אִית לֵיהּ דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא, וּלְהַהוּא אִית לֵיהּ דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא, הָכָא – אִי דְּמָר לָא דְּמָר, וְאִי דְּמָר לָא דְּמָר.

אית ליה דררא דממונא, ולההוא אית ליה דררא דממונא [יש לו גרר, זיקה, ממשות, של ממון, ולאחר יש לו גם כן גרר של ממון], כלומר, יש צד בעלות לכל אחד מהם, ולכך יתנו בית הדין מחצית לכל אחד. הכא [כאן], במקרים האחרים — אי דמר לא דמר, ואי דמר לא דמר [אם של זה היא אינה של זה, ואם של זה לא של זה] ואם נחלק — נמצא בוודאות כי אחד מהם מקבל דבר שאינו שלו מיד בית הדין.

אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: אִם בָּא אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְהֶחֱזִיק בָּהּ – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: גַּזְלָן שֶׁל רַבִּים לָאו שְׁמֵיהּ גַּזְלָן.

ובענין זה של דבר ששניים רבים עליו, ואין חזקה ולא ראיה לאחד מהם, אמרי נהרדעי [אמרו חכמי העיר נהרדעא]: אם בא אחד מן השוק שאין לו תביעה כלל והחזיק בה — אין מוציאין אותה מידו. דתני [ששנה] ר׳ חייא: גזלן של רבים שאין ידוע ממי גזל לאו שמיה [אין שמו אינו נחשב] גזלן, שאינו חייב בהשבה לאדם מסויים, ואי אפשר להוציא ממנו. ולכן אף במקרה זה, כיון שאין לאחד מהם ראיה שהקרקע שלו — אי אפשר להוציא מן הזר שלקח.

רַב אַשִׁי אֲמַר: לְעוֹלָם שְׁמֵיהּ גַּזְלָן, וּמַאי ״לָא שְׁמֵיהּ גַּזְלָן״? שֶׁלֹּא נִיתָּן לְהִשָּׁבוֹן.

רב אשי אמר: לעולם אף גזלן של רבים שמיה [שמו, נחשב] גזלן ומוציאים מידו, ומאי [ומה פירוש] ״לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] גזלן״? לא לענין שאי אפשר להוציא מידו, אלא שלא ניתן להשבון לרבים שגזל מהם, שאינו יכול לעשות תשובה שלימה.

״חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם״ וכו׳. אָמַר רַבִּי אַבָּא: אִי דָּלֵי לֵיהּ אִיהוּ גּוּפֵיהּ צַנָּא דְּפֵירֵי – לְאַלְתַּר הָוֵי חֲזָקָה. אָמַר רַב זְבִיד: וְאִם טָעַן וְאָמַר: ״לְפֵירוֹת הוֹרַדְתִּיו״ – נֶאֱמָן. וְהָנֵי מִילֵּי בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, אֲבָל לְאַחַר שָׁלֹשׁ לֹא.

מכאן חוזרים שוב לפירוש המשנה, שנינו בה רשימת נכסים, ובתוכם שדות, שחזקתן שלש שנים מיום ליום וכו׳. אמר ר׳ אבא: יש מקרים שהחזקה נוצרת מיד, כגון אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי [אם הביא לו למחזיק בשדה הוא עצמו, המערער, סל של פירות] מאותו שדה, לאלתר הוי [מיד הרי זו] חזקה ואין מקבלים את טענתו, שהרי הוא עצמו מסר לו. אמר רב זביד: ואם טען בעל השדה הראשון ואמר: לפירות בלבד הורדתיו לשדי (כגון שהוא אריס בשדה) — הרי זה נאמן. והני מילי [ודברים אלה אמורים] שיכול לטעון טענה זו, דווקא בתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש שנים שהחזיק בה שנות חזקה — לא.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא: אִי לְפֵירָא אַחְתֵּיהּ, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? אֲמַר לֵיהּ: אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַחוּיֵי.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אי לפירא אחתיה, מאי הוה ליה למעבד [אם לפירות הורידו, מה היה לו לבעל השדה לעשות] שלא תיחשב זאת לחזקה לאחר שלוש שנים? אמר ליה [לו]: איבעי ליה למחויי [היה לו למחות] בתוך שלוש השנים הראשונות, ולהודיע שנתן לו רק זכות שימוש לפירות.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָנֵי מַשְׁכַּנְתָּא דְּסוּרָא דְּכָתַב בְּהוּ: בְּמִשְׁלָם שְׁנַיָא אִלֵּין תֵּיפּוּק אַרְעָא דָּא בְּלָא כְּסַף, אִי כָּבֵישׁ לֵיהּ לִשְׁטַר מַשְׁכַּנְתָּא גַּבֵּיהּ וְאָמַר ״לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי״, הָכִי נַמִי דִּמְהֵימַן? מְתַקְּנִי רַבָּנַן מִידֵי דְּאָתֵי בֵּיהּ לִידֵי פְּסֵידָא? ! אֶלָּא אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַחוּיֵי, הָכָא נַמִי אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַחוּיֵי.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שצריך למחות, הני [אותם] שטרות של משכנתא הנהוגה בעיר סורא שהמלווה מקבל קרקע של הלווה ומשתמש בה, ועל ידי כך גובה את חובו, דכתב בהו [שכותבים בהן כך]: ״במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא [בסוף שנים אלה תצא קרקע זו] בלא כסף ותחזור לבעליה ", אי כביש ליה [אם יחביא המלוה אותו] את שטר המשכנתא גביה ואמר [אצלו ויאמר]: לקוחה היא בידי, ויש לו עדים שאכל שנות חזקה, הכי נמי דמהימן [כך גם כן נאמר שנאמן]? וכי מתקני רבנן מידי דאתי ביה לידי פסידא [מתקנים חכמים דבר שיבואו בו אנשים לידי הפסד]? אלא ודאי איבעי ליה למחויי [היה לו למחות] במשך השנים ולהודיע שהשדה שלו, הכא נמי איבעי ליה למחויי [כאן גם כן היה לו למחות].

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יִשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת גּוֹי – הֲרֵי הוּא כַּגּוֹי, מַה גּוֹי אֵין לוֹ חֲזָקָה אֶלָּא בִּשְׁטָר, אַף יִשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת גּוֹי – אֵין לוֹ חֲזָקָה אֶלָּא בִּשְׁטָר. אֲמַר רָבָא, וְאִי אֲמַר יִשְׂרָאֵל:

אמר רב יהודה אמר רב: ישראל הבא מחמת גוי שתביעתו לקרקע היא מחמת גוי שמכרה או נתנה לו — הרי הוא כגוי, מה גוי — אין לו חזקה אלא בשטר, אף ישראל הבא מחמת גוי — אין לו חזקה אלא בשטר. אמר רבא, ואי [ואם] אמר ישראל לקונה: