בְּשָׁנִים, וְאִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא.

בשנים, שבית המקדש השני עמד על תילו זמן רב יותר מהראשון. ומעירים: ואיתא להא ואיתא להא [ויש לזה ויש לזה], ששני הדברים היו בו.

וְנִיעַבְדוּ תְּלָתִין אַמִּין בְּבִנְיָן, וְאִידָךְ נִיעֲבֵיד פָּרוֹכֶת! כִּי קָאֵי תְּלָתִין אַמָּהָתָא נַמִי – אַגַּב תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה הֲוָה קָאֵי, בְּלָא תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה לָא הֲוָה קָאֵי.

ושואלים: וניעבדו תלתין אמין [ושיעשו שלושים אמה] בבנין, ואידך ניעביד [ואת השאר יעשו] בפרוכת! ומשיבים: כי קאי תלתין אמהתא נמי [כאשר עומדות שלושים אמות גם כן] — אגב תקרה ומעזיבה הוה קאי [היו עומדות], שהתקרה היתה מחזיקה את הכותל מצדו העליון. אבל בלא תקרה ומעזיבה לא הוה קאי [היה עומד].

וְלִיעֲבִיד מַה דְּאֶפְשָׁר בְּבִנְיָן, וְלִיעֲבִיד אִידָךְ פָּרוֹכֶת! אֲמַר אַבַּיֵי, גְּמִירִי: אִי כּוּלְּהוּ בְּבִנְיָן אִי כּוּלְּהוּ בְּפָרוֹכֶת; אִי כּוּלְּהוּ בְּבִנְיָן – מִמִּקְדָּשׁ, אִי כּוּלְּהוּ בְּפָרוֹכֶת – מִמִּשְׁכָּן.

וממשיכים לשאול: וליעביד [ושיעשו] מה שאפשר בבנין באותו גובה שיעמוד היטב, וליעביד אידך [ושיעשה את השאר] בפרוכת! אמר אביי, גמירי [למודים היו במסורת]: שעושים מחיצה במקדש אי כולהו [או כולם, הכל] ב דרך בנין אי כולהו [או כולם, הכל] בפרוכת. וטעמו של דבר: אי כולהו [או כולם] בבנין — למדים זאת ממקדש ראשון שבו היתה מחיצה זו כדרך בנין, אי כולהו [או כולם] בפרוכת — למדים ממשכן שהיתה פרוכת מפרידה. אבל בנין ופרוכת כאחד לא נעשו בשום מקום.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הֵן וְסִידָן, אוֹ דִּילְמָא הֵן בְּלֹא סִידָן? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא הֵן וְסִידָן, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ הֵן בְּלֹא סִידָן, לִיתְנְיֵיהּ לְשִׁיעוּרֵיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: הֵן וְסִידָן. לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הֵן בְּלֹא סִידָן, וְכֵיוָן דְּלָא הָוֵי טֶפַח לָא תָּנֵי.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם כל המידות שנאמרו במשנה לגבי רוחב המחיצות השונות, כוללות הן וסידן, עובי המחיצות עצמן והסיד שמסיידין אותן, או דילמא [שמא] הן בלא סידן? אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא [מסתבר לומר] שהכוונה להן וסידן, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] הן בלא סידן, ליתנייה לשיעוריה [שישנה גם את שיעורו של הסיד]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן]: הן וסידן. ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך: הן בלא סידן, וכיון שהסיד לא הוי [אינו] בעובי טפח, לכן לא תני [שנה] שיעור קטן כזה.

וְהָא קָתָנֵי: בִּלְבֵינִין – זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה! הָתָם חֲזִי לְאִיצְטָרוּפֵי.

ומקשים: והא קתני [והרי שנה]: בלבינין — זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה, משמע שמפרט גם מידה שהיא פחותה מטפח! ומשיבים: התם חזי לאיצטרופי [שם ראוי להצטרף] שעל כל פנים הרוחב הכולל הוא שלושה טפחים שלמים.

תָּא שְׁמַע: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ – רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְהָאָרִיחַ – חֲצִי לְבֵינָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: הקורה שאמרו בהלכות עירובין — צריכה להיות רחבה כדי לקבל אריח, והאריח — הוא חצי לבינה של שלשה טפחים, ושם מדובר בלבינה בלא סיד!

הָתָם בְּרַבְרְבָתָא. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מִכְּלָל דְּאִיכָּא זוּטְרָא, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומשיבים: התם ברברבתא [שם מדובר בלבינים גדולות] שרוחבן הוא שלושה טפחים שלמים, ואילו כאן מדובר בלבנים צרות יותר, שרוחבן קצת פחות משלושה טפחים, ושיעור שלושה טפחים הוא עם הסיד שעליהן. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] לפרש כן, דקתני [ששנה] שם: לבנה של שלשה טפחים, מכלל דאיכא זוטרא [מכאן שיש לבנה קטנה יותר]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא לִיסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְנִישְׁתָּא עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מִשּׁוּם צַלּוּיֵי.

אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא [אל יסתור אדם בית כנסת] עד דבני בי כנישתא אחריתי [שהוא בונה תחילה בית כנסת אחר]. איכא דאמרי [יש שאומרים בטעם הדבר]: משום פשיעותא [פשיעה, רשלנות], שמא יתרשלו ולא יבנו אחר שהרסו, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: משום צלויי [תפילה], שבינתיים לא יהיה מקום להתפלל.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּאִיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. מָרֵימָר וּמָר זוּטְרָא סָתְרִי וּבָנוּ בֵּי קַיְיטָא בְּסִיתְוָוא, וּבָנוּ בֵּי סִיתְוָוא בְּקַיְיטָא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין ההסברים הללו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], במקום דאיכא בי כנישתא אחריתי [שיש בית כנסת אחר]. שאמנם יש מקום להתפלל בו, אבל החשש שמא לא יבנו את זה עומד במקומו. מסופר: מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא, ובנו בי סיתווא בקייטא [היו סותרים ובונים בית כנסת של קיץ בחורף, ובאותו אופן בונים בית חורף בקיץ] שלא יהיה המקום בלא בית כנסת.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: גְּבוּ זוּזֵי וּמַחְתִּי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא מִיתְרַמֵּי לְהוּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים וְיָהֲבִי לְהוּ.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: גבו זוזי ומחתי, [אם גבויים הכספים ומונחים לצורך בניית בית הכנסת החדש מאי [מה] יהא הדין, האם על סמך זה מותר לסתור את בית הכנסת הישן? אמר ליה [לו]: יש לחשוש דילמא מיתרמי להו [שמא יזדמן להם] פדיון שבויים ויהבי להו [ויתנו אותם] את הכספים לצורך דחוף זה, ויישאר המקום בלי בית כנסת.

שְׁרִיגִי לִיבְנֵי וְהָדְרִי הוּדְרֵי וּמַחְתִּי כָּשׁוּרֵי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: זִמְנִין דְּמִתְרַמֵּי לְהוּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, מְזַבְּנִי וְיָהֲבִי לְהוּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּנוּ נַמִי! אֲמַר לֵיהּ: דִּירָתֵיהּ דֶּאֱינָשֵׁי לָא מְזַבְּנִי.

ושאל עוד: אם שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי, מאי [מסודרות הלבנים ומוכנים הקרשים ומונחות הקורות, מה הדין?] אמר ליה [לו]: אף על פי כן, זמנין דמתרמי להו [פעמים שמזדמן להם] פדיון שבויים, מזבני ויהבי להו [מוכרים ונותנים אותם]. והקשה לו: אי הכי [אם כך], שאתה חושש שיימכרו לצורך פדיון שבויים, אפילו במקרה שכבר בנו נמי [גם כן] נחשוש שמא יצטרכו למכור את המבנה לצורך זה, ולא נסתור את הישן! אמר ליה [לו]: דירתיה דאינשי לא מזבני [דירתם של בני אדם אין הם מוכרים].

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא חָזֵי בָּהּ תִּיּוּהָא, אֲבָל חָזֵי בָּהּ תִּיּוּהָא – סָתְרִי וּבָנֵי; כִּי הָא דְּרַב אַשִׁי חֲזָא בָּהּ תִּיּוּהָא בִּכְנִישְׁתָּא דְּמָתָא מְחַסְיָא, סַתְרֵיהּ וַעֲיַיל לְפוּרְיֵיהּ לְהָתָם, וְלָא אַפְּקֵיהּ עַד דְּמַתְקִין לֵיהּ שְׁפִיכֵי.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא במקרה שלא חזי [נראה] בה תיוהא [סדק], שאז אין סותרים אותו עד שיבנו אחר, אבל חזי [נראה] בה תיוהא [סדק] — סתרי ובני [סותרים ובונים]. כי הא [כמו זה] שרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא [ראה סדקים בבית הכנסת של מתא מחסיא] עירו, סתריה ועייל לפורייה להתם [סתר אותו והכניס את מיטתו לשם], כדי שלא יתעכבו בבניינו, שהרי הוא עצמו יצטרך למחסה מפני הגשמים, ולא אפקיה [הוציא אותה] עד דמתקין ליה שפיכי [שהתקינו לו לבית הכנסת מרזבים].

וּבָבָא בֶּן בּוּטָא הֵיכִי אַסְבֵּיהּ לֵיהּ עֵצָה לְהוֹרְדוּס לְמִיסְתְּרֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: לָא לִיסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְנִישְׁתָּא עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתָא! אִי בָּעֵית אֵימָא: תִּיּוּהָא חֲזָא בֵּיהּ; אִיבָּעֵית אֵימָא: מַלְכוּתָא שָׁאנֵי, דְּלָא הָדְרָא בֵּיהּ. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אִי אָמַר מַלְכוּתָא ״עָקַרְנָא טוּרֵי״ – עָקַר טוּרֵי וְלָא הָדַר בֵּיהּ.

ושואלים: אם כן, ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה [איך נתן לו] עצה להורדוס למיסתריה [לסתור] את בית המקדש ולבנות אחר במקומו, כפי שמסופר להלן? והאמר [והרי אמר] רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא [אל יסתור אדם בית כנסת] עד דבני בי כנישתא אחריתא [שהוא בונה בית כנסת אחר]! ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] כי תיוהא חזא ביה [סדקים ראה בו], בבנין המקדש הישן, איבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: מלכותא שאני, דלא הדרא ביה [המלכות שונה, שאינה חוזרת בה] ממה שהחליטה לעשות, ואין חוששים אצלה לרשלנות ולפשיעה כמו באנשים פרטיים. שאמר שמואל: אי אמר מלכותא [אם תאמר המלכות]: עקרנא טורי [אני עוקרת הרים] — עקר טורי [תעקור הרים] ולא הדר ביה [תחזור בה].

הוֹרְדוּס עַבְדָּא דְּבֵית חַשְׁמוֹנַאי הֲוָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקֶת. יוֹמָא חַד שְׁמַע הַהוּא גַּבְרָא בַּת קָלָא דְּאֲמַר: כָּל עַבְדָּא דְּמָרֵיד הָשְׁתָּא מַצְלַח, קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ מָרְוָתֵיהּ וְשַׁיְירָהּ לְהַהִיא יְנוּקְתָא. כִּי חֲזַת הַהִיא יְנוּקְתָא דְּקָא בָּעֵי לְמִינְסְבָהּ, סְלִיקָא לְאִיגְרָא וּרְמָא קָלָא, אֲמַרָה: כָּל מַאן דְּאָתֵי וְאָמַר מִבֵּית חַשְׁמוֹנַאי קָאָתִינָא – עַבְדָּא הוּא, דְּלָא אִישְׁתַּיְּירָא מִינַּיְיהוּ אֶלָּא הַהִיא יְנוּקְתָא, וְהַהִיא יְנוּקְתָא נָפְלָה מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא.

הזכרנו את המעשה של בבא בן בוטא, ומעתה מפרטים: הורדוס עבדא [עבד] של בית חשמונאי הוה [היה], נתן עיניו (חשק) באותה תינוקת (ילדה) של בית חשמונאי. יומא חד [יום אחד] שמע ההוא גברא [אותו אדם, הורדוס] בת קלא דאמר [בת קול שאומרת]: כל עבדא דמריד השתא מצלח [עבד שמורד עכשיו יצליח]. קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא [עמד הרג את כל אדוניו והשאיר אותה ילדה]. כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה [כאשר ראתה אותה ילדה שהוא רוצה לשאת אותה לאשה], סליקא לאיגרא ורמא קלא [עלתה לגג והרימה קולה], אמרה: כל מאן דאתי ואמר [מי שיבוא ויאמר] מבית חשמונאי קאתינא [בא אני] — עבדא [עבד] הוא, שלא אישתיירא מינייהו [נשארה מהם] אלא ההיא ינוקתא [אותה ילדה], וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא [ואותה ילדה נפלה מהגג לארץ] ומתה.

טְמָנָהּ שְׁבַע שְׁנִין בְּדוּבְשָׁא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בָּא עָלֶיהָ, אִיכָּא דְּאָמְרִי: לֹא בָּא עָלֶיהָ. דְּאָמְרִי לָהּ בָּא עָלֶיהָ, הָא דִּטְמָנָהּ – לְיַתּוּבֵיהּ לְיִצְרֵיהּ; וּדְאָמְרִי לָהּ לֹא בָּא עָלֶיהָ, הַאי דִּטְמָנָהּ – כִּי הֵיכִי דְּנֶאמְרוּ: בַּת מֶלֶךְ נְסַב.

ומסופר כי הורדוס טמנה שבע שנין בדובשא [שנים בדבש] לשמר את גופה שלא יירקב. איכא דאמרי [יש שאומרים]: בא עליה לאחר מותה, איכא דאמרי [יש שאומרים]: לא בא עליה. דאמרי לה [לאלה שאומרים] בא עליה, הא [זה] שטמנה ושימר את גופתה — היה זה על מנת ליתוביה ליצריה [לספק את יצרו] ולכן רצה שגופתה תישאר קיימת. ודאמרי לה [ולאלה שאומרים] שלא בא עליה, האי [זה] שטמנה — כי היכי דנאמרו [כדי שיאמרו]: בת מלך נסב [נשא].

אֲמַר: מַאן דָּרֵישׁ ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״? רַבָּנַן, קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ רַבָּנַן, שַׁבְקֵיהּ לְבָבָא בֶּן בּוּטָא לְמִשְׁקַל עֵצָה מִנֵּיהּ.

אמר הורדוס בליבו: מאן דריש [מי הוא זה שדורש] את הכתובים ״מקרב אחיך תשים עליך מלך״ (דברים יז, טו), ומפרש שצריך המלך להיות גם בן משפחה יהודית, ולא עבד משוחרר או גר? — רבנן [חכמים] הם שדורשים כך, והם העומדים על כך שיהיה המלך ממשפחות ישראל. קם קטלינהו לכולהו רבנן [עמד הרג את כל החכמים], שבקיה [הניח] בחיים רק את בבא בן בוטא כדי למשקל [ליטול] עצה מניה [ממנו].