אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה; אָזֵיל אַיְיתֵי תְּרֵי סָהֲדֵי, חַד אֲמַר: תַּרְתֵּי אוּצְיָיתָא עָאל, וְחַד אֲמַר: תְּלָת אוּצְיָיתָא עָאל, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים תַּרְתֵּי מִגּוֹ תְּלָת.

אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה, אזיל אייתי תרי סהדי [הלך והביא שני עדים], חד [אחד מהם] אמר: תרתי אוצייתא עאל [שתי שורות, ערוגות, נכנס] לתוך שדה חבירו, וחד [ואחד מהם] אמר: תלת אוצייתא עאל [שלוש שורות נכנס], אמר ליה [לו] רב יהודה: זיל שלים תרתי מגו תלת [לך שלם שתים מתוך שלוש אלה], כלומר, החזר אותן.

אֲמַר לֵיהּ: כְּמַאן? כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר; דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, שֶׁאַחַת אוֹמֶרֶת מָנֶה וְאַחַת אוֹמֶרֶת מָאתַיִם – שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה.

אמר ליה [לו] רב כהנא: כמאן [כמי] אומר אתה שאפשר לסמוך על עדות שיש בה סתירה? השיב לו: כ דעת ר׳ שמעון בן אלעזר; דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר׳ שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי (קבוצות) עדים, שאחת אומרת שפלוני חייב מנה לחבירו, ואחת אומרת שהוא חייב מאתים, שיש בכלל מאתים מנה ובוודאי צריך לשלם מנה.

עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל כַּת אַחַת, שֶׁאֶחָד אוֹמֵר מָנֶה וְאֶחָד אוֹמֵר מָאתַיִם, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה עֵדוּתָן, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה.

על מה נחלקו? — על כת אחת של עדים, שאחד מהעדים אומר מנה, ואחד אומר מאתים, שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן, שאין כאן עדות שלימה של שני עדים על דבר, ובית הלל אומרים: יש בכלל מאתים מנה וישלם מנה. ואני פוסק כבית הלל לשיטה זו.

אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מַיְיתִינָא לָךְ אִיגַּרְתָּא מִמַּעֲרָבָא דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר! אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תֵּיתֵי.

אמר ליה [לו] רב כהנא: והא מייתינא [והרי יכול אני להביא] לך איגרתא ממערבא [מכתב מארץ ישראל] שאין הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר! אמר ליה [לו] רב יהודה: לכי תיתי [לכאשר תביא], ובינתיים צריך אתה לנהוג כפי שפסקתי.

הַהוּא גַּבְרָא דְּדָר בְּקַשְׁתָּא בְּעִילִּיתָא אַרְבַּע שְׁנֵי, אֲתָא מָארֵי דְּבֵיתָא אַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי בָּעֵית בְּהַאי בֵּיתָא? אֲמַר לֵיהּ: מִפְּלָנְיָא זְבִינְתָהּ דִּזְבַנָהּ מִינָּךְ; אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: אִי אִית לָךְ סָהֲדֵי דְּדָר בָּהּ אִיהוּ דִּזְבַנְתְּ מִינֵּיהּ, וַאֲפִילּוּ חַד יוֹמָא – אוֹקִימְנָא לָהּ בִּידָךְ, וְאִי לָא – לָא.

ההוא גברא דדר [אדם אחד שגר] בקשתא בעיליתא [בעליית גג] ארבע שני [שנים], אתא מארי דביתא אשכחיה [בא בעל הבית מצא אותו], אמר ליה [לו]: מאי בעית בהאי ביתא [מה אתה מבקש, מה מעשיך, בבית זה]? אמר ליה [לו]: מפלניא זבינתה דזבנה מינך [מפלוני קניתי אותה שקנה אותה ממך], אתא לקמיה [בא המחזיק לפני] ר׳ חייא, אמר ליה [לו]: אי אית [אם יש] לך סהדי [עדים] שדר בה בדירה זו איהו דזבנת מיניה [אותו שקנית ממנו] ואפילו חד יומא [יום אחד] — אוקימנא לה [מעמיד אני אותה] בידך, ואי [ואם] לא — לא אעשה כן ותחזור העליה לבעליה.

אֲמַר רַב: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דַּחֲבִיבִי, וַאֲמַרִי לֵיהּ: וְכִי אֵין אָדָם עָשׂוּי לִיקַּח וְלִמְכּוֹר בַּלַּיְלָה? וַחֲזִיתֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ, אִי אָמַר לֵיהּ: קַמַּאי דִּידִי זַבְּנָהּ מִינָּךְ – מְהֵימַן, מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא זְבַנְתָּהּ מִינָּךְ.

אמר רב: הוה יתיבנא קמיה דחביבי [הייתי יושב לפני דודי, ר׳ חייא], ואמרי ליה [ואמרתי לו]: מדוע תלוי הדבר בכך? וכי אין אדם עשוי ליקח (לקנות) ולמכור ב אותו לילה עצמו, ואם כן, ייתכן שלא היה המוכר אפילו לילה אחד בדירה, אף שבאמת קנאה! וחזיתיה לדעתיה [וראיתי לדעתו] הבנתי מדבריו שאי אמר ליה [אם היה אומר לו] המחזיק: קמאי דידי זבנה מינך [בפני שלי ראיתי שקנה אותה ממך] — היה מהימן [נאמן], מיגו דאי בעי אמר ליה [מתוך שאם היה רוצה לשקר היה יכול לומר לו]: אנא זבנתה מינך [אני קניתי אותה ממך].

אֲמַר רָבָא: כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: הַבָּא מִשּׁוּם יְרוּשָּׁה – אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה; טַעֲנָה הוּא דְּלָא בָּעֵי, הָא רְאָיָה בָּעֵי.

אמר רבא: כוותיה [כשיטתו] של ר׳ חייא מסתברא [מסתבר], דקתני [ששנינו]: הבא משום ירושה — אינו צריך טענה, ונדייק מכאן: טענה הוא שלא בעי [צריך], לטעון בוודאות שאביו קנאה — הא [הרי] ראיה בעי [הוא צריך] שהיה הדבר בידי מורישו.

וְדִלְמָא לָא רְאָיָה בָּעֵי וְלָא טַעֲנָה בָּעֵי! וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי לוֹקֵחַ, דְּלָא שָׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי.

ודוחים: ודלמא [ושמא] לא ראיה בעי [הוא צריך] ולא טענה בעי [הוא צריך]! ולא אמר שאינו צריך טענה אלא להבדיל בין מקרה זה לבין חזקה שאין עמה טענה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אף אם יורש צריך ראיה שמורישו דר במקום — שאני [שונה] לוקח (קונה) דלא שדי זוזי בכדי [שאינו זורק כסף בחינם], וכיון ששילם עבור הדבר, בוודאי בירר שהיתה לו למוכר זכות בו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: נִרְאָה בּוֹ, מַאי? אֲמַר אַבַּיֵי: הִיא הִיא; רָבָא אֲמַר: עֲבֵיד אִינִישׁ דְּסַיָּאר אַרְעֵיהּ וְלָא זַבֵּין.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם נראה בו המוכר מסתובב באותה קרקע, מאי [מה] יהא הדין? האם יש מכאן ראיה ללוקח שקנאה המוכר מן הבעלים? אמר אביי: היא היא [הוא הוא], כלומר, הרי זה כאילו הוכח שהחזיק בה. רבא אמר: עביד איניש דסיאר ארעיה ולא זבין [עשוי אדם שמסייר קרקע ואינו קונה אותה] ולכן העובדה שהיה במקום אינה הוכחה שאכן קנה אותו, אלא אם כן השתמש בו כבשלו.

שְׁלֹשָׁה לָקוֹחוֹת מִצְטָרְפִין. אָמַר רַב: וְכוּלָּם בִּשְׁטָר.

שלשה לקוחות מצטרפין לענין חזקה. שאם קנו זה מזה, והחזיקו כולם יחד שלוש שנים — הרי הם כחזקה אחת. אמר רב: וכולם צריך שיקנו זה מזה בשטר שאז מתפרסם הדבר, והבעלים הראשונים יודעים על כך, ויכולים לבוא ולמחות.

לְמֵימְרָא, דְּסָבַר רַב: שְׁטָר אִית לֵיהּ קָלָא, וְעֵדִים לֵית לְהוּ קָלָא? וְהָאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה בְּעֵדִים – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים! הָתָם, לָקוֹחוֹת

ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שסבר רב ששטר אית ליה קלא [יש לו קול] ומתפרסם, ועדים בלבד לית להו קלא [אין להם קול]? והאמר [והרי אמר] רב: המוכר שדה בעדים אף שלא כתב שטר, אם ניטל השדה מיד הקונה משום שהיה שיעבוד מוקדם על השדה — גובה הקונה קרקע במקומה מנכסים משועבדים, כלומר, נכסים שמכר המוכר לאחר שמכר לו שדה זו. ומכאן שאנו מניחים שהיה פרסום למכירה זו, וידעו הקונים האחרים ששדות המוכר משועבדים כבר! ומשיבים: התם [שם], לקוחות