חזור
בבא בתרא
דף כח.וְאִידָךְ, כִּי לֹא נָגַח מַאי לְשַׁלֵּם? הָכָא, כֵּיוָן דַּאֲכָלָהּ תְּלָת שְׁנֵי – קַיְימָא לָהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ.
ואידך [האחרת, הנגיחה הרביעית], אינה כדי לעשותו מועד, כי שור זה כבר מועד הוא, אלא שקודם לכן כי לא נגח מאי לשלם [כאשר אינו נוגח מה ישלם]? הכא [כאן], כיון שאכלה תלת שני [שלוש שנים] קיימא לה ברשותיה [עומדת היא ברשותו] של הקונה מיד.
רש"י
ואידך כלומר ונגיחה רביעית דבעינן היינו משום דאי לא נגח לאחר שהוחזק מה ישלם:
אֶלָּא מֵעַתָּה, חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה תֶּיהֱוֵי חֲזָקָה! אַלָּמָּה תְּנַן: כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה אֵינָהּ חֲזָקָה!
ושואלים: אלא מעתה, לפי הסבר זה, שמקור דין חזקה הוא בשור המועד, גם חזקה שאין עמה טענה אם אין לו למחזיק טענה לבעלות אלא חזקה בלבד, תיהוי [תהיה] חזקה! אלמה תנן [למה שנינו במשנה]: כל חזקה שאין עמה טענה, שאף שיכול להוכיח שהחזיק במקום, אם אין לו גם טענה להסביר את זכותו להיות שם — אינה חזקה!
רש"י
שאין עמה טענה מפרש במתני׳ לקמן (בבא בתרא דף מא.) אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם ולא אמר לו אתה מכרת לי:
תיהוי חזקה דהא אמרת שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר:
תוספות
אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו׳ תימה מאי ס״ד דמקשה דהיכי מצי לאוקמי בידיה כיון דלא טעין מידי וי״ל דהכי פריך כיון דילפת משור המועד מה התם בשלש נגיחות הוי בחזקת נגחן הכא נמי כיון דאכלה שלש שנים ולא מיחה הויא בחזקת שלא ימחה עוד ובלא טענה נמי תהא שלו דאית לן למימר שמחל לו אי נמי הא דקא פריך למימרא דחזקה שלא בטענה תהא חזקה היינו כגון דאמר ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך אע״ג דלא אמר קמי דידי זבנה ולא דר בה אפי׳ חד יומא ולא ידע אי זבנה מיניה אי לא אלא דהכי א״ל תימה לרשב״א הא דמיבעיא לן בפ׳ כיצד הרגל (ב״ק כד. ושם) אי לאיעודי תורא אי לאיעודי גברא תפשוט מהכא דלאיעודי תורא הוא דקאמרי הולכי אושא מה שור המועד כיון שנגח ג׳ נגיחות נפקא ליה כו׳ ואי לאיעודי גברא לא מייעד עד נגיחה רביעית דאז הוא מועד לעבור בהתראות דכשנגח נגיחה שלישית והתרו בו עדיין לא עבר על שלש התראות עד שיגח פעם רביעית וי״ל דסוגיא דהכא כמאן דאמר לאיעודי תורא והולכי אושא לא אמרו אלא דגמרינן משור המועד ולא יותר וילפינן משלש התראות דגברא ולא משלש נגיחות דתורא ועוד דלמאן דאמר לאיעודי גברא אין צריך שיהו מוחזקות לעבור בהתראות דאם כן עד נגיחה חמישית לא יחייב אלא צריך שיודיעוהו בכל פעם כשיגח כדי שישמור שורו ומכל מקום חיובא דשור תליא במה שהוחזק ליגח:
טַעֲמָא מַאי? דְּאָמְרִינַן: דִּלְמָא כִּדְקָאָמַר, הָשְׁתָּא אִיהוּ לָא טָעֵין, אֲנַן לִיטְעוֹן לֵיהּ?
ומתרצים: טעמא [טעם] הדבר שחזקה מועילה מאי [מהו]? — דאמרינן [שאומרים אנו]: אף שהמערער מוכיח ששלו היתה השדה, מכל מקום מאחר שזה מחזיק בשדה דלמא כדקאמר השתא [שמא האמת היא כפי שהוא אומר עכשיו] שהוא טוען שיש לו זכות קניינית בשדה. ואולם אם איהו [הוא] עצמו לא טעין [טוען], אנן ליטעון ליה [אנו נטען לו]? שאין החזקה אלא ראיה לטענת הבעלות.
רש"י
ומשני טעמא מאי אמרינן שלש שנים מפקי לה מחזקת מרה קמא דאמרינן דלמא כדאמר איהו זה אומר לקחתיה ממך וזה אומר גזלתיה ממני ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא חזקת שלש שנים ומוקי לה ברשותיה ואמרינן דלמא קושטא הוא כדקאמר אבל בלא טענה מהיכן קנאה בשביל אכילת שלש שנים:
מַתְקִיף לָהּ רַב עֲוִירָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא תֶּיהֱוֵי מְחָאָה, דּוּמְיָא דְּשׁוֹר מוּעָד, מַה שּׁוֹר הַמּוּעָד – בְּפָנָיו בָּעֵינַן, אַף הָכָא נַמִי – בְּפָנָיו בָּעֵינַן!
ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] על הסבר זה רב עוירא: אלא מעתה, מחאה שמוחה המערער שלא בפניו של המחזיק במשך אותן שלוש שנים לא תיהוי [תהיה, תיחשב] מחאה; כי נאמר דומיא [בדומה] לשור המועד, מה שור המועד בפניו בעינן [צריכים אנו] להתרות, אף הכא נמי [כאן גם כן] בפניו בעינן [צריכים אנו] שימחה!
רש"י
מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה אם מיחה המערער בתוך שלש שנים לפני עדים שלא בפני המחזיק ואמר דעו שפלוני מחזיק בקרקע שלי בגזילה לא תיהוי מחאה:
דומיא דשור המועד שמעידין ששורו נגחן ובשלש פעמים שהעידו שלא בפניו אינו נעשה מועד אף התראת עדות של מחאה לא תיהוי עדות שלא בפניו דמחאה דומיא דהעדאה היא שהיא התראה לשמור שורו ואף המחאה התראה היא להזהר בראיית זכותו ושטר מכירתו:
תוספות
אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהא מחאה פירש ר״י כי היכי דילפת משור המועד דהוי חזקה בשלשה זימני הכי נמי נילף מה שור צריך העדאה בפניו ולא אמר קלא אית ליה ותועיל הכי נמי מחאה שלא בפניו אית לן למימר דלית ליה קלא ולא תהא חזקה אף על פי ששמע החזקה כיון דאין קול למחאה מה היה מועיל אם מוחה כיון שלא תגיע למחזיק מחאתו ואע״ג שמחאה באה לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים מ״מ פריך שפיר והא דנקט מחאה ולא נקט חזקה משום דחזקה נשמעת טפי מהעדאה אבל מחאה אינה נשמעת יותר ובלא שור המועד הוי מצי למיפרך דלא תהא מחאה כדפריך אליבא דרבנן אלא כיון דיליף משור המועד ניחא ליה למפרך מיניה ומשני חברך חברא אית ליה ויש קול בין למחאה בין להעדאה אבל בהעדאה גרידא גזירת הכתוב הוא דאין נעשה מועד אלא אם כן מעידים בפניו אפילו יתברר לו באלף עדים שהעידו על שורו בבית דין:
הָתָם ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו״ כְּתִיב, הָכָא חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ.
ומשיבים: זו אינה קושיה, שכן התם [שם] ״והועד בבעליו״ (שמות כא, כט) כתיב [נאמר], ולכן צריך להתרות דווקא בפני הבעלים. הכא, חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה [כאן, חברך חבר יש לו, וחבר של חברך חבר יש לו] והדבר נודע ואינו צריך להודיע לו בפניו, שהרי אין כאן גזירת הכתוב שיצטרך להודיע בפני הבעלים.
רש"י
התם והועד בבעליו אמר רחמנא כו׳ כלומר לא דמי נהי דגמרינן שלש שנים משלש נגיחות כי היכי דמפקי הני מחזקה הני נמי מפקי מחזקה אבל מחאה מהעדאה לית לן למיגמר דהתם כיון דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן אבל טעמא דמחאה להתרות בו להיות זהיר בזכיותיו היא באה שזה טוען שבגזילה היא בידו הכא אפילו שלא בפניו נמי איתה:
דחברך חברא אית ליה כו׳ ויאמרו זה לזה והדבר בא לאזניו ואינו יכול לומר אילו שמעתי הייתי זהיר בראיית זכותי:
וּלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: רִיחֵק נְגִיחוֹתָיו חַיָּיב, קֵירֵב נְגִיחוֹתָיו לֹא כָּל שֶׁכֵּן, אֲכָלָהּ תְּלָתָא פֵּירֵי בְּחַד יוֹמָא, כְּגוֹן תְּאֵנָה, לֶיהֱוֵי חֲזָקָה!
ועוד שואלים: ול דעת ר׳ מאיר שאמר: אם שור שריחק נגיחותיו, שנגח בהפסק יום בין פעם לפעם חייב, אם קירב נגיחותיו כגון שנגח שלוש פעמים מיד בזו אחר זו לא כל שכן, ולדעתו אין צריך שיגח בשלושה ימים שונים, אלא אפילו נגח שלוש פעמים באותו יום נעשה מועד, אם כן נאמר בהשוואה לכך שאם אכלה תלתא פירי בחד יומא [שלושה פירות ביום אחד] כגון תאנה, שיכול להיות שהוא קוטף ממנה פעם אחת, ופעם שניה ושלישית ביום אחד, ליהוי [שתהיה זו] חזקה!
רש"י
ולר׳ מאיר דאמר כו׳ כלומר לר״י דאמר בב״ק איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים איכא למימר הכא ג׳ שנים דומיא דג׳ ימים אלא לר״מ דאמר התם דאפי׳ נגח ג׳ פעמים ביום אחד הוי מועד מק״ו הכא נמי אכלה תלת פרי בחד יומא כגון תאנה שאינה מתבשלת יחד ויש שאינה מתבשלת שחרית ולערב היא ראויה הכי נמי דהויא חזקה ומשני דומיא דשור המועד כו׳:
דּוּמְיָא דְּשׁוֹר הַמּוּעָד; מַה שּׁוֹר הַמּוּעָד, בְּעִידָּנָא דְּאִית לֵיהּ הָא נְגִיחָה – לֵיתָא לְהָא נְגִיחָה, הָכָא נַמִי, בְּעִידָּנָא דְּאִיתָא לְהַאי פֵּירָא – לֵיתָא לְהַאי פֵּירָא.
ומשיבים: אין לומר כן בענין חזקה, ודווקא מפני שצריכה להיות דומיא [בדומה] לשור המועד, מה שור המועד בעידנא דאית ליה הא נגיחה ליתא להא נגיחה [בזמן שיש לו נגיחה זו אין את הנגיחה הזו], שהרי הוא נוגח בכל אחת לעצמה, הכא נמי [כאן גם כן] בעידנא דאיתא להאי פירא ליתא להאי פירא [בזמן שיש את הפרי הזה אין את הפרי הזה האחר]. אבל כאשר כל הפירות נמצאים בשדה בבת אחת, אין זו נקראת חזקה, גם אם הוא נוטל את הפירות בשלוש פעמים שונות.
אֲכָלָהּ תְּלָתָא פֵּרֵי בִּתְלָתָא יוֹמֵי, כְּגוֹן צָלָף, לֶיהֱוֵי חֲזָקָה! הָתָם פֵּירָא מִיהָא אִיתֵיהּ, וּמִגְמַר הוּא דְּקָא גָּמַר וְאָזֵיל.
ומקשים: לפי זה אם אכלה תלתא פרי בתלתא יומי [שלושה פירות בשלושה ימים] כגון צלף שמוציא פירות שמבשילים יום אחר יום, אם כן ליהוי [שתהיה זו] חזקה! ומשיבים: התם פירא מיהא איתיה, ומגמר [שם הפרי מכל מקום ישנו, ולהיגמר להתבשל] הוא דקא גמר ואזיל [שנגמר והולך] בשלושה ימים. ולכן אינו דומה לשור הנוגח, שכל נגיחה עומדת לעצמה.
רש"י
צלף פרי שלא ניכר בו היום ונגמר לסוף ג׳ ימים:
תוספות
כגון צלף בתר דשני ליה מתאנה פריך מצלף דתאנה גדולה היא בשעה שנוטלין חבירתה מן האילן אלא שלא נתבשלה עדיין אבל צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחת כדאמר בשבת (דף ל.) עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום לגלג עליו אותו תלמיד אין כל חדש תחת השמש אחוי ליה צלף ור״ח גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כגון צלף שיש לו שלשה פירות ביחד ובתר הכי גריס כגון תאנה וההיא דשבת משמע כספרים שלנו:
אֲכָלָהּ תְּלָתָא פֵּירֵי בִּתְלָתִין יוֹמֵי, כְּגוֹן אַסְפַּסְתָּא, לֶיהֱוֵי חֲזָקָה! הֵיכִי דָמֵי? דְּקָדִיחַ וַאֲכָלָהּ דְּקָדִיחַ וַאֲכָלָהּ – הָתָם מִשְׁמַט הוּא דְּקָא שָׁמֵיט וְאָכֵיל.
ומקשים: אם כן, כאשר אכלה תלתא פירי בתלתין יומי [שלושה פירות בשלושים יום], כגון אספסתא [אספסת] שקוצרים אותה, והיא חוזרת וגדילה, וחוזרים וקוצרים אותה במשך זמן קצר, אם כן ליהוי [שתהיה זו] חזקה! ומשיבים: והרי היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? — דקדיח [שגדל קצת] וחתך ואכלה, דקדיח [שגדל קצת] ואכלה, וכך קצר שלוש פעמים במשך חודש אחד, התם משמט [שם לשמוט] הוא דקא שמיט ואכיל [ששומט ואוכל], שאין זו דרך השימוש הרגילה באספסת להחשיב אדם כמחזיק בקרקע זו, אלא רק כאשר ממתין עד שתגדל האספסת היטב ואז קוצר אותה.
רש"י
אספסתא מין זרע הוא לעשב בהמות ולסוף ל׳ יום הוא נגמר ועוקרין אותו וזורעין אחר במקומו ובתוך שלשים יום גוזזין אותו שלש פעמים:
דקדיח גדל קצת:
משמט הוא דקא שמיט ואכיל ואין זו אכילת כל הפרי:
אֲכָלָהּ תְּלָתָא פֵּירֵי בִּתְלָתָא יַרְחֵי, כְּגוֹן אַסְפַּסְתָּא, לֶיהֱוֵי חֲזָקָה! מַאן הוֹלְכֵי אוּשָׁא? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכִי נַמִי;
ומקשים: אם כן, אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי [שלושה פירות בשלושה חודשים], כגון אספסתא [אספסת] שממתינים חודש שלם עד שתגדל, ושוב קוצרים וחוזרים וקוצרים לאחר חודש, שזו דרכה, ליהוי [שתהיה זו] חזקה! ומשיבים: מאן [מי הם] הולכי אושא שלשיטתם אנו מדברים? ר׳ ישמעאל הוא, ולר׳ ישמעאל הכי נמי [כך הוא גם כן], שהוא סובר שחזקה היא.
רש"י
בתלתא ירחי שעקרה בסוף כל חדש וזרע אחרת:
מאן הולכי אושא דאמר רבי יוחנן לעיל להא מילתא משמייהו:
רבי ישמעאל לא פירש לי מהיכן אלא הכי גמירי שהוא היה באותו הזמן:
דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּשְׂדֵה הַלָּבָן, אֲבָל בִּשְׂדֵה אִילָן, כָּנַס אֶת תְּבוּאָתוֹ וּמָסַק אֶת זֵיתָיו וְכָנַס אֶת קֵייצוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
דתנן [שכן שנינו במשנתנו], ר׳ ישמעאל אומר: במה דברים אמורים שצריך שלוש שנים? — בשדה הלבן, שדה דגן, שעושה תבואה פעם בשנה, אבל בשדה אילן, אם כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו — הרי אלו שלש שנים, ובאמת הוא סבור שדי בשלוש אכילות.
לְרַבָּנַן מַאי?
ושואלים: לרבנן [לדעת חכמים] החולקים על ר׳ ישמעאל, מאי [מה] הראיה לענין זה של חזקה לשלוש שנים?
רש"י
לרבנן מאי רבנן דלית להו הא דרבי ישמעאל מנא להו חזקה דשלש שנים:
אֲמַר רַב יוֹסֵף, קְרָא כְּתִיב: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״, שֶׁהֲרֵי נָבִיא עוֹמֵד בְּעֶשֶׂר וּמַזְהִיר עַל אַחַת עֶשְׂרֵה.
אמר רב יוסף: קרא כתיב [מקרא נאמר] כאשר קנה ירמיהו שדה מאת חנמאל בן דודו בזמן המצור: ״שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום״ (ירמיה לב, מד), שיש לכתוב תעודה המוכיחה בעלות על השדה, כיון שלא יוכל לשבת בה שלוש שנים ובכך להוכיח את בעלותו עליה, שהרי נביא עומד ב שנת עשר למלך צדקיהו ומזהיר לכתוב את השטרות על (בגלל) שנה אחת עשרה, שבה תחרב הארץ. משמע שבשתי שנים בלבד אין זו חזקה.
רש"י
ה״ג שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה ירמיה בשנה העשירית לצדקיהו והיה כלוא בחצר המטרה כדכתי׳ בס׳ ירמיה ושם נאמר לו הנה חנמאל בן שלום וגו׳ וכתיב בההיא עניינא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וגו׳ היה מזהיר לוקחי שדות לכתוב שטרות ולהעמיד עדים בחתימתם כי יגלו מן העיר בשנת אחת עשרה כשנלכדה העיר ולא יחזיקו במקח שלש שנים אלא עשירית ואחת עשרה אלמא בהני תרתי שנין לא הוי חזקה מכאן לחזקה שאינה פחותה משלש שנים:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: דִּלְמָא הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן!
אמר ליה [לו] אביי: דלמא התם [שמא שם] רק עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] שמוטב לו שיהיו בידו שטרות ולא יזדקק לעדים על חזקה, אבל אין זו הוכחה שבפחות משלוש שנים אינה חזקה!
רש"י
עצה טובה קמ״ל כלומר לעולם חזקה הויא בשנה אחת ועצה טובה קא משמע לן שיהא שטרו בידו מוכן לראיה ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו:
תוספות
ודלמא עצה טובה קא משמע לן ה״נ מצי למיפרך ודלמא בתוך עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת אחת עשרה דליכא אפילו שנה ולעולם בשנה אחת הויא חזקה ור״ח פירש דרב יוסף יליף הכי וגריס שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על י״א שתלכד העיר ויאבדו השטרות ויסמכו על חזקת שלש שנים ומביא ראיה מסדר עולם דבשנה תשיעית בחדש עשירי היה ומיהו בכל הספרים שלנו כתוב שהרי נביא עומד בעשירי וכן בסדר עולם שלנו תניא בשנה העשירית ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה שלש שנים מיום ליום דלפי גירסת סדר עולם ליכא אלא שמנה עשר חודש שהרי בשנת אחת עשרה לחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר: