לְאַכְסַדְרָה הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעָה חַמָּה אֵצֶל קֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית – נִכְפֶּפֶת וְעוֹלָה לְמַעְלָה מִן הָרָקִיעַ; וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עוֹלָם לְקוּבָּה הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית מְסוּבֶּבֶת, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה מַגַּעַת לְקֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית – מַקֶּפֶת וְחוֹזֶרֶת אֲחוֹרֵי כִּיפָּה,

לאכסדרה (מבנה שיש בו רק שלושה קירות) הוא דומה, ורוח צפונית של העולם אינה מסובבת במחיצה כשאר רוחות, שאין שם דבר, אלא החמה מתחילה את סיבובה במזרח ועוברת לדרום ולמערב, וכיון שהגיעה חמה אצל קרן מערבית צפונית — הריהי נכפפת ועולה במשך הלילה למעלה מן הרקיע לצד מזרח, ואינה עוברת בצד צפון. ור׳ יהושע אומר: עולם לקובה (אוהל קטן) הוא דומה, ורוח צפונית גם היא מסובבת במחיצה, אבל כיון שחמה מגעת לקרן מערבית צפונית — היא יוצאת מאותה ״קובה״, מקפת וחוזרת אחורי כיפה, כלומר, מחוץ למחיצה הצפונית, עד שמגיעה למזרח.

שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן״ וגו׳, ״הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם״ – בַּיּוֹם, ״וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן״ – בַּלַּיְלָה, ״סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ״ – אֵלּוּ פְּנֵי מִזְרָח וּפְנֵי מַעֲרָב, שֶׁפְּעָמִים מְסַבַּבְתָּן וּפְעָמִים מְהַלַּכְתָּן.

שנאמר: ״הולך אל דרום וסובב אל צפון״ וגו׳ (קהלת א, ו), ומפרש: גלגל החמה ״הולך אל דרום״, כלומר, בצד דרום — ביום, ״וסובב אל צפון״ מקיף אותו מבחוץ — בלילה. ״סובב סבב הולך הרוח (כיוון החמה) ועל סביבתיו שב הרוח״ (קהלת א, ו) — אלו פני מזרח ופני מערב, שפעמים בימות החורף הקצרים, החמה מסבבתן מקיפה אותם מבחוץ, ואינה מאירה, ופעמים בימות החמה הארוכים מהלכתן מהלכת ברוחות אלו בתוך ה״קובה״.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֲתָאן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״מִן הַחֶדֶר תָּבֹא סוּפָה״ – זוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית, ״וּמִמְּזָרִים קָרָה״ – זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית, ״מִנִּשְׁמַת אֵל יִתֶּן קָרַח״ – זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית, ״וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק״ – זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית.

וממשיכים בברייתא: הוא היה אומר. ומעירה הגמרא: בדברים אלה אתאן [באנו] חזרנו שוב ל שיטת ר׳ אליעזר שהוא המביא ראיה לדבריו, שרוח צפונית פרוצה, מן הכתוב. נאמר: ״מן החדר תבא סופה״ (איוב לז, ט), ומפרשים: זו רוח דרומית, צד דרום, שהוא ושתי מחיצות שבצידו — הריהו כחדר. ״וממזרים קרה״ (איוב לז, ט) — זו רוח צפונית, משם באה הרוח המשיבה ומפזרת (״מזרים״) קור. ״מנשמת אל יתן קרח״ (איוב לז, י) — זו רוח מערבית. ״ורחב מים במוצק״ (איוב לז, י) — זו רוח מזרחית משם באים הגשמים.

וְהָאָמַר מָר: רוּחַ דְּרוֹמִית מַעֲלָה רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָתְיָא מִטְרָא בְּנִיחוּתָא, הָא בִּשְׁפִיכוּתָא.

ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם] בעמוד הקודם: רוח דרומית היא מעלה רביבים (גשמים) ומגדלת עשבים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דאתיא מטרא בניחותא [זה שיורד הגשם בנחת] ואז הוא משקה ומגדל, הא בשפיכותא [זה שהוא בא בשפיכה] כאשר יש בבת אחת הרבה גשם, אז הוא מזיק.

אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה״ – זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית שֶׁמַּזֶּלֶת אֶת הַזָּהָב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס״.

אמר רב חסדא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״מצפון זהב יאתה״ (איוב לז, כב) — זו רוח צפונית שמזלת את הזהב, שגורמת שיעלה מחיר התבואה בגלל הבצורת. וכן הוא אומר: ״הזלים זהב מכיס״ (ישעיה מו, ו).

אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – לֹא הוּגְשְׁמָה רוּחַ דְּרוֹמִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאל וְלֹא שָׂבֵעוּ״, וּכְתִיב: ״צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם״.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא הוגשמה (לא הביאה גשם) רוח דרומית, שנאמר בתיאור החורבן: ״ויגזר על ימין ורעב, ויאכל על שמאל ולא שבעו״ (ישעיה ט, יט), כלומר, גזר ה׳ על רוח דרום הקרויה ״ימין״ שתביא עמה רעב, וכתיב [וכן נאמר]: ״צפון וימין אתה בראתם״ (תהלים פט, יג), ומכאן ש״ימין״ פירושו דרום.

וְאָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָם – גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב, בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָם – אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב.

ואמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין עוד מאוצר טוב, שנאמר: ״יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו״ (דברים כח, יב), בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם — אז גשמים יורדין מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם — אין גשמים יורדין עוד מאוצר טוב.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים – יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר – יַצְפִּין, וְסִימָנֵיךְ: שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם; וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: לְעוֹלָם יַדְרִים, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁמִּתְחַכֵּם מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד״.

אמר ר׳ יצחק: הרוצה שיחכים — ידרים יפנה בתפילתו לדרום, ושיעשיר — יצפין, וסימניך: שבמקדש מונח שלחן שהוא הסמל לשפע ולברכה בצפון, ומנורה שהיא סמל לאור החכמה בדרום; ור׳ יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם גם מתעשר אחר כך, שנאמר לגבי התורה: ״ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד״ (משלי ג, טז).

וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: שְׁכִינָה בַּמַּעֲרָב! דִּמְצַדֵּד אַצְדּוּדֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַב אַשִׁי: כְּגוֹן אַתּוּן דְּיָתְבִיתוּ בִּצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אַדְרִימוּ אַדְרוּמֵי. וּמְנָא לָן דְּבָבֶל לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַיְימָא? דִּכְתִיב ״מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״.

ושואלים: והא [והרי] ר׳ יהושע בן לוי הוא שאמר: שכינה במערב וכיצד ידרים בתפילתו? דמצדד אצדודי [שהוא מצודד], שפניו למערב ונוטה מעט לדרום. אמר ליה [לו] ר׳ חנינא לרב אשי: כגון אתון דיתביתו [אתם שיושבים] בצפונה של ארץ ישראל — אדרימו אדרומי [הדרימו, פנו לצד דרום] בזמן שאתם מתפללים. ומנא לן [ומנין לנו] שבבל לצפונה של ארץ ישראל קיימא [עומדת]? דכתיב [שנאמר] בנבואה על חורבן ירושלים בידי הבבלים: ״מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ״ (ירמיהו א, יד).

״מַרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק״ וכו׳. תָּנָא: רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי הַרְחֵק חַרְדָּלֶךָ מִן דְּבוֹרַיי, הַרְחֵק דְּבוֹרֶךָ מִן חַרְדָּלַיי, שֶׁבָּאוֹת וְאוֹכְלוֹת לִגְלוּגֵי חַרְדָּלַיי.

שנינו במשנה: מרחיקין את המשרה מן הירק ואת החרדל מן הדבורים. תנא [שנה החכם]: ר׳ יוסי מתיר בחרדל, שיכול בעל החרדל לומר לו לבעל הדבורים: עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוריי שהוא מזיק להן, יכול אני לומר לך להיפך: הרחק דבורך מן חרדליי, שבאות ואוכלות לגלוגי (פרחי) חרדליי. וכיון ששניהם מזיקים זה לזה אין אחד יכול להכריח את חבירו להרחיק.

מתני׳ מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – חֲמִשִּׁים אַמָּה, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִן הַצַּד. אִם הַבּוֹר קָדְמָה – קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים, וְאִם אִילָן קָדַם – לֹא יָקוֹץ. סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – לֹא יָקוֹץ; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לָאִילָן – לֹא יָקוֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.

מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, שלא יזיקו שורשיו את הבור, ובחרוב ובשקמה ששורשיהם מתפשטים יותר — מרחיקים חמשים אמה, בין שהיה הבור מלמעלה בין שהיה מן הצד של האילן. אם חפירת הבור קדמה לאילן — קוצץ את האילן ונותן בעל הבור דמים, ואם אילן קדם — לא יקוץ את האילן. ספק זה קדם וספק זה קדם — לא יקוץ. ר׳ יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן — לא יקוץ, ומדוע? שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, שר׳ יוסי סבור שבכגון זה אין המזיק צריך להרחיק את עצמו.

גמ׳ תָּנָא: בֵּין שֶׁהַבּוֹר לְמַטָּה וְאִילָן לְמַעְלָה, בֵּין שֶׁהַבּוֹר לְמַעְלָה וְאִילָן לְמַטָּה. בִּשְׁלָמָא בּוֹר לְמַטָּה וְאִילָן לְמַעְלָה – קָא אָזְלִין שָׁרָשִׁין מַזְקִי לָהּ לַבּוֹר, אֶלָּא בּוֹר לְמַעְלָה וְאִילָן לְמַטָּה – אַמַּאי? אָמַר רַבִּי חַגָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲלִידִין אֶת הַקַּרְקַע וּמַלְקִין קַרְקָעִיתָהּ שֶׁל בּוֹר.

על מה ששנינו במשנתנו שמרחיקים את האילן ״בין מלמעלה״, מביאים, תנא [שנה החכם]: בין שהבור למטה ואילן למעלה, בין שהבור למעלה ואילן למטה. ושואלים: בשלמא [נניח] שהבור למטה ואילן למעלה נגרם נזק, שהרי קא אזלין שרשין מזקי לה [הולכים השורשים ומזיקים לו] לבור כאשר בוקעים את קירותיו. אלא אם הבור למעלה ואילן למטה, אמאי [מדוע] ירחיק? והרי השורשים הולכים כלפי מטה! אמר ר׳ חגא בשם ר׳ יוסי: מפני שמחלידין (מחוררים) את הקרקע ומלקין (מקלקלים) על ידי כך את קרקעיתה של הבור.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לָאִילָן – לֹא יָקוֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר רַב אַשִׁי, כִּי הֲוָאן בֵּי רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמְרִינַן: מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִּידֵיהּ.

ר׳ יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן — לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כ שיטת ר׳ יוסי. אמר רב אשי, כי הואן [כאשר היינו] בי [בבית] רב כהנא הוה אמרינן [היינו אומרים]: מודי [מודה] ר׳ יוסי בגירי דידיה [בחיצים שלו], כלומר, בנזק ישיר שנגרם על ידי דבר שברשותו, אף על פי שהוא עושה אותו בתוך רשותו.

פָּאפֵּי יוֹנָאָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר הֲוָה, בָּנָה אַפַּדְנָא, הָווּ הָנָךְ עָצוֹרֵי בְּשִׁיבְּבוּתֵיהּ, דְּכִי הָווּ דָּיְיקִי שׁוּמְשְׁמֵי הֲוָה נַיְידָא אַפַּדְנֵיהּ; אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי, אֲמַר לֵיהּ, כִּי הֲוָאן בֵּי רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמְרִינַן: מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִּילֵיהּ.

מסופר: איש אחד שנקרא פאפי יונאה עני והעשיר הוה [היה], בנה אפדנא [ארמון] במקום מושבו, הוו הנך עצורי בשיבבותיה [היו שם עושי שמן שומשומין בשכנותו], דכי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה [שכאשר היו דכים את השומשומים היה נד רועד הארמון שלו], אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי להתלונן, אמר ליה [לו]: כי הואן בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא הוה אמרינן [היינו אומרים]: מודי [מודה] ר׳ יוסי בגירי דיליה [בחיצים שלו]. ואף כאן, כיון שהם גורמים נזק ישיר, צריכים הם להרחיק.

וְכַמָּה?

ומעירים: וכמה הוא השיעור של תנודה שבגללו אומרים להם להרחיק?