בַּאֲבָהָתָא מִי אִתְכַּחַשׁ?

באבהתא מי אתכחש [באבות האם הוכחש]? הרי עדות זו קיימת, והכל מודים בה.

לֵימָא, רָבָא וְרַב נַחְמָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא קָמִיפַּלְגִי.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי רבא ורב נחמן בפלוגתא [במחלוקת] של רב הונא ורב חסדא קמיפלגי [חלוקים הם]!

דְּאִיתְּמַר: שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ – אָמַר רַב הוּנָא: זוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה, וְזוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: בַּהֲדֵי סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי לָמָּה לִי; לֵימָא, רַב נַחְמָן דְּאָמַר כְּרַב הוּנָא, וְרָבָא כְּרַב חִסְדָּא?

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בשאלה הבאה: שתי כתי עדים המכחישות זו את זו; אמר רב הונא: זו באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת, וזו באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת, שאינן נעשות בכך פסולות לעדות על אף שאחת מהן בודאי שיקרה. ורב חסדא אמר: בהדי סהדי שקרי [ביחד עם עדים שקרנים] למה לי? שהרי ברור שכת אחת משקרת, וכיון שיש ספק לגבי כל אחת מהן שמא הם שקרנים, מדוע נזדקק להם? לימא [האם נאמר] שרב נחמן שאמר כרב הונא, ורבא אומר כרב חסדא?

אַלִּיבָּא דְּרַב חִסְדָּא כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַב הוּנָא; רַב נַחְמָן כְּרַב הוּנָא. וְרָבָא: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַב הוּנָא – אֶלָּא לְעֵדוּת אַחֶרֶת, אֲבָל לְאוֹתָהּ עֵדוּת לָא.

ואומרים: אליבא [על פי שיטתו] של רב חסדא שפסל את העדים גם לעדות אחרת — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שבוודאי אין סומכים על מקצת העדות שחלק ממנה הוכחש. כי פליגי [כאשר נחלקו] בשיטת אחד משני אמוראים אלה — הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של רב הונא. רב נחמן שקיבל את העדות על חזקת האבות — סבור כרב הונא ממש, שכל אחת מהן כשרה לעדות אחרת. ורבא? הוא יכול לומר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רב הונא אלא להכשירה לעדות אחרת, אבל לאותה עדות — לא. וכאן הרי מעידים על דבר אחד — על הזכות לאותה קרקע. וממשיכים בסיפור אותו מעשה שדנו בו.

הֲדַר אַיְיתֵי סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ הִיא. אֲמַר רַב נַחְמָן: אֲנַן אַחְתִּינֵיהּ אֲנַן מַסְּקִינַן לֵיהּ, לְזִילּוּתָא דְּבֵי דִינָא לָא חָיְישִׁינַן.

הדר אייתי סהדי דאבהתיה [חזר זה שהיתה לו עדות על חזקה בלבד והביא עדים כי של אבותיו] היא, ונמצא שלשניהם עדות שווה על אותה קרקע — הן שהיתה של אבותיהם, והן שהחזיקו בה. אמר רב נחמן: אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה [אנו הורדנו אותו את מי שהביא עדים שהיתה של אבותיו, לשדה, אנו גם מעלים ומוציאים אותו] ממנה, ולזילותא דבי דינא לא חיישינן [לזילות בית דין אין אנו חוששים], ואין אומרים שיבואו הבריות לומר שבית הדין אינו יציב, והופך את דבריו.

מְתִיב רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי זְעֵירָא: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״מֵת״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא מֵת״, שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִתְגָּרְשָׁה״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – לֹא תֵּצֵא; רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תֵּצֵא.

מתיב [מקשה על כך] רבא על סברה זו שאין חוששים לזילות בית הדין, ואיתימא [ויש אומרים] ר׳ זעירא, ממה ששנינו בברייתא: שנים אומרים ״מת בעלה של אשה במקום אחר ", ושנים אומרים ״לא מת״; שנים אומרים ״נתגרשה האשה ", ושנים אומרים ״לא נתגרשה״ — הרי זו לא תנשא לאיש אחר, שספק הוא, ואם נשאת — לא תצא ממנו. ר׳ מנחם בר׳ יוסי אומר: אף אם נישאת תצא.

אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר תֵּצֵא? בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת, אֲבָל נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא!

אמר ר׳ מנחם בר׳ יוסי: אימתי אני אומר תצא? — בזמן שבאו עדים המכחישים את מות הבעל או הגירושין, ואחר כך נשאת, שכשנישאה ידעה שהיא נכנסת לספק, אבל אם קודם נשאת ו רק אחר כך באו עדים — הרי זו לא תצא. משמע שאנו חוששים לכבוד בית הדין שהתירה להינשא, ואין מוציאים אותה מבעלה!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא סְבַרִי לְמֶעְבַּד עוּבְדָא, הָשְׁתָּא דְּאוֹתִיבְתָן אַתְּ וְאוֹתְבָן רַב הַמְנוּנָא בְּסוּרְיָא – לָא עָבְדִינַן בָּהּ עוּבְדָא.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרבא: אנא סברי למעבד עובדא [אני חשבתי לעשות מעשה בפועל], ולהוציא מן הקרקע את מי שנתנוה לו, השתא דאותיבתן את [עכשיו שהקשית אתה לי] ואותבן [והקשה עלי] גם רב המנונא בסוריא והוכחתם שיש לחשוש לזילות בית הדין — לא עבדינן [אין אני עושה] בה עובדא [מעשה].

נְפַק עֲבַד עוּבְדָא. מַאן דַּחֲזָא סְבַר טָעוּתָא הִיא בִּידֵיהּ; וְלָא הִיא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּתַלְיָא בְּאַשְׁלֵי רַבְרְבֵי.

לבסוף נפק עבד עובדא [יצא רב נחמן ועשה מעשה] כפי שהחליט מתחילה. מאן דחזא סבר טעותא היא בידיה [מי שראה סבר שטעות היתה בידו], שטעה ושכח מה שאמר, ולא היא (אין הדבר כך), אלא משום דתליא באשלי רברבי [שתלוי הדבר באילנות גדולים], כלומר, רב נחמן סמך על חכמים חשובים הסבורים כמותו.

דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מַעֲלִין לַכְּהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵימָתַי? בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין – מַעֲלִין לַכְּהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: מַעֲלִין לַכְּהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

דתנן [שכן שנינו במשנה], ר׳ יהודה אומר: אין מעלין לכהונה להחשיב אדם לכהן, על פי עד אחד. אמר ר׳ אלעזר: אימתי אומרים שאין מעלים על פי אחד — במקום שיש עוררין על כהונתו (כגון שאומרים עליו שהוא בן כהן שנשא גרושה) אבל במקום שאין עוררין על כהונתו — מעלין אותו לכהונה על פי עד אחד. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר׳ שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְינוּ רַבִּי אֶלְעָזָר! וְכִי תֵּימָא, עַרְעָר חַד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר: עַרְעָר חַד,

ותוהים: הלא דעת רבן שמעון בן גמליאל היינו [זו היא] דעת ר׳ אלעזר, ומה בא להוסיף? וכי תימא [ואם תאמר], כי ביחס לערער חד איכא בינייהו [מערער אחד יש ביניהם הבדל], ותפרש כי ר׳ אלעזר סבר [סבור]: אין מעלים לכהונה על פי עד אחד גם במקום שיש רק ערער חד [אחד] שמערער על כהונתו של אותו אדם,