menu
small logo

חזור

בבא בתרא

דף לב.

אֲמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא; גָּחֵין לָחֵישׁ לֵיהּ לְרַבָּה: אִין, שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא, מִיהוּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הֲוָה לִי וְאִירְכַּס, וְאָמִינָא: אִינְקִיט הַאי בִּידַאי כָּל דְּהוּ.

אמר ליה [לו] המערער: שטרא זייפא [שטר מזוייף] הוא; גחין לחיש ליה [התכופף בעל השטר לחש לו] לרבה: אין, שטרא זייפא [כן, שטר מזוייף] הוא, מיהו שטרא מעליא הוה [ואולם שטר טוב היה] לי ואירכס [ואבד], ואמינא [ואמרתי]: אינקיט האי בידאי [אחזיק את זה שיהא בינתים בידי] שטר כל דהו [שהוא], עד שאמצא את השטר.

אֲמַר רַבָּה: מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר? אִי בָּעֵי אָמַר לֵיהּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַמַּאי סָמְכַתְּ? אַהַאי שְׁטָרָא, הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא!

אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו ששטר טוב] הוא, ולא היינו חושדים בדבר. ואם כן, יש להשאיר את הקרקע בידיו. אמר ליה [לו] רב יוסף: סוף סוף אמאי סמכת [על מה אתה סומך]? אהאי שטרא [על שטר זה], ואולם האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס בלבד] הוא ואינו שווה דבר, שהרי הודה המלוה על כך. ואם כן, אין לו ראיה כלל לחזקתו בקרקע.

תוספות

אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא תימה דליהמניה במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ותירץ ר״י בר׳ מרדכי דלא אמרי׳ מיגו להוציא ממון ומה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה קיימא כיון שאין לו שטר ולא חזקה אלא בדברים בעלמא שאומר שטרא מעליא הוה לי ואירכס ולא אמרי׳ מיגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור עצמו ע״י מיגו אי נמי אם יש לו שטר או חזקה וזה בא לפסול ראייתו אז זה יכול לקיימו ע״י מיגו כמו קמי דידי זבנה מינך מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה ואין נראה לר״י מדלא מפרש טעמא הכי בהדיא משמע דלאו משום הכי הוא ונראה לר״י דטעמא דרב יוסף דלא אמרי׳ מיגו הכא כיון דלית ליה הכא מיגו אא״כ שקר תחלה שהוצרך לשקר תחלה ולומר והא שטרא א״נ משום הכי לא אמרי׳ הכא מיגו משום דהוי חוזר וטוען דמעיקרא טען והא שטרא ועתה חוזר בו ומודה דחספא בעלמא הוא אלא שטרא מעליא הוה לי:

הַהוּא דַּאֲמַר לְחַבְרֵיהּ: הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ, וְהָא שְׁטָרָא. אֲמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא. גָּחֵין לָחֵישׁ לֵיהּ לְרָבָא: אִין, שְׁטָרָא זַיְיפָא, מִיהוּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הֲוָה לִי וְאִירְכַּס, וְאָמִינָא: אִינְקִיט הַאי בִּידַאי כָּל דְּהוּ;

מעין זה מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לחבריה [לחבירו]: הב [תן] לי מאה זוזי דמסיקנא [זוזים שאני נושה] בך, והא שטרא [והרי השטר]. אמר ליה [לו] הנתבע: שטרא זייפא [שטר מזוייף] הוא. גחין לחיש ליה [התכופך בעל השטר ולחש לו] לרבא: אין, שטרא זייפא [כן, שטר מזוייף] הוא מיהו שטרא מעליא הוה [ואולם שטר טוב היה] לי ואירכס [ואבד], ואמינא [ואמרתי]: אינקיט האי בידאי [אחזיק את זה בידי] בינתים שיהיה לי שטר כל דהו [שהוא],

אֲמַר רַבָּה: מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר? אִי בָּעֵי אָמַר לֵיהּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַמַּאי קָא סָמְכַתְּ? אַהַאי שְׁטָרָא, הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא!

אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו ששטר טוב] הוא, והיה גובה בו, ואף עכשיו נאמין לו ונגבה. אמר ליה [לו] רב יוסף: אמאי קא סמכת [על מה אתה סומך]? אהאי שטרא [על שטר זה] — האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס בלבד] הוא, שהרי בעליו מודה שהוא מזוייף!

אֲמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה בְּאַרְעָא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי; הִלְכְתָא כְּרַבָּה בְּאַרְעָא – דְּהֵיכָא דְּקַיְימָא אַרְעָא תֵּיקוּם, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – דְּהֵיכָא דְּקַיְימִי זוּזֵי לוֹקְמֵי.

אמר רב אידי בר אבין: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רבה בארעא [בקרקע], והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף בזוזי [בכסף]. ומסבירים: הלכתא [הלכה] כרבה שסומכים על השטר בארעא [בקרקע], משום שאנו אומרים דהיכא דקיימא ארעא תיקום [שהיכן שעומדת הקרקע תעמוד], ובפועל הרי היא מוחזקת בידי בעל השטר. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף שאין סומכים על השטר בזוזי [בכספים] משום אותה סיבה עצמה — דהיכא דקיימי זוזי לוקמי [שהיכן שנמצאים הכספים שיימצאו הלאה],

תוספות

והלכתא כוותי׳ דרבה בארעא רבינו שמואל פירש דמספקא ליה כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דהא דלא אוקמה בחזקת מרה קמא כמו בנכסי דבר שטיא דאמרי׳ (כתובות דף כ.) אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא התם הוו תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי ואוקמי׳ ארעא בחזקת מרה קמא אבל הכא דמספקא לן דינא כמאן התם לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מרה קמא ונוציא מיד המוחזק ודוחק הוא ועוד דהילכתא משמע דלגמרי פוסק כרבה ולא מספק אפי׳ עבד כרב יוסף בדיעבד לא עבד ונראה לר״י דהיינו טעמא דהלכתא בארעא כרבה וכרב יוסף בזוזי משום דאמרי׳ מיגו לאוקמי ממונא ואית לן לאוקמי ארעא בחזקת מרה דקיימא השתא ובהכותב (כתובות דף פה. ושם) דאמר מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר הני סיטראי נינהו אף על גב דמיגו להוציא לא אמרינן שאני התם דאיכא שטרא:

הַהוּא עָרְבָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְלֹוֶה: הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּפָרַעְתִּי לַמַּלְוֶה עִילָּוָךְ, וְהָא שְׁטָרָא. אֲמַר לֵיהּ: לָאו פְּרַעְתִּיךְ? אֲמַר: לָאו הָדְרַתְּ שְׁקַלְתִּינְהוּ מִינַּאי?

והם עתה בידי הלווה, ואינו צריך לשלם. ומסופר על מקרה דומה: ההוא ערבא דאמר ליה [ערב אחד שאמר לו] ללוה: הב [תן] לי מאה זוזי [זוזים] שפרעתי למלוה עילוך [עליך, בשבילך], והא שטרא [והרי שטר החוב שלך] שקיבלתי מידו לאחר שפרעתי. אמר ליה [לו] הלווה: לאו [האם לא] פרעתיך את החוב הזה? אמר ליה [לו] הערב: לאו הדרת שקלתינהו מינאי [האם לא חזרת ולקחת אותם את המעות ממני]?

שְׁלָחָהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי? שְׁלַח לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי תִּיבָּעֵי לֵיהּ? הָא אִיהוּ דַּאֲמַר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה בְּאַרְעָא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – דְּהֵיכָא דְּאוֹקְמוּ זוּזֵי לוֹקְמוּ!

שלחה רב אידי בר אבין את השאלה הזו לקמיה [לפני] אביי: כי האי גוונא מאי [כגון זה מהו]? שלח ליה [לו] אביי: מאי תיבעי ליה [מה תישאל, תסתפק לו]? הא איהו [הרי הוא עצמו] זה שאמר כי הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רבה בארעא [בקרקע], והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף בזוזי [בכספים], וטעמו: דהיכא דאוקמו זוזי לוקמו [שהיכן שנמצאים הכספים שיימצאו הלאה]. ואף כאן ישאר הכסף בידי הלווה!

וְהָנֵי מִילֵּי – דְּאָמַר לֵיהּ: הָדְרַתְּ אוֹזַפְתִּינְהוּ מִינַּאי, אֲבָל אָמַר לֵיהּ: הֲדַרְתִּינְהוּ נִיהֲלָךְ מֵחֲמַת דְּהָווּ שַׁיְיפֵי וְסוּמָּקֵי – אַכַּתִּי אִיתֵיהּ לְשִׁעְבּוּדָא דִּשְׁטָרָא.

ומעירים: והני מילי דאמר ליה [ודברים אלה אמורים דווקא באופן שאומר לו] הערב: הרי הדרת אוזפתינהו מינאי [אתה חזרת ולוית אותה ממני], ואם כן הוא בא לטעון על חוב חדש, בשטר שהוא עצמו מודה בחוסר תקפותו. אבל אם אמר ליה [לו]: הדרתינהו ניהלך [החזרתי לך] את הכספים הללו שפרעת לי מחמת דהוו שייפי וסומקי [שהיו משופשפים ואדומים] ורציתי לקבל מטבעות טובים יותר, ובעצם לא קיבלתי ממך עדיין את הסכום שפרעתי עבורך, במקרה כזה אכתי איתיה לשעבודא דשטרא [עדיין נמצא שעבוד השטר הראשון] בתוקפו,

רָבָא בַּר שַׁרְשׁוֹם נְפַק עֲלֵיהּ קָלָא דְּקָא אָכֵיל אַרְעָא דְּיַתְמֵי, אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֵימָא לִי אִיזִי, גּוּפָא דְּעוּבְדָא הֵיכִי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: אַרְעָא בְּמַשְׁכּוֹנְתָּא הֲוָה נָקֵיטְנָא מֵאֲבוּהוֹן דְּיַתְמֵי, וַהֲוָה לִי

ומשום כך צריך הנתבע לשלם, שעדיין לא נמחל חובו. מסופר: רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי [יצא עליו קול שהוא אוכל, נהנה, מקרקע של יתומים], אמר ליה [לו] אביי: אימא [אמור] לי איזי [ידידי], גופא דעובדא היכי הוה [גוף המעשה איך היה]? אמר ליה [לו]: ארעא במשכונתא הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי [את הקרקע במשכון הייתי מחזיק מאבי היתומים], והוה [והיו] לי

תוספות

נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי פירוש יצא הקול שהוא של יתומים אבל אין לפרש דיצא הקול דמתחלה היה של אביהם אבל עכשיו לא היו יודעין דא״כ הוה מצי למימר לקוחה היא בידי: