וְנִקְנִין עִמָּהּ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחִיטֵּי.

ועוד מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: אילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחוץ לארץ — הרי טבל (פירות שצריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות) וחולין (פירות שפטורים מתרומות ומעשרות) מעורבין זה בזה, שמחלק האילן שגדל בארץ צריך להפריש מעשר, וחלקו הגדל בחוץ לארץ פטור ממעשר, וכיון ששניהם גדלים באילן אחד הרי טבל וחולין מעורבים. אלו דברי רבי.

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: כָּל שֶׁהוּא, שְׁמַע מִינָּהּ.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אותו חלק של העץ הגדל בחיוב, כלומר, בארץ ישראל — חייב, והחלק הגדל בפטור, בחוץ לארץ — פטור.

תָּא שְׁמַע: אִילָן מִקְצָתוֹ בָּאָרֶץ וּמִקְצָתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ – טֶבֶל וְחוּלִּין מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי.

ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: יש ברירה, שאנו מניחים שמה שינק האילן מארץ ישראל מצמיח פירות בצד האילן שנוטה לשם, ולהיפך. ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור]: אין ברירה, והכל מעורב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַגָּדֵל בְּחִיּוּב – חַיָּיב, הַגָּדֵל בִּפְטוּר – פָּטוּר;

אבל אם גדל האילן כולו בפטור, כלומר, בחוץ לארץ — דברי הכל פטור, אף שיש לו שורשים שיונקים מארץ ישראל, ואם כן קשה הדבר לעולא!

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר: יֵשׁ בְּרֵירָה, וּמָר סָבַר: אֵין בְּרֵירָה,

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שמפסיק צונמא [סלע] בין הארץ וחוץ לארץ, ואין האילן יונק מאדמת ארץ ישראל כלל. ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי טעמיה [מה הטעם] של רבי שסבור שטבל וחולין מעורבים זה בזה? ומשיבים: דהדרי ערבי [שחוזרים ומתערבים] בגזע המשותף למעלה מן הקרקע.

אֲבָל גָּדֵל בִּפְטוּר – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר!

ובמאי קא מיפלגי [ובמה הם חלוקים]? — מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: אוירא [האויר] מה שגדל מעל פני הקרקע יחד מבלבל מערב את היניקה שמשני הצדדים. ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לבדו עומד וזה לבדו עומד], אף שהם מחוברים.

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּמַפְסִיק צוּנְמָא. אִי הָכִי, מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? דְּהָדְרִי עָרְבֵי;

ושואלים מצד אחר על דברי עולא: ושש עשרה אמה ותו לא [ולא יותר]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, הרי שהשורשים מגיעים ליותר משש עשרה אמה! אמר אביי: מיזל טובא אזלי [ללכת, הולכים השורשים יותר], אבל אכחושי לא מכחשי [להכחיש את הקרקע אינם מכחישים] אלא עד שש עשרה אמה, טפי לא מכחשי [יותר מזה אינם מכחישים אותה].

וּבְמַאי קָא מִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: אֲוִירָא מְבַלְבֵּל, וּמָר סָבַר: הַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי.

ובענין זה מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר, בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר׳ יוחנן: אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשרה אמה, מהו? אמר ליה [לו]: גזלן הוא, ואין מביאין ממנו בכורים.

וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וְתוּ לָא? וְהָא תְּנַן: מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה! אֲמַר אַבַּיֵי: מֵיזַל טוּבָא אָזְלִי, אַכְחוּשֵׁי לָא מַכְחַשִׁי אֶלָּא עַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, טְפֵי לָא מַכְחַשִׁי.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר, ואחד אילן הנוטה לחצר חבירו — מביא ביכורים ממנו וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, שלא יקפידו על דברים אלה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר, בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: אִילָן הַסָּמוּךְ לְמֵיצַר בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: גַּזְלָן הוּא, וְאֵין מְבִיאִין מִמֶּנּוּ בִּכּוּרִים.

אילן שהוא נוטה לשדה חבירו, קוצץ בעל השדה מלא המרדע, כלומר, בגובה של מלמד הבקר (המקל בו מכים ומכוונים את השוורים) על גבי המחרישה במקום שבו הוא חורש, כדי שלא יעכבו אותו ענפי האילנות מלהשתמש בו. ובחרוב ובשקמה שיש להם צל מרובה שמזיק לצמחים — קוצץ כנגד המשקולת, כלומר, חותך בקו ישר מאונך בגבול בין השדות. ואם היה השדה מקום בית השלחין (קרקע מושקית בידי אדם) — הרי קוצץ כל סוגי האילן כנגד המשקולת. אבא שאול אומר: כל אילן סרק קוצץ כנגד המשקולת ואין צריך להקפיד.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד אִילָן הַסָּמוּךְ לְמֵיצַר, וְאֶחָד אִילָן הַנּוֹטֶה – מֵבִיא וְקוֹרֵא, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אבא שאול ארישא קאי [על ראשה של המשנה הוא עומד, מתייחס] לגבי אילן הנוטה לשדה חבירו, ומתיר לקצוץ כל אילן סרק כנגד המשקולת, ולא רק חרוב ושקמה. או אסיפא קאי [על סופה של המשנה הוא עומד, מתייחס] לגבי בית השלחין דווקא, ומתיר דווקא באילן סרק ולא אילנות אחרים?

מתני׳ אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ – קוֹצֵץ מְלֹא הַמַּרְדֵּעַ עַל גַּבֵּי הַמַּחֲרֵישָׁה, וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקוֹלֶת, בֵּית הַשְּׁלָחִין – כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקוֹלֶת; אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל אִילָן סְרָק כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקוֹלֶת.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: בית השלחין, אבא שאול אומר: כל סוגי האילן קוצץ כנגד המשקולת, מפני שהצל רע לבית השלחין; משמע שבזה אינו חולק, אלא שמע מינה [למד מכאן] כי ארישא קאי [על ראשה של המשנה הוא עומד מתייחס], ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אַבָּא שָׁאוּל, אַרֵישָׁא קָאֵי אוֹ אַסֵּיפָא קָאֵי?

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת], דקתני [ששנה]: כל אילן סרק; אי אמרת בשלמא ארישא קאי [נניח אם אתה אומר על ראשה של המשנה הוא עומד, מתייחס], היינו דקתני [זהו ששנה] כל אילן, אלא אי אמרת אסיפא קאי [אם אומר אתה על סופה הוא עומד, מתייחס], אילן סרק מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]? שהרי התנא הראשון מתיר לקצוץ כל אילן שהוא! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שארישא קאי [לראשה הוא עומד, מתייחס], ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בֵּית הַשְּׁלָחִין – אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקוֹלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהַצֵּל רַע לְבֵית הַשְּׁלָחִין; שְׁמַע מִינָּהּ אַרֵישָׁא קָאֵי, שְׁמַע מִינָּהּ.

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים — קוצץ את ענפיו עד כדי שיהא גמל עובר מתחת לאילן ורוכבו עליו. ר׳ יהודה אומר: כדי שיוכל לעבור שם גמל טעון פשתן או חבילי זמורות. ר׳ שמעון אומר: קוצץ את כל ענפי האילן הנוטים לרשות הרבים כנגד המשקולת שלא יהא נטוי כלל מעל רשות הרבים, מפני הטומאה שמא תהיה טומאת מת ברשות הרבים, ועל ידי האילן המאהיל היא מטמאה שטח גדול.

אֲמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: כָּל אִילָן סְרָק; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אַרֵישָׁא קָאֵי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי כָּל אִילָן, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אַסֵּיפָא קָאֵי, אִילָן סְרָק מִיבָּעֵי לֵיהּ? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ אַרֵישָׁא קָאֵי, שְׁמַע מִינָּהּ.

שואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שבנזקין בתר אומדנא דהשתא אזלינן [אחר האומדן של עכשיו אנו הולכים] ואין אנו דואגים לנזקים שיהיו אחר כך? שהרי במשנתנו נאמר שקוצץ את האילן עד גובהו של הגמל ולא יותר מזה, אף שוודאי יחזרו הענפים ויצמחו.

מתני׳ אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא גָּמָל עוֹבֵר וְרוֹכְבוֹ; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן אוֹ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקוֹלֶת, מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה.

אמר ריש לקיש: הלכה זו במחלוקת היא שנויה, ו שיטת ר׳ אליעזר היא; דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין עושין חלל תחת רשות הרבים, לא בורות, לא שיחין ו לא מערות; ר׳ אליעזר מתיר לעשות בור אם כיסהו כיסוי חזק בכדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים ולא יקרוס. משמע שאם בזמן שעשה את הבור, יכול הכיסוי לשאת עגלה מלאה אבנים — מותר, ואף שבמשך הזמן הכיסוי הזה עשוי להירקב — אין חוששים לכך.

גמ׳ מַאן תַּנָּא דְּבִנְזָקִין בָּתַר אוּמְדָּנָא דְּהָשְׁתָּא אָזְלִינַן?

ר׳ יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת רבנן [חכמים] שאוסרים לעשות חלל בכל מקרה. התם זימנין דמפחית ולאו אדעתיה [שם פעמים שנפחת הכיסוי ולא מדעתו], שאינו שם לב לכך, ויכול לגרום לנזק, אבל הכא קמא קמא קא קייץ ליה [כאן ראשון ראשון שצומח קוצץ אותו], שכיון שהדבר נראה לעין אין לחשוש.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַחֲלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא; דִּתְנַן: אֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים, בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר בִּכְדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה מְהַלֶּכֶת וּטְעוּנָה אֲבָנִים.

שנינו במשנה שאילן שנוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. ר׳ יהודה אומר: גמל טעון פשתן או חבילי זמורות. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם שיעורא [השיעור] של ר׳ יהודה נפיש [מרובה יותר], או דלמא [שמא] שיעורא דרבנן נפיש [שיעורם של החכמים מרובה יותר]? מה גבוה יותר: גמל ורוכבו, או גמל טעון פשתן?

רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, הָתָם – זִימְנִין דְּמִפְחִית וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ, אֲבָל הָכָא – קַמָּא קַמָּא קָא קָיֵיץ לֵיהּ.

ומשיבים: פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש [פשוט ששיעורם של חכמים מרובה], דאי סלקא דעתך שיעורא [שאם יעלה על דעתך לומר כי השיעור] של ר׳ יהודה נפיש [מרובה יותר], רבנן בשיעורא [חכמים בשיעור] של ר׳ יהודה היכי עבדי [איך הם עושים]? שהרי מובן כי צריך לעבור שם גמל נושא מטען! ו תוהים: אלא מאי [מה] אומר אתה? כי שיעורא דרבנן נפיש [שיעורם של חכמים מרובה יותר]? אם כן ר׳ יהודה בשיעורא דרבנן מאי עביד [בשיעור של חכמים מה הוא עושה]? הרי פעמים שעובר שם גמל ורוכבו! ומשיבים: אפשר דגחין וחליף תותיה [שהרוכב מתכופף ועובר תחתיו] אם אין הבדל גדול בגובה.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן אוֹ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שִׁיעוּרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה נָפִישׁ, אוֹ דִּלְמָא שִׁיעוּרָא דְּרַבָּנַן נָפִישׁ?

שנינו במשנה, שר׳ שמעון אומר: קוצץ את כל ענפי האילן הנוטים לרשות הרבים כנגד המשקולת, מפני הטומאה. ומביאים כי על כך תנא [שנה החכם]: מפני אהל הטומאה, שיאהיל על טומאה המצויה ברשות הרבים, ויטמא בכך את כל מה שמתחתיו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שזו הכוונה, ולשם מה היה צריך לומר לנו? הלא ״מפני הטומאה״ תנן [שנינו]!

פְּשִׁיטָא דְּשִׁיעוּרָא דְּרַבָּנַן נָפִישׁ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שִׁיעוּרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה נָפִישׁ, רַבָּנַן בְּשִׁיעוּרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה הֵיכִי עָבְדִי? וְאֶלָּא מַאי? שִׁיעוּרָא דְּרַבָּנַן נָפִישׁ, רַבִּי יְהוּדָה בְּשִׁיעוּרָא דְּרַבָּנַן מַאי עָבֵיד? אֶפְשָׁר דְּגָחֵין וְחָלֵיף תּוּתֵיהּ.

ומשיבים: אי ממתניתין, הוה אמינא [אם ממשנתנו לבד הייתי אומר] שהחשש הוא דלמא מייתי [שמא יביא] עורב טומאה ויעמוד על ענפי העץ ושדי התם [וישליך שם], ומפני חשש אין מניחים את האילן לצמוח לעבר רשות הרבים, ו אולם אם היה זה הטעם הרי סגיא בדחלולי בעלמא [מספיק היה בדחליל בלבד], להבריח את העורבים, על כן קא משמע לן

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקוֹלֶת, מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה״. תָּנָא: מִפְּנֵי אֹהֶל הַטּוּמְאָה. פְּשִׁיטָא, ״מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה״ תְּנַן!

ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות, שיכול למכור מיטלטלים (״נכסים שאין להם אחריות״) בכל כמות שהיא אגב הקרקע, אף שהיא מצומצמת ביותר. ולעניינו, שנינו שם שקרקע כלשהו חייבת בביכורים, ולדברי עולא הרי האילן יונק מן הקרקע שמסביב ופטור מביכורים! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחיטי [בחיטים] שמביאים מהן ביכורים, והן אינן צריכות יותר מקרקע כלשהו.

אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמִינָא: דִּלְמָא מַיְיתֵי עוֹרֵב טוּמְאָה וְשָׁדֵי הָתָם, וְסַגְיָא בְּדַחְלוּלֵי בְּעָלְמָא, קָא מַשְׁמַע לָן. הדרן עלך לא יחפור

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן], דקתני [ממה ששנה]: כל שהוא, ומשמע שאפילו בשיעור קטן ביותר, ובוודאי כל אילן צריך שיעור גדול יותר של קרקע. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.