menu
small logo

חזור

בבא בתרא

דף לד.

הַהוּא אַרְבָּא דְּהָווּ מִינְצוּ עֲלָהּ בֵּי תְּרֵי, הַאי אֲמַר ״דִּידִי הִיא״ וְהַאי אֲמַר ״דִּידִי הִיא״, אֲתָא חַד מִינַּיְיהוּ לְבֵי דִינָא וַאֲמַר: תִּיפְסוּהָ אַדְּמַיְיתִינָא סָהֲדֵי דְּדִידִי הִיא. תָּפְסֵינַן אוֹ לָא תָּפְסֵינַן? רַב הוּנָא אֲמַר: תָּפְסֵינַן, רַב יְהוּדָה אֲמַר: לָא תָּפְסֵינַן.

מסופר: ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי [אוניה אחת שהיו רבים עליה שניים], האי [זה] אמר ״דידי [שלי] היא״ והאי [וזה] אמר ״דידי [שלי] היא״, אתא חד מינייהו לבי דינא [בא אחד מהם לבית הדין] ואמר: תיפסוה אדמייתינא סהדי דדידי [עד שאביא עדים ששלי] היא, ונשאלה השאלה: האם תפסינן [תופסים אנו] בשבילו, או לא תפסינן [אין אנו תופסים]? רב הונא אמר: תפסינן [תופסים אנו]. רב יהודה אמר: לא תפסינן [אין אנו תופסים], שאין מקום כאן לבית הדין להתערב.

תוספות

ההוא ארבא דהוו מינצו וכו׳ הדין כל דאלים גבר וא״ת מ״ש משנים אוחזין בטלית דאמר בריש ב״מ (דף ב. ושם ד״ה ויחלוקו) דיחלוקו ומפרש ר״ת דאוחזין שאני דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדאמרי׳ גבי נסכא דר׳ אבא דאע״ג דאמר דידי חטפי חשבינן ליה גזלן וחייב לשלם כאילו הוא ברור שהיתה הנסכא של אותו שהיה מוחזק בה והא דמדמי ליה התם טלית לשאר [יהא מונח עד שיבא אליהו] אע״ג דבשאר דהתם אין שום אחד מוחזק צ״ל דשאר נמי חשיב להו כאילו שניהם מוחזקים בו כיון דמכח שניהם נפקד ולריב״א נראה דלאו דוקא אוחזין מדמדמי לה לשאר ואדשמעתין איכא לשנויי כדמשני התם אפי׳ תימא ר׳ יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה הכי נמי בארבא כיון דאיכא רמאי לא יחלוקו אלא הוי דינא כל דאלים גבר והא דלא אמרינן בשנים שהפקידו כל דאלים גבר משום דלא מפקינן כדאמרינן הכא אי תפסינן לא מפקינן אבל מ״ד מפקינן לא אתי שפיר ומאי פריך נמי בסמוך מב׳ שטרות וממחליף פרה בחמור והא התם ליכא רמאי ואין נראה דהא האי טעמא לא מסיק אלא לאוקומי מתני׳ כר׳ יוסי אבל לרבנן קאמר התם האי מנה ודאי דחד מינייהו הוא אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו ולההיא טעמא ה״נ הוה לן למימר יחלוקו דאפשר להיות דהוה ארבא דתרוייהו ועוד פי׳ ריב״א דהיכא דאוחזין אפי׳ איכא רמאי יחלוקו כדתניא התם בפ״ק (דף ז.) גבי שנים אוחזין בשטר וקשיא לר״י דא״כ היכי פריך לפירושו (שם דף ג.) והא נמי כשאר דמיא דאיכא למימר אוחזין שאני דהא מהניא אפילו היכא דאיכא רמאי ועוד מאי פריך התם (דף ז.) ולית ליה לרבי מתני׳ דשנים אוחזין בטלית הא ע״כ יש חילוק בין דין שטר לדין טלית דבטלית אפי׳ אין אוחזין יחלוקו ובשטר כי אין אוחזין הוי דין כל דאלים גבר:

רב הונא אמר תפסינן פי׳ הקונט׳ משום דמפקינן ורב יהודה דאמר לא תפסינן משום דאי תפסינן לא מפקינן ואין נראה לר״י לתלות זה בזה מדלא פליגי הנהו אמוראי גופייהו במפקינן הנך דפליגי בתפסינן לכך נראה דר״ה דאמר דתפסינן אפי׳ למאן דאמר לא מפקינן דמהימנינא ליה שיביא עדים ורב יהודה דאמר לא תפסינן אפי׳ למ״ד מפקינן היינו היכא דתפסינן כבר אבל לכתחילה לא תפסינן דחיישינן דלמא לא מייתי עדים ולא נדע לברר של מי הוא ולמי להחזיר ולכך אין לנו ליכנס בדבר:

אֲזַל וְלָא אַשְׁכַּח סָהֲדֵי, אֲמַר לְהוּ: אַפְּקוּהָ וְכָל דְּאַלִּים גְּבַר, מַפְּקִינַן אוֹ לָא מַפְּקִינַן? רַב יְהוּדָה אֲמַר: לָא מַפְּקִינַן, רַב פַּפָּא אֲמַר: מַפְּקִינַן. וְהִלְכְתָא: לָא תָּפְסֵינַן, וְהֵיכָא דִּתְפַס – לָא מַפְּקִינַן.

ושואלים: אם תפסו בית דין את האניה, ואחר כך אזל [הלך] אותו אדם ולא אשכח סהדי [מצא עדים], אמר להו [להם] לדיינים: אפקוה [הוציאו אותה] מרשותכם, וכל דאלים גבר [החזק יגבר], כלומר, נעמיד את הדבר הזה כדין כל ספק שאין לו הכרעה מכח חזקה או עדות, האם מפקינן [מוציאים אנו] או לא מפקינן [אין אנו מוציאים]? רב יהודה אמר: לא מפקינן [אין אנו מוציאים], רב פפא אמר: מפקינן [מוציאים אנו]. והלכתא [והלכה היא]: לא תפסינן [אין אנו תופסים] מלכתחילה במקרה של ספק בעלות, והיכא [ובמקום] שתפס — לא מפקינן [אין אנו מוציאים].

זֶה אוֹמֵר ״שֶׁל אֲבוֹתַי״ וְזֶה אוֹמֵר ״שֶׁל אֲבוֹתַי״ – אֲמַר רַב נַחְמָן: כָּל דְּאַלִּים גְּבַר. וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּיוֹם אֶחָד,

ועוד דין בענין זה: שנים שנתווכחו ביניהם על דבר, זה אומר ״הדבר של אבותי״ וזה אומר ״של אבותי״, ואין בידם חזקה או ראיות, אמר רב נחמן: כל דאלים גבר [החזק יגבר] ויקח, שאין בית הדין מתערב בענין זה. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] משני שטרות היוצאין ביום אחד, שיש לשני אנשים שונים שני שטרות קנין על שדה אחד, והם כתובים באותו תאריך,

תוספות

ומ״ש משני שטרות כו׳ בשטרות מכר או מתנה איירי ולכך לשמואל דאמר שודא לא דמיא להא דתנן בפ׳ מי שהיה נשוי (כתובות דף צג:) היו כולן יוצאות ביום אחד ואין שם אלא מנה אחד כולן חולקות בשוה דהתם בשעבוד איירי דאין שעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך שטר שמתחיל השעבוד דהיינו ממחרת יום שנכתבו דביום שנכתבו אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל אם בבקר אם בערב אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום עצמו זכה: