הַהוּא אַרְבָּא דְּהָווּ מִינְצוּ עֲלָהּ בֵּי תְּרֵי, הַאי אֲמַר ״דִּידִי הִיא״ וְהַאי אֲמַר ״דִּידִי הִיא״, אֲתָא חַד מִינַּיְיהוּ לְבֵי דִינָא וַאֲמַר: תִּיפְסוּהָ אַדְּמַיְיתִינָא סָהֲדֵי דְּדִידִי הִיא. תָּפְסֵינַן אוֹ לָא תָּפְסֵינַן? רַב הוּנָא אֲמַר: תָּפְסֵינַן, רַב יְהוּדָה אֲמַר: לָא תָּפְסֵינַן.

מסופר: ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי [אוניה אחת שהיו רבים עליה שניים], האי [זה] אמר ״דידי [שלי] היא״ והאי [וזה] אמר ״דידי [שלי] היא״, אתא חד מינייהו לבי דינא [בא אחד מהם לבית הדין] ואמר: תיפסוה אדמייתינא סהדי דדידי [עד שאביא עדים ששלי] היא, ונשאלה השאלה: האם תפסינן [תופסים אנו] בשבילו, או לא תפסינן [אין אנו תופסים]? רב הונא אמר: תפסינן [תופסים אנו]. רב יהודה אמר: לא תפסינן [אין אנו תופסים], שאין מקום כאן לבית הדין להתערב.

אֲזַל וְלָא אַשְׁכַּח סָהֲדֵי, אֲמַר לְהוּ: אַפְּקוּהָ וְכָל דְּאַלִּים גְּבַר, מַפְּקִינַן אוֹ לָא מַפְּקִינַן? רַב יְהוּדָה אֲמַר: לָא מַפְּקִינַן, רַב פַּפָּא אֲמַר: מַפְּקִינַן. וְהִלְכְתָא: לָא תָּפְסֵינַן, וְהֵיכָא דִּתְפַס – לָא מַפְּקִינַן.

ושואלים: אם תפסו בית דין את האניה, ואחר כך אזל [הלך] אותו אדם ולא אשכח סהדי [מצא עדים], אמר להו [להם] לדיינים: אפקוה [הוציאו אותה] מרשותכם, וכל דאלים גבר [החזק יגבר], כלומר, נעמיד את הדבר הזה כדין כל ספק שאין לו הכרעה מכח חזקה או עדות, האם מפקינן [מוציאים אנו] או לא מפקינן [אין אנו מוציאים]? רב יהודה אמר: לא מפקינן [אין אנו מוציאים], רב פפא אמר: מפקינן [מוציאים אנו]. והלכתא [והלכה היא]: לא תפסינן [אין אנו תופסים] מלכתחילה במקרה של ספק בעלות, והיכא [ובמקום] שתפס — לא מפקינן [אין אנו מוציאים].

זֶה אוֹמֵר ״שֶׁל אֲבוֹתַי״ וְזֶה אוֹמֵר ״שֶׁל אֲבוֹתַי״ – אֲמַר רַב נַחְמָן: כָּל דְּאַלִּים גְּבַר. וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּיוֹם אֶחָד,

ועוד דין בענין זה: שנים שנתווכחו ביניהם על דבר, זה אומר ״הדבר של אבותי״ וזה אומר ״של אבותי״, ואין בידם חזקה או ראיות, אמר רב נחמן: כל דאלים גבר [החזק יגבר] ויקח, שאין בית הדין מתערב בענין זה. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] משני שטרות היוצאין ביום אחד, שיש לשני אנשים שונים שני שטרות קנין על שדה אחד, והם כתובים באותו תאריך,