דְּלָא כְּתִיב בָּהּ ״אֲנַן יָדְעִינַן בֵּיהּ בְּאוּנְסָא דִּפְלָנְיָא״ – לָאו מוֹדָעָא הִיא.

לא כתיב [כתוב] בה נוסח זה: ״אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא [אנו העדים יודעים בו באונס של פלוני] שמשום אונס זה הוא נאלץ לחתום ולהסכים לעיסקה שאינו רוצה בה "— לאו [לא] מודעא היא.

מוֹדָעָא דְּמַאי? אִי דְּגִיטָּא וּדְמַתַּנְתָּא – גִּלּוּיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הִיא, וְאִי דִּזְבִינֵי – וְהָאָמַר רָבָא: לָא כָּתְבִינַן מוֹדָעָא אַזְּבִינֵי!

ושואלים: מודעא דמאי [של מה], על מה מוסר הוא מודעה? אי דגיטא ודמתנתא [אם של גט או של מתנה] — גלויי מילתא בעלמא היא [גילוי דבר בלבד הוא] ואין צורך להודיע מה היה האונס, שהרי גט או מתנה אינם ניתנים אלא מרצונו, ואם מודיע שאינו רוצה — בטל הדבר. ואי דזביני [ואם של מכירה], והאמר [והרי אמר] רבא: לא כתבינן מודעא אזביני [אין אנו כותבים כלל מודעה על מכירה]!

לְעוֹלָם דִּזְבִינֵי, מוֹדֵי רָבָא הֵיכָא דַּאֲנִיס, וּכְמַעֲשֶׂה דְּפַרְדֵּיסָא; דְּהַהוּא גַּבְרָא דְּמַשְׁכֵּין פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לִתְלָת שְׁנִין, בָּתַר דַּאֲכָלָהּ תְּלָת שְׁנֵי חֲזָקָה, אֲמַר: ״אִי מְזַבְּנַתְּ לִי – מוּטָב, וְאִי לָא – כָּבֵישְׁנָא לִשְׁטַר מַשְׁכַּנְתָּא וְאָמִינָא לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי״, כְּהַאי גַּוְונָא כָּתְבִינַן מוֹדָעָא.

ומשיבים: לעולם מדובר במודעה דזביני [של מכירה], אולם מודי [מודה] רבא היכא דאניס [במקום שהוא אנוס] לעשות זאת, שאם לא כן יפסיד את כספו, וכמעשה דפרדיסא [של הפרדס]: דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין [שאדם אחד מישכן פרדס לחבירו לשלוש שנים]. בתר [אחר] שאכלה תלת [שלוש] שני (שנות) חזקה, אמר המחזיק: אי מזבנת [אם מוכר אתה] לי את השדה — מוטב, ואי [ואם] לא — כבישנא [אחביא] את שטר המשכנתא ואמינא [ואומר] ״לקוחה היא בידי״. כהאי גוונא כתבינן [כגון זה כותבים אנו] מודעא שהמוכר מודיע מראש שאינו מסכים למכירה, אלא לפי שעה הוכרח למכור.

אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא – לָא מַגְבִּינַן בָּהּ. הֵיכִי דָמֵי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא? אֲמַר רַב יוֹסֵף: דְּאָמַר לְהוּ לְסָהֲדֵי ״זִילוּ אִטַּמּוּרוּ וְכִתְבוּ לֵיהּ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רַב יוֹסֵף: דְּלָא אָמַר לְהוּ ״תֵּיתְבוּ בְּשׁוּקָא וּבְבָרַיְתָא וְתִכְתְּבוּ לֵיהּ״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ סְתָמָא.

אמר רב יהודה: האי מתנתא טמירתא [מתנה נסתרת] — לא מגבינן [אין אנו גובים] בה. ושואלים: היכי דמי מתנתא טמירתא [איך היא בדיוק מתנה נסתרת]? אמר רב יוסף: דאמר להו לסהדי [שאומר להם הנותן לעדים]: זילו אטמורו [לכו התחבאו] וכתבו ליה [לו], למקבל המתנה שטר מתנה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאמר רב יוסף: מתנה נסתרת היא כל שלא אמר להו [להם]: תיתבו בשוקא ובבריתא [תשבו בשוק ובחוץ] ותכתבו ליה [לו] את השטר. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם] בין שתי הלשונות הללו? ומשיבים: איכא בינייהו סתמא [יש ביניהם סתם] שלא אמר להם לא להסתתר ולא לעשות זאת בפרסום.

אֲמַר רָבָא: וְהָוְיָא מוֹדָעָא לַחֲבֶרְתָּהּ. אֲמַר רַב פַּפָּא: הָא דְּרָבָא, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר;

אמר רבא: ו מתנה כזו שהוא עושה בסתר, שאין גובים אותה, מכל מקום הויא [הריהי] מודעא וביטול לחברתה, למתנה אחרת, אם נותן אותו דבר עצמו לאדם אחר. אמר רב פפא: הא [הלכה זו] שאמר רבא, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה] ולמדוה מדבריו במקרה מסויים, ואין ללמוד משם הלכה כללית. ומנין למדוה?

דְּהַהוּא גַּבְרָא דַּאֲזַל לְקִדּוּשֵׁי אִתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי כָּתְבַת לִי כּוּלְּהוּ נִכְסֵיךְ – הָוֵינָא לָךְ, וְאִי לָא – לָא הָוֵינָא לָךְ. אֲזַל כְּתָבֵיהּ לָהּ לְכוּלְּהוּ נִכְסֵי. אֲתָא בְּרֵיהּ קַשִּׁישָׁא, אֲמַר לֵיהּ: וְהַהוּא גַּבְרָא מַה תֶּהֱוֵי עֲלֵיהּ? אֲמַר לְהוּ לְסָהֲדֵי: זִילוּ אִטַּמּוּרוּ בַּעֲבַר יְמִינָא וְכִתְבוּ לֵיהּ. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: לָא מָר קָנָה וְלָא מָר קָנָה.

ממה דההוא גברא דאזל לקדושי אתתא [שאדם אחר הלך לקדש אשה], אמרה ליה [לו]: אי כתבת [אם תכתוב] לי את כולהו נכסיך [כל נכסיך] במתנה, הוינא [אהיה] לך לאשה, ואי [ואם] לא — לא הוינא [אהיה] לך לאשה. אזל כתביה לה לכולהו נכסי [הלך וכתב לה את כל נכסיו]. אתא בריה קשישא [בא בנו הגדול], אמר ליה [לו]: וההוא גברא מה תהוי עליה [ואדם זה, אני, מה יהיה עליו] אם אתה נותן את כל נכסיך לאשתך? אמר להו לסהדי [להם לעדים]: זילו אטמורו [לכו התחבאו] ב מקום עבר ימינא וכתבו ליה [לו] שטר מתנה על הנכסים. אתו לקמיה [באו העדים לבסוף לפני] רבא, אמר להו [להם]: לא מר [זה, הבן] קנה שהיתה זו מתנה נסתרת, ולא מר [זה, האשה] קנה.

מַאן דַּחֲזָא סָבַר: מִשּׁוּם דְּהָוְיָא מוֹדָעָא לַחֲבֶרְתָּהּ, וְלָא הִיא, הָתָם מוּכְחָא מִילְּתָא דְּמֵחֲמַת אוּנְסָא הוּא דִּכְתַב לָהּ, אֲבָל הָכָא – מָר נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי, וּמָר לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי.

ומעירים: מאן דחזא סבר [מי שראה את המעשה חשב] שטעם הדבר שהאשה לא קנתה — משום דהויא [שהריהי] המתנה הנסתרת הזו לבנו, נחשבת מודעא לחברתה למתנה האחרת שנתן לאשה את נכסיו, לבטל אותה. וכך הוא הדין בכל מתנה נסתרת, שאף שאין גובים אותה — משמשת מודעה לחבירתה. ולא היא (ואין הדבר כן), התם מוכחא מילתא [שם מוכח הדבר] שמחמת אונסא [אונס] הוא שכתב לה, אבל הכא [כאן] כשנותן מתנה בסתר ופעם אחרת שלא בסתר, ייתכן שמר ניחא ליה דליקני [אדם זה, השני, נוח לו שיקנה], ולכן נתן לו בגלוי, ומר [וזה] לא ניחא ליה דליקני [נוח לו שיקנה], ולכן נתן לו מתנה בסתר, ואין היא מודעה לחבירתה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ:

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: