menu
small logo

חזור

בבא בתרא

דף לט:

לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישָּׁנָא בִּישָׁא; מַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם – לֵית לֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה – אִית לֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא?

לית [אין] בה משום לישנא בישא [לשון הרע], שאם דבר נאמר כבר בפני שלושה, הריהו נודע ומתפרסם ברבים. מאן דאמר [מי שאומר] בפני שנים — לית ליה [אין לו], אינו מקבל את דברי רבה בר רב הונא, שסבור שגם בפני שנים נודע הדבר לכל, ומאן דאמר [ומי שאומר] בפני שלשה — אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי רבה בר רב הונא?

תוספות

לית בה משום לישנא בישא דקלא אית לה וסופו שידע אע״ג דמלוה ע״פ אפי׳ בכמה עדים אינו גובה מן הלקוחות וטעמא משום דלית ליה קלא כדאמר לקמן (בבא בתרא דף מב.) דהתם הוי טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ועוד דהתם אין יודעין מי יקח שיגידו לו פלוני חייב אבל מאן דידע מחאה יאמר למחזיק:

לית בה משום לישנא בישא פירוש לאותו שאומר לפני ג׳ דבפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) מייתי עלה הא דא״ר יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי׳ שלא היה חושש אם ישמעו בעלים:

מ״ד בפני ב׳ קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה תימה להאי לישנא דרבא קאמר לקמן מחאה בפני ב׳ ולעיל פסק רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה:

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: מַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָסָבַר: מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא הָוְיָא מְחָאָה, וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מְחָאָה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי רבה בר רב הונא, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בענין זה הם חלוקים]: מאן דאמר [מי שאומר] בפני שנים, קסבר [הוא סבור]: מחאה שלא בפניו לא הויא [אין היא] מחאה וצריך למחות בפניו דווקא, ואם יש לו שני עדים שמחה בפניו, די בכך כדי להוכיח את הדבר. ומאן דאמר [ומי שאומר] בפני שלשה, קסבר [הוא סבור]: מחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה, ולכן צריך לעשות אותה בשלושה, כדי שיתפרסם הדבר.

אִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מְחָאָה, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, סָבַר: סָהֲדוּתָא בָּעֵינַן; וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: גִּלּוּיֵי מִילְּתָא בָּעֵינַן.

אי בעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים]: מאן דאמר [מי שאומר] בפני שנים, סבר [סבור]: סהדותא בעינן [עדות אנו צריכים] והרי שנים הם עדים, והמחאה כבר תגיע לאוזני המחזיק. ומאן דאמר [ומי שאומר] בפני שלשה, קסבר [סבר]: גלויי מילתא בעינן [גילוי דברים ופרסום אנו צריכים] ודבר זה אינו אלא בשלושה.

תוספות

סהדותא בעינן ואי לאו משום סהדותא הוה סגי בחד דחברך חברא אית ליה ואע״פ שלשון הרע אין נשמע היינו לפי שמעלימין אותו מבני אדם ומ״ד בפני ג׳ בעי גלויי מילתא כמו בלה״ר:

גִּידֵּל בַּר מִנְיוּמִי הֲוָה לֵיהּ מַחוּיָאתָה לְמַחוּיֵי, אַשְׁכְּחִינְהוּ לְרַב הוּנָא וּלְחִיָּיא בַּר רַב וּלְרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִי דְּהָווּ יָתְבִי, וּמָחָה קַמַּיְיהוּ. לְשָׁנָה הָדַר אֲתָא לְמַחוּיֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ, הָכִי אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁמִּיחָה שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחוֹת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב: כֵּיוָן שֶׁמִּיחָה שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, שׁוּב אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת.

ובצד אחר של דין חזקה מסופר: גידל בר מניומי הוה ליה מחויאתה למחויי [היתה לו מחאה למחות] על מישהו שהחזיק בקרקעו. אשכחינהו [מצא אותם] לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי דהוו יתבי [שהיו יושבים], ומחה קמייהו [בפניהם] שמישהו מחזיק בקרקעו שלא כדין. לשנה הבאה הדר אתא למחויי [חזר ובא למחות עוד פעם], אמרו ליה [לו]: לא צריכת [אין אתה צריך לכך], כי הכי [כך] אמר רב: כיון שמיחה שנה ראשונה, שוב אינו צריך למחות. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, שאמר ליה [לו] חייא בר רב: כיון שמיחה שנה ראשונה, שוב אין צריך למחות.

תוספות

כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות פ״ה עד סוף ג׳ שנים וא״ת מתני׳ היא דקתני עד כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וימחה אלמא דאין צריך למחות רק פעם אחת תוך ג׳ שנים וי״ל דאי ממתניתין ה״א דאין צריך כי אם מחאה אחת בסוף ג׳ אבל אם מיחה בתחלת ג׳ ושוב לא מיחה בכל אותן ג׳ ס״ד דמודה שהיא שלו ואין לפרש דאין צריך למחות עד עולם דא״כ פליגי אדר״ל והוה ליה למימר ר״ל אמר:

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: וְצָרִיךְ לִמְחוֹת בְּסוֹף כָּל שָׁלֹשׁ וְשָׁלֹשׁ. תָּהֵי בָּהּ רַבִּי יוֹחָנָן: וְכִי גַּזְלָן יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה? גַּזְלָן סָלְקָא דַּעְתָּךְ? ! אֶלָּא: כְּגַזְלָן יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה?

ובענין זה אמר ריש לקיש משום בר קפרא: וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש שנים, כדי שלא יהיו שלוש שנים רצופות ללא מחאה. תהי בה [תהה בכך] ר׳ יוחנן, וכי גזלן יש לו חזקה עד שצריכים בכל שלוש שנים להרע את חזקתו? הרי מאחר שמחה המערער והודיע שקרקע זו אינה של המחזיק, מדוע תועיל ישיבתו בקרקע להוכיח את בעלותו? ותוהים על הלשון: גזלן סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הרי לא ברור לנו שגזלן הוא, ואין כאן אלא מחאה, שמאשים אותו הלה בגזלנות, ולא יותר! אלא, כך תמה ר׳ יוחנן: מי שהוא כגזלן שמחו בו הבעלים יש לו חזקה? אמר רבא, הלכתא [הלכה היא]: בכל זאת צריך למחות בסוף כל שלש ושלש. ועוד בענייני מחאה תני [שנה] בר קפרא: ערער, חזר וערער, חזר וערער על החזקה של קרקע, אם מחמת טענה ראשונה ערער שחזר וטען אותה טענה — אין לו למחזיק חזקה, ואם לאו שטען המערער בכל פעם טענות חדשות — יש לו חזקה, שכיון ששינה המערער את טענתו — הערעור הקודם בטל לגמרי, ונמצא שיש לו למחזיק חזקה בקרקע.

תוספות

וצריך למחות בסוף כל ג׳ אין לפרש דטעמא שלא יאמר לקחתי אחר המחאה כדפ״ה כיון דעל כרחו מודה דמעיקרא קודם מחאה לא בתורת מכירה נחת בה אין נאמן לומר אחרי כן קניתי ועוד דא״כ שפיר קרי ליה גזלן אלא טעמא כדפ״ה משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה אחר המחאה ותו לא ולהאי טעמא הא דאמר לעיל (בבא בתרא דף לא.) אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו פליגא אהך דהכא דקאמר דצריך למחות כל ג׳ ונראה דכההיא הלכתא דסתמא דגמרא קאמר לה ולא כמו שפסק ר״ח דהלכה כבר קפרא:

אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּסוֹף כָּל שָׁלֹשׁ וְשָׁלֹשׁ. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: עִרְעֵר, חָזַר וְעִרְעֵר, חָזַר וְעִרְעֵר; אִם מֵחֲמַת טַעֲנָה רִאשׁוֹנָה עִרְעֵר – אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאִם לָאו – יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה.

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: מְחָאָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם,

אמר רבא אמר רב נחמן: מחאה עושים בפני שנים,

תוספות

מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ואם תאמר ומה מועיל הכתיבה והא לא חשיב שטר אם לא נעשה מדעת מי שהוא חובתו כגון שטר מכר מדעת מוכר ושטר מתנה מדעת נותן ושטר מלוה מדעת לוה ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם ופירש״י בפי׳ החומש שלא יכתבו עדותן באיגרת וישלחו לב״ד וי״ל דתקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו שבדבר מועט מבטלים החזקה דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע המחזיק מחאה מהני לבטל החזקה וגם במודעא תקנת חכמים היא להציל הנאנס וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב״ד הוא וכל מעשה ב״ד נכתב שלא מרצון החייב ועוד אומר ר״י ששמע מן ר״ת שנוהגים לשלח העדים עדותם באיגרת לב״ד וחשיב עדות והא דדרשינן בספרי מפיהם ולא מפי כתבם לא אתא אלא למעוטי דוקא אלם שאינו בר הגדה אבל ראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו והא דאמרינן בפ״ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר מעצמו אבל אין זוכר מעצמו לא היינו כשאינו מוציא כתב ידו בב״ד ועוד שמא עד אחד בכתב אין חשוב עדות שאין שטר אלא בב׳ להכי לא מהני בההיא דכתובות אפי׳ יוצא כתב ידו אלא א״כ זוכר בראיית עדות וצ״ע בההיא דעד אחד בכתב בגט פשוט (לקמן בבא בתרא דף קסה. ושם ד״ה אמר) וא״ת מאי קמ״ל דאין צ״ל כתובו פשיטא כיון דזכותו הוא ובמחאה איכא למימר דנקיט ביה ואין צ״ל כתובו אגב אחריני ולא אתא לאשמועינן במחאה אלא שהיא בפני ב׳ אבל במודעא קשה למאי איצטריך וי״ל דאתא לאשמועינן דאע״פ שלא צוה להם לכתוב והם כתבו שצוה כשרה ולא מיחזי כשקרא דמסתמא לפיכך מחה או מסר מודעא בפניהם כדי שיכתבו: