חזור
בבא בתרא
דף כו.עַד דַּאֲמַרִי לֵיהּ הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מֵצַר שֶׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ רַבִּים – אָסוּר לְקַלְקְלוֹ. לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר: אַמַּאי לָא אֲמַרִי לֵיהּ: כָּאן בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, כָּאן חוּץ לְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה.
עד דאמרי ליה הא [שאמרתי לו דבר זה] שאמר רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים — אסור לקלקלו. ואף כאן, כיון שאני כבר השתמשתי במיצר ויש לי חזקה בו, אסור לך לקלקל את מה שיש לי. לבתר דנפק [לאחר שיצא] רב פפא, אמר רב הונא בנו של רב יהושע: אמאי [מדוע] לא אמרי ליה [אמרתי לו]: כאן שמועילה חזקה מדובר בתוך שש עשרה אמה, שבתוך תחום זה השורשים נחשבים כחלק מן האילן, אבל כאן הרי היה המעשה, שקצצתי את שורשי הדקלים, חוץ לשש עשרה אמה.
רש"י
שהחזיקו בו רבים לעשותו להן דרך אסור לקלקלו אע״פ שהוא של יחיד ואנא נמי הא אחזיקי ליה:
לבתר דנפק רב פפא:
אמר רב הונא אמאי לא אמרי ליה:
בתוך שש עשרה אמה לאילן הויא חזקה דאילן אבל חוץ לשש עשרה אמה אין חזקתו חזקה שאע״פ ששרשיו מתפשטין כ״ה אמה אינן יונקין אלא בתוך ט״ז אמה סמוך לאילן וכדאמרינן לקמן ואנא הוא חוץ לט״ז אמה קייצנא:
תוספות
עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו כו׳ תימה מאי מייתי מרב יהודה דרבים שאני דאי לאו הכי קשיא מתני׳ דקתני קוצץ ויורד ופירש ר״ח וריב״ם דרבים החזיקו במצריה דרב הונא וברשותו דאי לאו הכי אין חזקתו מועלת כדמשמע בהמניח (ב״ק דף כח. ושם) ואתא רב הונא וקא חפר ברשות הרבים וקצץ שרשים דרב פפא ומשום הכי פריך מדרב יהודה דכיון שהחזיקו בו רבים אינו רשאי לחפור והא דקאמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה וכו׳ ה״פ כלומר כי קאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ה״מ תוך ט״ז אמה אבל חוץ לט״ז אמה מותר לקלקלו כיון שמניח ט״ז אמה כדין רשות הרבים ובסוף חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא דף ס:) דאסר רבי יוחנן לאדם שכנס תוך שלו להחזיר כתלים במקומן אע״ג דאיכא רווחא כדמשמע התם אליבא דר״ל הכא איכא רווחא רווחא דקאמר התם שאינו סותם כל רשות הרבים אבל ליכא רווחא ט״ז אמה אבל אי איכא רווחא ט״ז אמה מודה רבי יוחנן דמותר לקלקלו ומחזיר כתלים למקומן כדאמר הכא ומיהו קשה מאי קאמר רב פפא אמרי ליה מכולהי מאי כולהי ומפרש ה״ר מנחם דמכולהי היינו מכל הני דתנן אם האילן קדם לא יקוץ ספק כו׳ ולא יכלי ליה שהיה דוחה אותו דמיירי באילן עצמו אבל השרשים יקוץ ור״ת מפרש דרב הונא היה קוצץ ולוקח השרשים לעצמו וא״ל רב פפא מאי האי כלומר למה אתה לוקח השרשים לעצמך א״ל דתנן קוצץ ויורד וכיון שבדין אני קוצץ כמו כן יהו העצים שלי ואמרי ליה מכולהי היינו הנהו דמייתי הכא וההיא דמייתי לקמן שרשי אילן הדיוט הבאים כו׳ דמינה מוכח לקמן דהעצים שלו דקתני במתני׳ היינו של בעל האילן ולא יכלי ליה שדחה לו כדדחי ליה לקמן עד דא״ל מרב יהודה כו׳ דנהי שלא תועיל חזקתי כחזקת רבים לענין שלא תהא רשאי לקוצצו לענין זה מיהא תועיל שיהו העצים שלי ומסיק אמאי לא אמרי ליה חוץ לשש עשרה יש להיות העצים שלי כדאמר רבינא לקמן כאן תוך שש עשרה כו׳:
״הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה – קוֹצֵץ וְיוֹרֵד וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ״ (וכו׳). בְּעָא מִינֵּיהּ יַעֲקֹב הַדְיָיבָא מֵרַב חִסְדָּא: עֵצִים שֶׁל מִי?
שנינו במשנה: היה חופר בור, שיח ומערה — קוצץ ויורד והעצים שלו. בעא מיניה [שאל אותו] החכם יעקב הדייבא [מהדייב] מרב חסדא: עצים של מי? כלומר, במשנה נאמר ״שלו״, ולא ברור לנו של מי, אם של בעל האילן או של בעל הקרקע.
רש"י
הדייבא דמן הדייב:
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט הַבָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין;
אמר ליה [לו], תניתוה [שניתם אותה] במסכת מעילה: שרשי אילן של הדיוט הבאין ב תוך שדה של הקדש — לא נהנין ולא מועלין, שאסרו חכמים ליהנות מהם, ואולם אם עבר ונהנה משורשים אלה — אינו נחשב כמועל בהקדש.
רש"י
לא נהנין מדרבנן:
ולא מועלין אם נהנה לא מעל אלמא לא קדשי:
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן, מִשּׁוּם הָכִי לֹא מוֹעֲלִין, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בָּתַר קַרְקַע אָזְלִינַן, אַמַּאי לֹא מוֹעֲלִין?
ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר, מפרש] כי בתר [אחר] האילן אזלינן [אנו הולכים] והשורשים נחשבים כחלק ממנו — משום הכי [כך] לא מועלין, שהרי אילן זה הוא חולין. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בתר [אחר] הקרקע אזלינן [אנו הולכים] והשורשים שייכים לבעל הקרקע, אמאי [מדוע] לא מועלין?
אֶלָּא מַאי, בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן? אֵימָא סֵיפָא: שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הַבָּאִים בְּשֶׁל הֶדְיוֹט – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין; וְאִי בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן, אַמַּאי לֹא מוֹעֲלִין?
ומקשים: אלא מאי [מה] אתה אומר? בתר אילן אזלינן [אחר האילן אנו הולכים]? אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו: שורשי אילן של הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין; ואי בתר [אחר] האילן אזלינן [אנו הולכים], אמאי [מדוע] לא מועלין?
מִידֵי אִירְיָא? בְּגִידּוּלִין הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן עָסְקִינַן, וְקָא סָבַר: אֵין מְעִילָה בְּגִידּוּלִין.
אלא מידי איריא [כלום שייכים הדברים]? כאן בגידולין הבאין לאחר מכאן, שצמחו לאחר שהקדיש את האילן עסקינן [עוסקים אנו], וקא סבר [וסבור] חכם זה במשנה שאין מעילה בגידולין שצמחו מן המוקדש
רש"י
מידי איריא מסקנא דקושיא הוא כלומר מכולה לאו איריא היא לא למשמע מינה בתר אילן ולא למשמע מינה בתר קרקע דטעמא משום דהנך שרשים גידולים הבאים לאחר שהוקדש האילן הוא ואיכא למ״ד במס׳ מעילה אין מועלין בגידולין אפי׳ שרשי הקדש בשדה הקדש. לא נהנין איצטריכא ליה:
תוספות
אלא הכא בגידולין הבאין לאחר מכאן ויש ספרים דגרסי מידי איריא הא בגידולין וכל זה מדברי המקשה כלומר על כרחך לא תוכל לפשוט מכאן דבגידולין הבאין לאחר מכאן איירי ואי בתר אילן אזלינן רישא אשמועינן דאין נהנין וסיפא אשמועינן דאין מועלין ואי בתר קרקע אזלינן רישא אשמועינן דאין מועלין וסיפא דאין נהנין בגידולין וא״ת ההיא בבא דאשמועינן דאין מעילה בגידולין לשמעינן של הקדש הבאין בשל הקדש דהוי רבותא טפי וי״ל דנקט הכי משום אידך בבא דאשמועינן דאין נהנין דהוי רבותא טפי שאין הכל של הקדש ור״ח לא גריס אלא והמתרץ הוא דקאמר הכי דמוקי סיפא דאין מעילה בגידולין והא דלא נקט דשל הקדש בשל הקדש משום דבעי למינקט דומיא דרישא דאין הכל דהקדש אלא חד דהקדש וחד דהדיוט אבל אי בתר קרקע אזלינן ורישא אשמועינן דאין מעילה בגידולין ליתני רישא של הקדש בשל הקדש דאין מיושב כל כך לומר תנא רישא אגב סיפא כמו תנא סיפא אגב רישא:
רָבִינָא אֲמַר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, כָּאן חוּץ לְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה.
, אלא בהקדש הראשוני. ואין לכך קשר לשאלה שלנו. רבינא אמר, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בתוך שש עשרה אמה, השורשים נחשבים כחלק מן האילן, כאן חוץ לשש עשרה אמה השורשים נחשבים כחלק מן הקרקע בה הם מצויים.
רש"י
רבינא אמר ל״ק רישא דקתני בתר אילן אזלינן היינו בתוך ט״ז אמה וסיפא דקתני של הקדש באין בתוך של הדיוט לא מועלין היינו חוץ לט״ז:
תוספות
רבינא אמר לא קשיא כאן תוך ט״ז כו׳ רישא בתוך ט״ז אמה דבתר אילן אזלינן וסיפא חוץ לט״ז אמה דבתר קרקע אזלינן ואם תאמר וליתני אידי ואידי תוך ט״ז וליתני סיפא מועלין אי נמי אידי ואידי אחר ט״ז וליתני ברישא מועלין וי״ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט״ז אמה בין חוץ לט״ז אמה לא נהנין ולא מועלין:
אֲמַר עוּלָּא: אִילָן הַסָּמוּךְ לְמֶצֶר בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – גַּזְלָן הוּא, וְאֵין מְבִיאִין מִמֶּנּוּ בִּכּוּרִים.
אמר עולא: אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה — גזלן הוא, שהרי הוא יונק מאדמת חבירו, ואין מביאין ממנו בכורים, משום שהוא כמצוה הבאה בעבירה.
רש"י
גזלן הוא שיונק משדה חבירו:
ואין מביאין ממנו בכורים אין צריך להביא ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך (דברים כ״ו:ב׳):
תוספות
גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים פי׳ ר״ח משום דאין מביאין גזל על גבי המזבח שנאמר אני ה׳ שונא גזל בעולה (ישעיהו ס״א:ח׳) וכתיב והבאתם גזול וגו׳ (מלאכי א׳:י״ג) ולית לן דעולא דהא בהדיא פסקינן כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו כו׳ וא״ת לפירושו עולא כמאן סבר דכרבנן נמי לא הוי דרבנן לא בעו הרחקה אלא ד׳ אמות ולעולא שש עשרה אמה וי״ל דעולא הוי מוקי מתניתין בצונמא כדמוקי לה בריש פירקין ולהכי לא בעי אלא ד׳ אמות ומיהו קשיא לרבי יצחק דפריך לקמן לעולא מהקונה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו כל שהוא ומאי קושיא שאני התם שקנאו ולא הוה גזלן ונראה כפי׳ הקונטרס דאע״ג דמותר לסמוך אין מביאין ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך ולקמן דאמר אילן הסמוך מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לא קאמר שעל מנת כן הנחיל שיהא מותר לסמוך דבלאו הכי שרי אלא על מנת כן הנחיל שיהא חשוב כמו מארצך ויכול לומר אשר נתת לי:
מְנָא לֵיהּ לְעוּלָּא הָא? אִילֵימָא מִדִּתְנַן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת הַמְפוּזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה;
ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לעולא הא [שיעור זה]? אילימא מדתנן [אם תאמר ממה ששנינו במשנה]: עשר נטיעות (אילנות צעירים) המפוזרות בתוך שטח של בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה של שנת שביעית. שאף שאסור לחרוש קרקע אחרת לפני שביעית (שלא יהא כמכין לעבודת האדמה באותה שנה), לשם קיום האילנות הצעירים הותר לו.
רש"י
עשר נטיעות מפוזרות בבית סאה לארכו ולרחבו כולן בשוה יונקות מכל בית סאה וכולם צריך להם ומותר לחורשו ערב שביעית עד ראש השנה שהלכה למשה מסיני הוא ובית סאה חמשים אמה על חמשים אמה שחצר המשכן קרוי בית סאתים והוא מאה על חמשים:
תוספות
עשר נטיעות המפוזרות כו׳ בסוכה (דף לד.) אמר עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודוקא עשר לתוך בית סאה אבל פחות אין צריכין חרישה כל כך וכן נמי אם היו בבית סאה יותר מעשר נטיעות אין חורשין לפי שעומדין ליעקר:
כַּמָּה הָווּ לְהוּ? תְּרֵי אַלְפִין וְחָמֵשׁ מֵאָה גַּרְמִידֵי. לְכָל חַד וְחַד, כַּמָּה מָטֵי לֵיהּ? מָאתָן וְחַמְשִׁין, הָא לָא הָוֵי דְּעוּלָּא!
ונעשה חשבון: כמה הוו להו [הוא] השטח של בית סאה? — תרי אלפין וחמש מאה גרמידי [אלפיים וחמש מאות אמות מרובעות]. לכל חד וחד [אחד ואחד] מן האילנות כמה מטי ליה [מגיע לו], מה השטח שהוא זקוק לו — מאתן וחמשין [מאתיים וחמישים אמות מרובעות], אם כן הא לא הוי [הרי אין זה] המרחק ששנה עולא, שהרי שטח של שש עשרה אמה לכל צד של האילן, שהוא ריבוע של שלושים ושתים אמה על שלושים ושתים אמה (אלף ועשרים וארבע אמות רבועות), גדול הרבה יותר ממאתיים וחמישים!
רש"י
כמה הוי להו בית סאה כי עבדת להו רצועה של אמה רוחב:
תרי אלפים וחמש מאה גרמידי שהרי יש כאן נ׳ רצועות של חמשים אמה ועולות לאלפים וחמש מאות אמה חלוק אותן לעשר אילנות תמצא צירוף קרקע יניקת כל אילן ואילן בין הכל מאתן וחמשין אמה אורך באמה רוחב:
הא לא הוי כדעולא דשיעור עולא נפיש דאמר דאילן יונק שש עשרה לכל צד הרי ל״ב על ל״ב עשה מהן רצועה אחת של אמה רוחב כאשר עשית מבית סאה תמצאנה של אלף וכ״ד אמה שהרי יש כאן שלשים ושתים רצועות כל אחת ואחת ל״ב אמה:
וְאֶלָּא מִדִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹֹשָׁה בְּנֵי אָדָם – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל
ואלא יש לומר שלמד זאת מדתנן [ממה ששנינו במשנה]: שלשה אילנות גדולים אפילו היו של שלשה בני אדם — הרי אלו מצטרפין להיחשב שדה אילן לענין חריש בערב שביעית, וחורשין כל
רש"י
ואלא מדתנן שלשה אילנות גדולים שיונקים יותר מן הנטיעות ומפוזרין בבית סאה לארכו ולרחבו בשוה אע״פ שאינו של אדם אחד אלא של שלשה בני אדם מצטרפין להיות שדה אילן ולחרוש כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד עצרת כדין שדה אילן ואם לאו אין חורשין אלא כל אחד כדי צרכו דהיינו תחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו והשאר הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח: