חזור
בבא בתרא
דף לו.אֲפִילּוּ יוֹם אֶחָד נַמִי! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – נִיר לָא הָוֵי חֲזָקָה, וְהָכָא פֵּירָא רָבָּא וּפֵירָא זוּטָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
אפילו יום אחד נמי [גם כן] יהא חזקה אם עשה בו את הניר! אלא דכולי עלמא [לדעת הכל] ניר בלבד לא הוי [אין הוא] חזקה, והכא פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו [וכאן בענין פרי גדול ופרי קטן יש ביניהם מחלוקת]. שלדעת ר׳ ישמעאל צריך שתהא החזקה משך זמן גידול של פרי גדול, שגדל בשלושה חדשים, כגון של תבואה וקטניות. ולר׳ עקיבא אף בזמן גידול של פרי קטן, שגדל במשך חודש, כגון ירק, יש חזקה.
תָּנוּ רַבָּנַן: נִיר אֵינוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה חֲזָקָה. מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים? אֲמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי אַחָא הִיא, דְּתַנְיָא: נָרָהּ שָׁנָה וּזְרָעָהּ שְׁתַּיִם, נָרָהּ שְׁתַּיִם וּזְרָעָהּ שָׁנָה – אֵינָהּ חֲזָקָה; רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
תנו רבנן [שנו חכמים]: ניר, חרישה, אינו חזקה, ויש אומרים: הרי זה חזקה. ושואלים: מאן [מי הם] ״יש אומרים״ אלה? אמר רב חסדא: שיטת ר׳ אחא היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם נרה (חרש) את השדה שנה ולא זרע בה, אלא השאיר את האדמה שתנוח, וזרעה שתים שתי שנים, או נרה שתים וזרעה שנה — אינה חזקה; ר׳ אחא אומר: הרי זו חזקה. משמע שהוא סבור שניר הוא חזקה.
תוספות
נרה שנה וזרע שתים כו׳ נרה שתים וזרע שנה אחת לא נקט אלא משום רבותא דר׳ אחא דאפי׳ הכי הויא חזקה ואומר ר״י דנראה דוקא כגון שנרה וזרע ונרה אבל נרה בזה אחר זה אפי׳ רבי אחא מודה דאינה חזקה דמה מועיל חרישה כל כך שחורשה ב׳ שנים בלא זריעה:
אֲמַר רַב אַשִׁי: שְׁאֵלִית כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וְאָמְרוּ לִי: נִיר הֲרֵי זֶה חֲזָקָה. אֲמַר לֵיהּ רַב בֵּיבָי לְרַב נַחְמָן: מַאי טַעֲמָא דְּמַאן דְּאָמַר נִיר הָוֵי חֲזָקָה? לָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּכָרִיבוּ לֵיהּ לְאַרְעֵיהּ וְשָׁתֵיק; וּמַאי טַעֲמָא דְּמַאן דְּאָמַר נִיר לָא הָוֵי חֲזָקָה? מֵימַר אָמַר: כָּל שִׁיבָּא וְשִׁיבָּא דְּכָרְבוּ לִעַיֵּיל בֵּיהּ.
אמר רב אשי, שאלית [שאלתי] את כל גדולי הדור בהלכה זו, ואמרו לי: ניר הרי זה חזקה. אמר ליה [לו] רב ביבי לרב נחמן: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שניר הוי [הריהו] חזקה? — שכן לא עביד איניש דכריבו ליה לארעיה ושתיק [אין אדם עשוי שיחרשו את אדמתו וישתוק]. ומאי טעמא דמאן דאמר [ומה הטעם של מי שאומר] ניר לא הוי [איננו] חזקה? מימר אמר [אומר] בעל השדה בליבו: כל שיבא ושיבא דכרבו, לעייל ביה [פיסה ופיסה שיחרשו, שייכנס בו], שיחרשו אחרים עבורי בשדה בחינם, ואחר כך אשתמש אני בכך.
שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי פּוּם נַהֲרָא לְרַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, נִירָא הָוֵי חֲזָקָה, אוֹ לָא הָוֵי חֲזָקָה? אֲמַר לְהוּ, רַבִּי אַחָא וְכָל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר אָמְרִי: נִיר הֲרֵי זֶה חֲזָקָה.
מסופר, שלחו ליה [ליה] בני העיר פום נהרא לרב נחמן בר רב חסדא שאלה זו: ילמדנו רבינו, האם נירא הוי [ניר הריהו] חזקה, או לא הוי [איננו] חזקה? אמר להו [להם], ר׳ אחא וכל גדולי הדור אמרי [אומרים]: ניר הרי זה חזקה.
אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: רְבוּתָא לְמֵיחֲשַׁב גַּבְרֵי? הָא רַב וּשְׁמוּאֵל בְּבָבֶל, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמְרִי: נִיר לָא הָוֵי חֲזָקָה!
אמר רב נחמן בר יצחק: וכי רבותא למיחשב גברי [גדולה היא למנות אנשים] חכמים, התומכים בדעה מסויימת, בלא להביא בחשבון את דעות החולקים? הא [הרי] רב ושמואל בבבל, ור׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בארץ ישראל אמרי [אומרים]: ניר לא הוי [איננו] חזקה!
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא – מַתְנִיתִין הִיא. רַב – מַאי הִיא? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: חֶזְקָתָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם; ״מִיּוֹם לְיוֹם״ לְמַעוּטֵי מַאי? לָאו לְמַעוּטֵי נִיר, דְּלָא?
ומסבירים מנין שכן היא דעתם: ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא — מתניתין [משנתנו] היא כפי שביארנו. אמרתו של רב — מאי [מה] היא? שאמר רב יהודה אמר רב: הלכה זו האמורה במשנה, שדי בחודש או בשלושה בשנה הראשונה והשלישית — דברי ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בלבד היא, אבל חכמים אומרים: חזקתה שלש שנים מיום ליום, והלכה כמותם, וכשאמר ״מיום ליום״ למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא למעט] ניר שלא נחשב חזקה?
תוספות
למעוטי מאי תימה לרשב״א דהיכי מוכח מהכא דלמעוטי נירא קאתי דלמא קסברי רבנן נירא הוי חזקה והא דצריך ג׳ שנים מיום ליום משום דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטרא כדמפרש בריש פירקין ואפי׳ לא עשה באותן שלש אלא ניר הוי חזקה דלא עביד איניש דכרבי לארעיה ושתיק:
שְׁמוּאֵל – מַאי הִיא? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּגְדּוֹר שָׁלֹשׁ גְּדִירוֹת וְיִבְצוֹר שָׁלֹשׁ בְּצִירוֹת וְיִמְסוֹק שָׁלֹשׁ מְסִיקוֹת. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אֲמַר אַבַּיֵי: דֶּקֶל נַעֲרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּשָׁנָה.
שמואל — מאי [מה] היא? שאמר רב יהודה אמר שמואל: זו, משנתנו, לפיה בשדה האילן, אם בשנה אחת עשה שלוש פעולות של איסוף — של תבואה, זיתים ותאנים — הרי זו חזקה, דברי ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא היא, אבל חכמים אומרים: אין זו חזקה עד שיגדור שלש גדירות של תמרים, ו כן אם יבצור שלש בצירות של ענבים וימסוק שלש מסיקות של זיתים, והלכה כמותם. ואם כן אף לדעתו, ניר של שלוש שנים אינו עושה חזקה, אלא דווקא לקיטה של פירות. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב ושמואל? אמר אביי: דקל נערה (צעיר) איכא בינייהו [יש ביניהם] שעושה שלש פעמים בשנה ונחלקו האם שלוש גדירות נחשבות כחזקה גם אם היו בפחות משלוש שנים מלאות.
תוספות
מאי בינייהו וא״ת טובא איכא בינייהו דשלש בצירות יכולין להיות בשתי שנים שבסוף שנה בצר וב׳ בצירות אחרי כן בשתי שנים ואומר ר״י דמשמע ליה דג׳ בצירות שלמות כל שנות הבצירות אבל תימה לר״י אמאי לא משני דאיכא בינייהו חרפי ואפלי כדאמרינן בפ״ב דע״ז (דף עה:) כמה מיישנן י״ב חדש רשב״ג אומר מגת לגת מבד לבד היינו תנא קמא איכא בינייהו חרפי ואפלי:
״אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּשְׂדֵה הַלָּבָן״. אֲמַר אַבַּיֵי, מִדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל נִשְׁמַע לְרַבָּנַן: הָיוּ לוֹ שְׁלֹשִׁים אִילָנוֹת מִמַּטַּע עֲשָׂרָה לְבֵית סְאָה, אָכַל עֲשָׂרָה בְּשָׁנָה זוֹ וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה זוֹ וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה זוֹ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה!
שנינו במשנתנו, אמר ר׳ ישמעאל: במה דברים אמורים שצריך שלוש שנים לחזקה? — בשדה הלבן (שדה תבואה), אבל לא בשדה האילן. שבשדה האילן אם קטף שלושה מיני פירות בזמנים שונים הרי זו חזקה. אמר אביי: מ דברי ר׳ ישמעאל נשמע ונבין ל דעת רבנן [חכמים] החולקים עליו, ומצריכים שלוש שנות לקיטה של אותו סוג פרי, שאם היו לו שלשים אילנות בני אותו סוג, שהיו נטועים כדרכם בצפיפות של מטע עשרה ל שטח של בית סאה, אם אכל עשרה מהם בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו — הרי זו חזקה.
תוספות
היו לו שלשים אילנות ונראה דדוקא שלשים אבל ט׳ אילנות גדולים ממטע שלשה לבית סאה ואכל אחת בשנה זו ואחת בשנה זו לא הויא חזקה מידי דהוה אשלשים היכא דלא באזי בזויי והני אילנות לא בגדולים איירי דגדולים לא הוו אלא ג׳ לבית סאה כדאמרי׳ בפ׳ לא יחפור (לעיל בבא בתרא דף כו:):
ממטע י׳ לבית סאה פ״ה דפחות מבית סאה לעשרה אילנות הוו סמיכי ביותר והוו כיער ולא הוי חזקה ואין נראה דהא מוכח בשמעתין דאכלן רצופין הויא חזקה דפריך רבא אנהרדעי אלא מעתה האי אספסתא במאי קני ליה ולרשב״א נראה ליישב פ״ה דלקמן איירי שאוכל כל האילנו׳ אע״פ שהן רצופים הויא חזקה שהרי אכל העומדים ליעקר ואותן העומדים להתקיים אבל הכא שאינו אוכל כל אילנות אלא ג׳ בכל שנה אם היו ל״ג אילנות בג׳ סאין הרי יש בהן ג׳ אילנות העומדין ליעקר וכשהוא אוכל י״א אילנות בכל שנה שמא באותן י״א שאוכל אותן בשנה זו יש בהן ב׳ או ג׳ שעומדין ליעקר ובעינן בכל שנה שיאכל ג׳ מאותן העומדין להתקיים וביותר מבית סאה לעשרה נראה דלא קנה קרקע כל עיקר ולא כפ״ה דפי׳ דדוקא בכל הקרקע הוא דלא הוי חזקה אבל במה שצריך לאילנות הוי חזקה:
ממטע עשרה לבית סאה קשה לר״י דמאי שנא חזקה ממכר דגבי קנה ג׳ קנה קרקע ועשרה לבית סאה הוו מפוזרים ולא קנה קרקע דבעשר לבית סאה יש מאתן וחמשין לכל אילן ובהמוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא דף פב:) גבי קנה ג׳ כו׳ אמר כמה יהא ביניהן משמנה ועד שש עשרה אבל יותר מי״ו הוו מפוזרין וכשיש ביניהן י״ו הוי לכל אילן ח׳ מכל צד סביבותיו דהיינו טבלא של י״ו על י״ו עגולה שהאילן יונק סביבותיו בשוה וי״ו על י״ו מרובעים הוו מאתן וחמשין ושית דל רביע מינייהו דמרובע יתר על העיגול רביע לא ישאר אפי׳ מאתים אלמא לא הוי כשיעור י׳ לבית סאה ושמא יש לחלק בין מכר לחזקה דגבי מכר ודאי לא אמר דקנה קרקע אם אינן רצופין כדרך שבני אדם רגילין ליטע ודרך בני אדם אין להרחיק יותר מי״ו אמה אילן מאילן אע״פ שנכנסת יניקה של זה בתוך יניקה של זה שאילנות גדולים יונקין י״ו אמה מכל צד ולכך אין דרך להרחיק אילן מאילן כל שיעור יניקתם דהיינו ל״ב דא״כ לא יטע איש בשדה גדולה אלא ב׳ אילנות או ג׳ אבל גבי חזקה הויא חזקה כשיעור יניקה אע״פ שהן מרוחקין כשיעור יניקה אבל קשה לר״י דיפה כח הדיוט מכח הקדש דגבי הדיוט קנה שלשה קנה קרקע משמנה ועד י״ו וגבי הקדש תניא בסוף המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף עב.) הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע פחות מכאן או יותר על כן לא הקדיש את הקרקע מאי שנא הקדש ממכר ופי׳ הקונטרס בסוף המוכר את הבית (שם ד״ה ממטע) דהתם בדעת מוכר תליא מילתא אבל גבי הקדש ביניקה תליא מילתא ובהמוכר את הספינה (שם דף פג. ד״ה כמה) פירש גבי מכר והוא הדין למקדיש אילנות דהוי נמי האי שיעורא וברייתא דהמוכר את הבית (שם דף עב.) דקתני בהקדיש עשרה לבית סאה פליגא וראיה מתוספתא דמכילתין דקתני כי קנה ג׳ קנה קרקע וכמה יהו קרובים זה לזה כדי שיהא הבקר עובר בכליו וכמה יהו רחוקים ממטע עשרה לבית סאה פחות מכאן או יותר על כן או שקנה בזה אחר זה לא קנה את הקרקע ולא את האילן שביניהם ובתר הכי קתני במקדיש ההיא דמייתי בהמוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף עב.) ונראה דפחות מכאן דקתני גבי הקדש קאי נמי אכדי שיעבור בקר וכליו ויותר מכאן קאי אלבית סאה כמו גבי מכר ולפי זה נמי ליכא למימר דאין חילוק בין חזקה למכר וסבר אביי כההיא ברייתא דתוספתא דהא אביי גופיה סבר כרב נחמן דאמר מח׳ ועד ששה עשר דא״ל אביי לרב יוסף לא תפלוג עליה דר״נ וא״ת ואי מדמינן מכר להקדש אם כן קשיא דר׳ שמעון אדר׳ שמעון דההיא דהמוכר את הבית מוקמינן לה כר׳ שמעון ובהמוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא דף פג.) אמר רבי מאיר ור׳ שמעון אומרים הנוטע את כרמו ח׳ על ח׳ מותר להביא זרע לשם אלמא חשיב ר׳ שמעון בח׳ אמות מפוזרים ומייתי התם ראיה מינה למכר אילנות ונראה לרשב״א דלא מוקי לה בהמוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף עב.) כרבי שמעון אלא במאי דקא סבר מקדיש בעין רעה הוא מקדיש אבל במאי דחשיב בח׳ אמות מפוזרים לא קיימא כוותיה: