בו, לפי שאז יש לו דין כרמלית, ואולם אם ניטע רובו — הרי הוא כחצר ומותר. משמע שנטיעת עצים בחצר אינה נחשבת כאלו עשו את המקום שדה, כפי שהוא בזריעה.

״וְאִם הָעִיר קָדְמָה – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים״ וכו׳. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי בּוֹר דְּקָתָנֵי: קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי: קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים?

שנינו במשנה: ואם העיר קדמה — קוצץ אחד מבני העיר את האילן ואינו נותן לבעליו כל דמים וכו׳. ושואלים: מאי שנא [מה שונה] הדין גבי [אצל] בור, דקתני [ששנה בו] שאם נטע אילן סמוך לבורו של חבירו והבור קדם — קוצץ את האילן ונותן בעל הבור עבורו דמים, ומאי שנא הכא דקתני [ומה שונה כאן ששנה]: קוצץ ואינו נותן דמים?

אֲמַר רַב כָּהֲנָא: קִידְרָא דְּבֵי שׁוּתָּפֵי לָא חֲמִימָא וְלָא קְרִירָא.

אמר רב כהנא: לפי הפתגם העממי, קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא [קדירה של שותפים אינה חמה ואינה קרה]. כלומר, דבר שאינו שייך לאדם אחד, אלא לכמה אנשים — אין איש משגיח בו. ואף כאן, כיון שמדובר פה בדבר הנוגע לבני העיר בכללם, אין ממי לגבות את הכסף לשלם עבור העץ.

וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא שָׁאנֵי הֶזֵּיקָא דְּרַבִּים מֵהֶזֵּיקָא דְּיָחִיד!

ושואלים: ומאי קושיא [ומה הקושיה מעיקרה]? דלמא שאני הזיקא [שמא שונה היזק] של רבים מהזיקא [מהיזק] של יחיד, שהמזיק את הרבים אינו מקבל כל פיצוי, מה שאין כן בבור של יחיד!

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר דְּרַב כָּהֲנָא – אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: אִם הָאִילָן קָדַם – קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים. וְלֵימָא לְהוּ: הֲבוּ לִי בְּרֵישָׁא דָּמֵי וַהֲדַר אֵיקוֹץ! אֲמַר רַב כָּהֲנָא: קִידְרָא דְּבֵי שׁוּתָּפֵי לָא חֲמִימָא וְלָא קְרִירָא.

אלא אי איתמר [אם נאמרו דבריו] של רב כהנא – אסיפא איתמר [על הסוף של המשנה נאמרו]: אם האילן קדם — קוצץ ונותן דמים, ועל כך יש לשאול: ולימא להו [ושיאמר להם] בעל האילן לבני העיר: הבו [תנו] לי ברישא דמי [בתחילה כסף] והדר איקוץ [ואחר כך אקצוץ]! על כך אמר רב כהנא: קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא [קדירה של שותפים אינה חמה ואינה קרה]. שאין הרבים גובים ומשלמים מיד כמו היחיד, ונמצא זמן רב עובר עד שייקצץ האילן.

״סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים״. מַאי שְׁנָא מִבּוֹר דְּאָמְרַתְּ: לֹא יָקוֹץ?

שנינו במשנה: ספק זה קדם וספק זה קדם — קוצץ ואינו נותן דמים. ושואלים: מאי שנא [מה שונה] דין זה מ דין אילן סמוך לבור שאמרת במשנה להלן, שבמקרה של ספק לא יקוץ?

הָתָם דְּוַדַּאי לָאו לְמֵיקַץ קָאֵי – סְפֵיקוֹ נַמִי לָא אָמְרִינַן לֵיהּ קוֹץ, הָכָא דְּוַדַּאי לְמֵיקַץ קָאֵי – סְפֵיקוֹ נַמִי אָמְרִינַן לֵיהּ קוֹץ, וְאִי מִשּׁוּם דְּמֵי – אָמְרִינַן לֵיהּ: אַיְיתֵי רְאָיָה וּשְׁקוֹל.

ומשיבים: התם [שם] שבמקרה של ודאי לאו למיקץ קאי [לא לקציצה עומד האילן], כי אם קדם האילן לבור אין בעל הבור רשאי לקצצו — ספיקו נמי [גם כן] לא אמרינן ליה [אין אנו אומרים לו]: קוץ [קצוץ], הכא [כאן], שבמקרה של ודאי למיקץ קאי [לקציצה האילן עומד] גם אם קדם לעיר, אלא שיש ספק אם צריך לשלם את הכסף לבעלים — משום כך ספיקו נמי [גם כן] אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: קוץ [קצוץ]. ואי [ואם] משום דמי [הכסף] שתובע עבור האילן, אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: אייתי [הבא] ראיה שאילנך קדם ושקול [וקח] את הכסף. וכיון שאין בידו ראיה — אין נוטל דמים.

מתני׳ מַרְחִיקִין אֶת גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גּוֹרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ – אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ, וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ וּמִנִּירוֹ בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק.

מרחיקין את הגורן הקבוע מן העיר חמשים אמה, כדי שהמוץ שזורים בגורן לא יזיק לבני העיר. ועוד: לא יעשה אדם גורן קבוע אפילו בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה שטח שלו לכל רוח (צד), ומרחיק את הגורן מנטיעותיו של חבירו, ומנירו (שדה חרוש), בכדי שלא יזיק.

גמ׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אֲמַר אַבַּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְגוֹרֶן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ.

ושואלים: מאי שנא רישא [מה שונה הדין בראש המשנה] שניתן שיעור הרחקה מסויים לגורן, ומאי שנא סיפא [ומה שונה בסוף המשנה] שלא ניתן שיעור להרחקה, אלא אמרו בדרך כלל ״בכדי שלא יזיק״? אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף באנו] לגורן שאינו קבוע שגם אותו צריך להרחיק משל חבירו.

הֵיכִי דָמֵי גּוֹרֶן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל שֶׁאֵינוֹ זוֹרֶה בְּרַחַת.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הוא גורן שאינו קבוע? אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: כל שאינו זורה ברחת (כלי המיוחד לזרייה), אלא באופן אחר, ואין המוץ הולך רחוק כל כך. זה היה הסבר אחד לסתירה.

רַב אַשִׁי אֲמַר: מַה טַּעַם קָאָמַר, מַאי טַעֲמָא מַרְחִיקִין גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק.

רב אשי אמר: ״בכדי שלא יזיק״ אינו שיעור של מרחק, אלא נימוק, ובלשון מה טעם קאמר [הוא אומר]: מאי טעמא [מה הטעם] שמרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה? — כדי שלא יזיק.

מֵיתִיבֵי: מַרְחִיקִין גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה; וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִין מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה, כָּךְ מַרְחִיקִין מִדְּלוּעָיו וּמִקִּשּׁוּאָיו וּמִנְּטִיעוֹתָיו וּמִנִּירוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק; בִּשְׁלָמָא לְרַב אַשִׁי נִיחָא, אֶלָּא לְאַבַּיֵי קַשְׁיָא! קַשְׁיָא.

מיתיבי [מקשים] על אביי ממה ששנינו בברייתא: מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה; וכשם שמרחיקין אותו מן העיר חמשים אמה, כך מרחיקין אותו מדלועיו של חבירו ומקשואיו ומנטיעותיו ומנירו של חבירו חמשים אמה, כדי שלא יזיק; ומעתה: בשלמא [נניח] לרב אשי ניחא [נוח הדבר], שהרי כך הסביר את לשון המשנה, שאין הבדל שיעור בין ראשה וסופה, ולדבריו, אף מן הניר ומן הנטיעות מרחיק חמישים אמה. אלא לאביי קשיא [קשה]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה הדבר] ואין הלשון מדוייקת.

בִּשְׁלָמָא מִמַּקְשׁוּאָיו וּמַדְלוּעָיו, דְּאָזֵיל אֲבָקָא וְאָתֵי בְּלִיבֵּיהּ וּמְצַוֵּי לֵיהּ, אֶלָּא מִנִּירוֹ אַמַּאי? אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַבָּא בַּר זוּטְרָא: מִפְּנֵי

לגופה של אותה ברייתא שואלים: בשלמא [נניח] שאמרנו שצריך להרחיק ממקשואיו ומדלועיו, וזה משום דאזיל אבקא ואתי בליביה [שהולך האבק של הגורן ובא וחודר בתוך ליבו] של הפרח ומצוי ליה [ומייבש אותו], אלא מנירו אמאי [מדוע] צריך להרחיק? אמר ר׳ אבא בר זבדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ אבא בר זוטרא: מפני