דִּסְתַם יְהוּדָה וְגָלִיל כִּשְׁעַת חֵירוּם דָּמוּ.

שסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו [נחשבים]. כלומר, בדרך כלל המעבר ביניהם קשה, ואין לסמוך על מחאה שנאמרה במקום אחד לגבי חזקה הנעשית בשני.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי בּוֹרֵחַ. כִּי אֲמַרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: וְכִי לִמְחוֹת בְּפָנָיו הוּא צָרִיךְ?

אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזיקין בנכסי בורח, שכיון שהוא בורח אינו יכול לבוא ולמחות. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי את הדבר לפני] שמואל, אמר לי: וכי למחות בפניו הוא צריך? אלא ימחה במקומו!

וְרַב, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא הָוְיָא מְחָאָה? וְהָאָמַר רַב: מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מְחָאָה! רַב טַעֲמָא דְּתַנָּא דִּידָן קָמְפָרֵשׁ, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

ושואלים: ורב, מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? שמחאה שלא בפניו לא הויא [אינה] מחאה? והאמר [והרי אמר] רב לעיל להיפך: מחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה! ומשיבים: רב טעמא [את הטעם] של התנא דידן קמפרש [שלנו הוא מפרש] וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן], ולדעתו מחאה שלא בפניו מחאה היא.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַחֲזִיקִים בְּנִכְסֵי בּוֹרֵחַ. כִּי אֲמַרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: פְּשִׁיטָא, וְכִי לִמְחוֹת בְּפָנָיו הוּא צָרִיךְ?

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב יהודה אמר רב: מחזיקים בנכסי בורח. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי שמועה זו לפני] שמואל, אמר לי: פשיטא [פשוט הוא], וכי למחות בפניו הוא צריך?

וְרַב, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מְחָאָה? וְהָא אֲמַרָהּ רַב חֲדָא זִימְנָא! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִילּוּ מִיחָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁאֵין יְכוֹלִין לוֹמַר לוֹ – הָוְיָא מְחָאָה;

ושואלים: ורב, מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? שמחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה? והא [והרי] אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת]! אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שאפילו מיחה בפני שנים שאין יכולין לומר לו למחזיק — מכל מקום הויא [הריהי] מחאה; ש

דַּאֲמַר רַב עָנָן, לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל: מִיחָה בִּפְנֵי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר לוֹ – הָוְיָא מְחָאָה, מִיחָה בִּפְנֵי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין יְכוֹלִין לוֹמַר לוֹ – לָא הָוְיָא מְחָאָה. וְרַב? חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ.

אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר [לי נתפרש הדבר ממנו ממר] שמואל עצמו: מיחה בפני שני בני אדם שיכולים לומר לו למחזיק — הויא [הריהי] מחאה, מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו — לא הויא [אינה] מחאה. ואילו רב סבור: חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה [חברך חבר יש לו, וחבר של חברך חבר יש לו], ובסופו של דבר תגיע השמועה למי שצריך לדעת עליה.

אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי בּוֹרֵחַ, וּמְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מְחָאָה. תַּרְתֵּי? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מָמוֹן, כָּאן בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מְרָדִין.

אמר רבא, הלכתא [הלכה היא]: אין מחזיקין בנכסי בורח, ומחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה. ושואלים: תרתי [שנים]?! כיצד אמר שני דברים הסותרים זה את זה? והרי יכול הבורח למחות במקום אחר, שלא בפני המחזיק! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן מדובר בבורח מחמת ממון, שכיון שבורח רק מחמת ממון יכול הוא לחזור ולמחות באופן כלשהו, או לדאוג שהמחאה תגיע, כאן מדובר בבורח מחמת מרדין (רצח) שחשדוהו ברצח. ובמקרה זה אינו יכול לחזור למקום, ואף אינו יכול להפיץ שמועה, שמא על ידי כך יוודע היכן הוא נמצא.

הֵיכִי דָמֵי מְחָאָה? אֲמַר רַב זְבִיד: ״פְּלָנְיָא גַּזְלָנָא הוּא״ – לָא הָוְיָא מְחָאָה, ״פְּלָנְיָא גַּזְלָנָא הוּא, דְּנָקֵיט לָהּ לְאַרְעַאי בְּגַזְלָנוּתָא,

היכי דמי [כיצד היא בדיוק] מחאה? אמר רב זביד: אם הבעלים אומר "פלניא גזלנא [פלוני גזלן] הוא" — לא הויא [אין זו] מחאה, שהרי לא פירש באיזה ענין הוא מאשימו, ואין המחזיק יודע להיזהר בשטרו. אבל אם אמר "פלניא גזלנא [פלוני גזלן] הוא, דנקיט לה לארעאי בגזלנותא [שמחזיק את קרקעי בגזלנות],