אֲמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא; גָּחֵין לָחֵישׁ לֵיהּ לְרַבָּה: אִין, שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא, מִיהוּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הֲוָה לִי וְאִירְכַּס, וְאָמִינָא: אִינְקִיט הַאי בִּידַאי כָּל דְּהוּ.

אמר ליה [לו] המערער: שטרא זייפא [שטר מזוייף] הוא; גחין לחיש ליה [התכופף בעל השטר לחש לו] לרבה: אין, שטרא זייפא [כן, שטר מזוייף] הוא, מיהו שטרא מעליא הוה [ואולם שטר טוב היה] לי ואירכס [ואבד], ואמינא [ואמרתי]: אינקיט האי בידאי [אחזיק את זה שיהא בינתים בידי] שטר כל דהו [שהוא], עד שאמצא את השטר.

אֲמַר רַבָּה: מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר? אִי בָּעֵי אָמַר לֵיהּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַמַּאי סָמְכַתְּ? אַהַאי שְׁטָרָא, הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא!

אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו ששטר טוב] הוא, ולא היינו חושדים בדבר. ואם כן, יש להשאיר את הקרקע בידיו. אמר ליה [לו] רב יוסף: סוף סוף אמאי סמכת [על מה אתה סומך]? אהאי שטרא [על שטר זה], ואולם האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס בלבד] הוא ואינו שווה דבר, שהרי הודה המלוה על כך. ואם כן, אין לו ראיה כלל לחזקתו בקרקע.

הַהוּא דַּאֲמַר לְחַבְרֵיהּ: הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ, וְהָא שְׁטָרָא. אֲמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא. גָּחֵין לָחֵישׁ לֵיהּ לְרָבָא: אִין, שְׁטָרָא זַיְיפָא, מִיהוּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הֲוָה לִי וְאִירְכַּס, וְאָמִינָא: אִינְקִיט הַאי בִּידַאי כָּל דְּהוּ;

מעין זה מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לחבריה [לחבירו]: הב [תן] לי מאה זוזי דמסיקנא [זוזים שאני נושה] בך, והא שטרא [והרי השטר]. אמר ליה [לו] הנתבע: שטרא זייפא [שטר מזוייף] הוא. גחין לחיש ליה [התכופך בעל השטר ולחש לו] לרבא: אין, שטרא זייפא [כן, שטר מזוייף] הוא מיהו שטרא מעליא הוה [ואולם שטר טוב היה] לי ואירכס [ואבד], ואמינא [ואמרתי]: אינקיט האי בידאי [אחזיק את זה בידי] בינתים שיהיה לי שטר כל דהו [שהוא],

אֲמַר רַבָּה: מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר? אִי בָּעֵי אָמַר לֵיהּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַמַּאי קָא סָמְכַתְּ? אַהַאי שְׁטָרָא, הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא!

אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו ששטר טוב] הוא, והיה גובה בו, ואף עכשיו נאמין לו ונגבה. אמר ליה [לו] רב יוסף: אמאי קא סמכת [על מה אתה סומך]? אהאי שטרא [על שטר זה] — האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס בלבד] הוא, שהרי בעליו מודה שהוא מזוייף!

אֲמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה בְּאַרְעָא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי; הִלְכְתָא כְּרַבָּה בְּאַרְעָא – דְּהֵיכָא דְּקַיְימָא אַרְעָא תֵּיקוּם, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – דְּהֵיכָא דְּקַיְימִי זוּזֵי לוֹקְמֵי.

אמר רב אידי בר אבין: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רבה בארעא [בקרקע], והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף בזוזי [בכסף]. ומסבירים: הלכתא [הלכה] כרבה שסומכים על השטר בארעא [בקרקע], משום שאנו אומרים דהיכא דקיימא ארעא תיקום [שהיכן שעומדת הקרקע תעמוד], ובפועל הרי היא מוחזקת בידי בעל השטר. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף שאין סומכים על השטר בזוזי [בכספים] משום אותה סיבה עצמה — דהיכא דקיימי זוזי לוקמי [שהיכן שנמצאים הכספים שיימצאו הלאה],

הַהוּא עָרְבָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְלֹוֶה: הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּפָרַעְתִּי לַמַּלְוֶה עִילָּוָךְ, וְהָא שְׁטָרָא. אֲמַר לֵיהּ: לָאו פְּרַעְתִּיךְ? אֲמַר: לָאו הָדְרַתְּ שְׁקַלְתִּינְהוּ מִינַּאי?

והם עתה בידי הלווה, ואינו צריך לשלם. ומסופר על מקרה דומה: ההוא ערבא דאמר ליה [ערב אחד שאמר לו] ללוה: הב [תן] לי מאה זוזי [זוזים] שפרעתי למלוה עילוך [עליך, בשבילך], והא שטרא [והרי שטר החוב שלך] שקיבלתי מידו לאחר שפרעתי. אמר ליה [לו] הלווה: לאו [האם לא] פרעתיך את החוב הזה? אמר ליה [לו] הערב: לאו הדרת שקלתינהו מינאי [האם לא חזרת ולקחת אותם את המעות ממני]?

שְׁלָחָהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי? שְׁלַח לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי תִּיבָּעֵי לֵיהּ? הָא אִיהוּ דַּאֲמַר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה בְּאַרְעָא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – דְּהֵיכָא דְּאוֹקְמוּ זוּזֵי לוֹקְמוּ!

שלחה רב אידי בר אבין את השאלה הזו לקמיה [לפני] אביי: כי האי גוונא מאי [כגון זה מהו]? שלח ליה [לו] אביי: מאי תיבעי ליה [מה תישאל, תסתפק לו]? הא איהו [הרי הוא עצמו] זה שאמר כי הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רבה בארעא [בקרקע], והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף בזוזי [בכספים], וטעמו: דהיכא דאוקמו זוזי לוקמו [שהיכן שנמצאים הכספים שיימצאו הלאה]. ואף כאן ישאר הכסף בידי הלווה!

וְהָנֵי מִילֵּי – דְּאָמַר לֵיהּ: הָדְרַתְּ אוֹזַפְתִּינְהוּ מִינַּאי, אֲבָל אָמַר לֵיהּ: הֲדַרְתִּינְהוּ נִיהֲלָךְ מֵחֲמַת דְּהָווּ שַׁיְיפֵי וְסוּמָּקֵי – אַכַּתִּי אִיתֵיהּ לְשִׁעְבּוּדָא דִּשְׁטָרָא.

ומעירים: והני מילי דאמר ליה [ודברים אלה אמורים דווקא באופן שאומר לו] הערב: הרי הדרת אוזפתינהו מינאי [אתה חזרת ולוית אותה ממני], ואם כן הוא בא לטעון על חוב חדש, בשטר שהוא עצמו מודה בחוסר תקפותו. אבל אם אמר ליה [לו]: הדרתינהו ניהלך [החזרתי לך] את הכספים הללו שפרעת לי מחמת דהוו שייפי וסומקי [שהיו משופשפים ואדומים] ורציתי לקבל מטבעות טובים יותר, ובעצם לא קיבלתי ממך עדיין את הסכום שפרעתי עבורך, במקרה כזה אכתי איתיה לשעבודא דשטרא [עדיין נמצא שעבוד השטר הראשון] בתוקפו,

רָבָא בַּר שַׁרְשׁוֹם נְפַק עֲלֵיהּ קָלָא דְּקָא אָכֵיל אַרְעָא דְּיַתְמֵי, אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֵימָא לִי אִיזִי, גּוּפָא דְּעוּבְדָא הֵיכִי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: אַרְעָא בְּמַשְׁכּוֹנְתָּא הֲוָה נָקֵיטְנָא מֵאֲבוּהוֹן דְּיַתְמֵי, וַהֲוָה לִי

ומשום כך צריך הנתבע לשלם, שעדיין לא נמחל חובו. מסופר: רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי [יצא עליו קול שהוא אוכל, נהנה, מקרקע של יתומים], אמר ליה [לו] אביי: אימא [אמור] לי איזי [ידידי], גופא דעובדא היכי הוה [גוף המעשה איך היה]? אמר ליה [לו]: ארעא במשכונתא הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי [את הקרקע במשכון הייתי מחזיק מאבי היתומים], והוה [והיו] לי