אַמַּאי? שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא! אֲמַר רַב פַּפָּא, דְּאָמַר לֵיהּ: ״שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם וַאֲנִי אֶשְׁמוֹר לְךָ לְמָחָר״.

ושואלים: אמאי [מדוע]? הלא שמירה בבעלים היא, שהרי כל אחד מהם מחוייב כלפי השני בשמירת החפצים המשותפים, וכלל הוא שאם הבעלים עובדים עבור השומר — אינו חייב באחריות! אמר רב פפא: מדובר במקרה דאמר ליה [שאומר לו] השותף: שמור לי היום ואני אשמור לך למחר, ונמצא שבכל יום כל אחד מהם הוא השומר היחידי של הדברים, ואין כאן שמירה בבעלים.

תָּנוּ רַבָּנַן: מָכַר לוֹ בַּיִת, מָכַר לוֹ שָׂדֶה – אֵין מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁאַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו; מָכַר לוֹ פָּרָה, מָכַר לוֹ טַלִּית – מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא?

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם מכר לו לחבירו בית, או מכר לו שדה — אין מעיד לו עליה אם יבוא אדם אחר ויטען ששלו הוא, מפני שאחריותו עליו שאם יזכה התובע בשדה יצטרך הוא לפצות את הקונה, ולכן הוא נחשב כנוגע בדבר. אבל אם מכר לו פרה או מכר לו טלית — מעיד לו עליה, מפני שאין אחריותו עליו. ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה ההתחלה ומה שונה הסוף]? מדוע מניחים שיש לו אחריות יתירה על הבית יותר מאשר על הפרה?

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: רֵישָׁא – בִּרְאוּבֵן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן וּמְכָרָהּ לְלֵוִי, וְאָתָא יְהוּדָה וְקָא מְעַרְעֵר, דְּלָא לֵיזִיל שִׁמְעוֹן לְאַסְהֵיד לֵיהּ לְלֵוִי, דְּנִיחָא לֵיהּ דְּהָדְרָא.

אמר רב ששת: רישא [בתחילה] מדובר בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי, ואתא [ובא] אדם נוסף יהודה, וקא מערער וטוען שהשדה שלו היא, ועל כך אומרת הברייתא שלא ליזיל [ילך] שמעון הנגזל לאסהיד ליה [להעיד לו] ללוי שאכן השדה שייכת ללוי בדין, משום שנוגע הוא בדבר, דניחא ליה דהדרא [שנוח לו שתחזור השדה] ללוי, כדי שאחר כך יוכל להוציאה מידו.

וְכֵיוָן דְּאַסְהֵיד לֵיהּ דְּלֵוִי הוּא, הֵיכִי מָצֵי מַפֵּיק לָהּ מִינֵּיהּ? דְּאָמַר: יָדַעְנָא דְּהַאי אַרְעָא דְּלָאו דִּיהוּדָה הִיא. וּבְהַהוּא זְכוּתָא דְּקָא מַפֵּיק לָהּ מִלֵּוִי, לִיפְּקָהּ מִיהוּדָה!

ושואלים: וכיון דאסהיד ליה [שהעיד לו] לשדה זו כי של לוי הוא, היכי מצי מפיק לה מיניה [כיצד יוכל להוציא אותה לבסוף ממנו]? ומשיבים: מדובר במקרה שאמר בעדותו לטובת לוי: ידענא דהאי ארעא דלאו [יודע אני שקרקע זו לא] של יהודה היא, אבל אינו מעיד במפורש שהיא של לוי, וכך יש לו אפשרות להוציא את הקרקע מיד לוי. ושואלים: ובההוא זכותא דקא מפיק לה [ובאותה זכות שהוא מוציא אותה] מלוי, ליפקה [שיוציא אותה] מיהודה עצמו, ומדוע נחשוד בו שהוא נוגע בדבר כאשר מעיד לטובת לוי?

דְּאָמַר: הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי, הָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ.

ומשיבים: יש לחשוש דאמר [שאומר] שמעון זה בלבו: השני (כלומר, לוי) נוח לי ואותו אוכל לתבוע לאחר זמן, והראשון (יהודה) קשה הימנו, ולא אוכל להוציא מידו.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְמָר וְאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְמָר, וַאֲמוּר רַבָּנַן: אַרְעָא הֵיכָא דְּקַיְימָא תֵּיקוּם.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי מדובר במקרה שלא יוכל להוציא את הקרקע מיד יהודה, אם תגיע לידו, וכגון באופן דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר [שיש לו עדים לזה ויש לו עדים לזה], שיש עדים לשמעון שהשדה היא שלו, אבל גם יהודה מביא עדים שהשדה שייכת לו, ואמור רבנן [ואמרו חכמים] שבמקרה כזה ארעא היכא דקיימא תיקום [הקרקע היכן שעומדת תעמוד] ותישאר ברשות המחזיק בה. ולכן מעונין שמעון שהשדה תישאר בידי לוי ויוציאנה מידיו, וכשתהא בידיו — שוב לא יוכל יהודה להוציאה ממנו. ובמקרה כזה נוגע שמעון בדבר, ואינו יכול להעיד לטובת לוי.