דְּקָמַכְחֲשִׁי בְּאַרְעָא – שִׁיּוּרֵי שִׁיֵּיר, דְּאִי לָא שִׁיֵּיר, לֵימָא לֵיהּ: עֲקוֹר אִילָנָא וְזִיל.

דקמכחשי בארעא [שהם מכחישים ומקלקלים את הקרקע] — ודאי שיורי [לשייר] שייר לעצמו את הקרקע סביבות האילנות, דאי [שאם] לא שייר, לימא ליה [יאמר לו] הקונה: עקור אילנא וזיל [את האילן ולך].

מָכַר אִילָנוֹת וְשִׁיֵּיר קַרְקַע לְפָנָיו – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן, לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר – אִית לֵיהּ, לְרַבָּנַן – לֵית לֵיהּ.

אבל במקרה שמכר לחבירו אילנות ו במפורש שייר קרקע לפניו (לעצמו) — הרי בענין זה תהיה פלוגתא [מחלוקת] ר׳ עקיבא ורבנן [וחכמים], ל שיטת ר׳ עקיבא דאמר [שאומר]: מוכר בעין יפה מוכר — אית ליה [יש לו] לקונה קרקע לצורך האילנות, לרבנן [לשיטת חכמים] הסבורים שהמוכר בעין רעה מוכר — לית ליה [אין לו] קרקע כלל.

לְרַבִּי עֲקִיבָא אִית לֵיהּ; וַאֲפִילּוּ לְרַב זְבִיד דְּאָמַר אֵין לוֹ – הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי שְׁנֵי לָקוֹחוֹת, דְּאָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דִּלְדִידִי לֵית לִי בָּאִילָנוֹת, לְדִידָךְ נַמִי לֵית לָךְ בַּקַּרְקַע, אֲבָל הָכָא – מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר.

ומבארים: ל שיטת ר׳ עקיבא אית ליה [יש לו] קרקע, ואפילו ל דברי רב זביד הסבור בענין שנים שהחזיקו בשדה וקנו אותה, האחד בקרקע והשני באילנות, שאמר אין לו לבעל האילנות קרקע, הני מילי גבי [דברים אלה אמורים דווקא אצל] שני לקוחות, דאמר ליה [שאומר לו] קונה הקרקע לקונה האילנות: כי היכי דלדידי לית [כמו שלי אין] לי זכות באילנות, לדידך נמי לית [לך גם כן אין] לך כל זכות בקרקע, אבל הכא [כאן] — מוכר בעין יפה מוכר, ומן הסתם נתן לקונה קרקע כפי הנחוץ לאילנות.

לְרַבָּנַן לֵית לֵיהּ; וַאֲפִילּוּ לְרַב פַּפָּא דְּאָמַר יֵשׁ לוֹ – הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי שְׁנֵי לָקוֹחוֹת, דְּאָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דִּלְדִידָךְ זַבֵּין בְּעַיִן יָפָה, לְדִידִי נַמִי זַבֵּין בְּעַיִן יָפָה, אֲבָל הָכָא – מוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר.

ומן הצד השני לרבנן [לשיטת חכמים] האומרים שבעין רעה מוכר לית ליה [אין לו] בקרקע כלום, ואפילו לרב פפא שאמר בשני לקוחות שיש לו מחצית, הני מילי גבי [דברים אלה אמורים אצל] שני לקוחות, דאמר ליה [שאומר לו] בעל האילנות לבעל הקרקע: כי היכי דלדידך זבין [כמו שלך מכר] בעין יפה, לדידי נמי זבין [לי גם כן מכר] בעין יפה, ושייר לי זכות הנאה מן הקרקע שבה מצויים האילנות. אבל הכא [כאן] הולכים הם לשיטתם שמוכר בעין רעה מוכר ושייר לעצמו מה שלא מכר בפירוש.

אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: אֲכָלָן רְצוּפִין – אֵין לוֹ חֲזָקָה. מַתְקִיף לָהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, הַאי מֵישָׁרָא דְּאַסְפַּסְתָּא בְּמַאי קָנֵי לָהּ? אֶלָּא אֲמַר רָבָא: מְכָרָן רְצוּפִין – אֵין לוֹ קַרְקַע.

אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: האוכל מפירות שדה אילן במשך שלוש שנים, אם אכלן רצופין (צפופים) שלא היו האילנות שאכל מהם נטועים כראוי, ברווח מתאים ביניהם, אלא היו צפופים בשדה — אין לו חזקה בקרקע זו, שאין אילנות אלה עשויים להתקיים. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אלא מעתה, האי מישרא דאספסתא במאי קני לה [שדה זה של אספסת במה קונה אותו] שבוודאי הוא נטוע בצפיפות רבה! אלא אמר רבא, כך אמרו חכמי נהרדעא: אם מכרן רצופין — אין לו קרקע שבכלל הקונה שלושה אילנות או יותר, קונה איתם את הקרקע שסביבם, בתור שדה אילן. ואולם אילנות הגדלים בצפיפות כזו אין רגילים להשאיר אותם אלא הם עשויים להיעקר.

אֲמַר רַבִּי זֵירָא, כְּתַנָּאֵי: כֶּרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ עַל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כֶּרֶם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֲרֵי זוֹ כֶּרֶם, וְרוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיִּים כְּאִילּוּ אֵינָן.

אמר ר׳ זירא, דבר זה תלוי במחלוקת תנאי [תנאים], ששנינו: כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות בין גפן לגפן — ר׳ שמעון אומר: אינו נחשב כרם, לא לענין כלאיים ולא לענין אחר. וחכמים אומרים: הרי זו כרם, למרות שאינו נטוע ככרם, ו טעם הדבר — כי רואין את האמצעיים, את הגפנים היתירות שיש באמצע כאילו אינן, ונמצא שיש שם כרם, אף שבינתיים אינו נטוע כראוי. ולפי דעת חכמים יש לפרש שאם מכרם — מכר עימם את הקרקע.

אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: הַאי מַאן דְּזַבֵּין דִּקְלָא לְחַבְרֵיהּ – קָנֵי לֵיהּ מִשִּׁפּוּלֵיהּ עַד תְּהוֹמָא.

ועוד אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: האי מאן דזבין דקלא לחבריה [מי שמוכר דקל לחבירו] — קני ליה משפוליה [קונה אותו ואת הקרקע מתחתיתו] עד תהומא [התהום].