כֵּיוָן דְּאוֹדֵי – אוֹדֵי.

והם סברו כי כיון דאודי [שהודה] — אודי [הודה] ועל ידי הודאתו בטלו טענותיו שמתחילה, ועליו להחזיר את הפירות.

זֶה אוֹמֵר ״שֶׁל אֲבוֹתַי״ וְזֶה אוֹמֵר ״שֶׁל אֲבוֹתַי״, הַאי אַיְיתֵי סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ הוּא, וְהַאי אַיְיתֵי סָהֲדֵי דַּאֲכַל שְׁנֵי חֲזָקָה,

ועוד מקרה בשניים שהתווכחו על קרקע, זה אומר ״של אבותי הקרקע וירשתיה מהם " וזה אומר ״של אבותי ושלי היא ", האי אייתי סהדי דאבהתיה [זה הביא עדים שהקרקע של אבותיו] הוא, והאי אייתי סהדי [וזה הביא עדים] שאכל אותה שני חזקה,

אֲמַר רַב חִסְדָּא: מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר? אִי בָּעֵי אֲמַר לֵיהּ: מִינָּךְ זְבִינְתָהּ וַאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה. אַבַּיֵי וְרָבָא לָא סְבִירָא לְהוּ הָא דְּרַב חִסְדָּא, ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינַן.

אמר רב חסדא: זה שהביא עדים שהחזיק הקרקע, מה לו לשקר בטענה שהיא של אבותיו? שכן אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: מינך זבינתה [ממך קניתיה] ואכלתיה שני חזקה. ומעירים: אביי ורבא לא סבירא להו הא [סבורים הם כפסק זה] של רב חסדא, כי לדעתם את השיקול של ״מה לי לשקר״ במקום שיש עדים לא אמרינן [אין אנו אומרים] והרי יש לשני עדים שהקרקע של אבותיו היתה.

הַהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: מַאי בָּעֵית בְּהַאי אַרְעָא? אֲמַר לֵיהּ: מִינָּךְ זְבַנִי וַאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה, אֲזַל אַיְיתֵי סָהֲדֵי דַּאֲכָלָהּ תַּרְתֵּי שְׁנֵי; אֲמַר רַב נַחְמָן: הָדְרָא אַרְעָא וְהָדְרִי פֵּירֵי.

ועוד מקרה, ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: מאי בעית בהאי ארעא [מה רצונך, מעשיך בקרקע זו]? שלי היא! אמר ליה [לו]: מינך זבני [ממך קניתי אותה] ואכלתיה כבר שני חזקה, וצריך היה להוכיח את חזקתו, אזל אייתי סהדי [הלך אותו אדם והביא עדים] שאכלה תרתי שני [שתי שנים], ולא מצא עדים על השנה השלישית. אמר רב נחמן: במקרה כזה, כיון שלא אומתה טענתו, הדרא ארעא והדרי פירי [חוזרת הקרקע לבעליה וחוזרים גם הפירות] שאכל במשך הזמן הזה.

אָמַר רַב זְבִיד: אִם טָעַן וְאָמַר ״לְפֵירוֹת יָרַדְתִּי״ – נֶאֱמָן; לָאו מִי אֲמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּנָקֵיט מַגָּלָא וְתוֹבְלַיָא, וַאֲמַר: אֵיזִיל אִיגְדְרֵיהּ לְדִיקְלָא דִּפְלָנְיָא דְּזַבְּנֵיהּ נִיהֲלִי – מְהֵימַן? אַלְמָא לָא חֲצִיף אִינִישׁ דְּגָזַר דִּיקְלָא דְּלָאו דִּילֵיהּ. הָכָא נַמִי לָא חֲצִיף אִינִישׁ לְמֵיכַל פֵּירֵי דְּלָאו דִּילֵיהּ.

אמר רב זביד: אם טען ואמר ״לפירות ירדתי״ שאותו אדם טוען ואומר שקנה את פירותיה של קרקע זו, בלא לקנות את השדה, הרי במקרה זה היה נאמן. לאו מי אמר [האם לא אמר] רב יהודה: האי מאן דנקיט מגלא ותובליא [מי שמחזיק בידו מגל וחבל], ואמר [ואומר]: איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי [אלך ואגדור, אקטוף, את פירות הדקל של פלוני שמכר אותו לי] — מהימן [נאמן] שהדקל שלו. אלמא [מכאן] שלא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה [שאין אדם מתחצף שגודר דקל שאינו שלו], הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה [כאן גם כן אין אדם חצוף לאכול פירות שאינם שלו].

אִי הָכִי, אַרְעָא נַמִי! אַרְעָא, אָמְרִינַן לֵיהּ: אַחֲוֵי שְׁטָרָךְ. אִי הָכִי, פֵּירֵי נַמִי! שְׁטָרָא לְפֵירֵי לָא עָבְדִי אֱינָשֵׁי.

ומקשים: אי הכי, ארעא נמי [אם כך, שאין חושדים שהוא משקר, הקרקע גם כן] תישאר ברשותו! ומשיבים: ארעא, אמרינן ליה [לגבי הקרקע אומרים אנו לו]: אחוי [הראה] את שטרך להוכיח שקנית. ומקשים: אי הכי, פירי נמי [אם כך, לגבי פירות גם כן] שיביא שטר מכירה שהיתה לו זכות לפירות הללו! ומשיבים: שטרא לפירי לא עבדי אינשי [שטר לפירות בלבד אין אנשים עושים] ויכול לטעון שהיה ביניהם הסכם בעל פה למכירת הפירות.

הַהוּא דַּאֲמַר לְחַבְרֵיהּ: מַאי בָּעֵית בְּהַאי אַרְעָא? אֲמַר לֵיהּ: מִינָּךְ זְבַנִית וַאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה. אַיְיתֵי חַד סָהֲדָא דַּאֲכָלָהּ תְּלָת שְׁנֵי; סְבוּר רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי לְמֵימַר: הַיְינוּ נַסְכָא דְּרַבִּי אַבָּא;

ועוד מקרה, ההוא דאמר לחבריה [אדם אחד שאמר לחבירו]: מאי בעית בהאי ארעא [מה רצונך, מעשיך בקרקע זו שהיא שלי]? אמר ליה [לו]: מינך זבנית [ממך קניתי] את הקרקע ואכלתיה שני חזקה. אייתי חד סהדא דאכלה תלת שני [הביא עד אחד שאכל אותה שלוש שנים], סבור רבנן קמיה [סבורים היו החכמים שישבו לפני] אביי למימר [לומר]: היינו נסכא [זהו העיקרון של חתיכת הכסף] של ר׳ אבא. ומהו אותו ענין?

דְּהַהוּא גַּבְרָא דַּחֲטַף נַסְכָא מֵחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ, אַיְיתֵי חַד סָהֲדָא דְּמִיחְטָף חֲטַפָא מִינֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אִין, חֲטַפִי וְדִידִי חֲטַפִי; אֲמַר רַבִּי אַמִי:

דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה [אדם אחד שחטף גוש כסף מחבירו]. אתא לקמיה [בא הדין לפני] ר׳ אמי. הוה יתיב [והיה יושב] ר׳ אבא קמיה [לפניו]. אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה [הביא בעל גוש הכסף עד אחד שאכן הלה חטף ממנו]. אמר ליה [לו] החוטף: אין, חטפי ודידי חטפי [כן, חטפתי ואולם את שלי חטפתי], ועל כך אמר ר׳ אמי: