בִּמְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, וְכִדְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת – בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ.

במגורשת ואינה מגורשת, כלומר, אשה שיש ספק בגירושיה, וכ דברי ר׳ זירא, שאמר ר׳ זירא אמר ר׳ ירמיה בר אבא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים באשה שמחמת ספק הריהי מגורשת ואינה מגורשת — בעלה חייב במזונותיה כל עוד לא נתגרשה גירושין גמורים. וכיון שכך, היה מקום לומר שיש לה זכות מסויימת בנכסיו, ואין להוכיח ממה שמחזיקה בהם, ולכן הוצרך לומר שאף אשה כזאת — יש לה חזקה, שאם היתה קרקע זו שלו — היה מוחה בה.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: כּוּלָּן שֶׁהֵבִיאוּ רְאָיָה – רְאָיָיתָן רְאָיָה, וּמַעֲמִידִין שָׂדֶה בְּיָדָן; גַּזְלָן שֶׁהֵבִיא רְאָיָה – אֵין רְאָיָיתוֹ רְאָיָה, וְאֵין מַעֲמִידִין שָׂדֶה בְּיָדוֹ.

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: כולן, כל אלה שנמנו לעיל, שאין להם חזקה, שהביאו ראיה אם על ידי שטר או עדים — ראייתן ראיה, ומעמידין את השדה בידן. ואולם גזלן שהביא ראיה — אין ראייתו ראיה, ואין מעמידין שדה בידו, שחוששים שאף ראיה זו —

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת – מִקָּחוֹ בָּטֵל!

מחמת אונס נעשתה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלא תנינא [שנינו] כבר דבר זה: לקח (קנה) שדה מסיקריקון (אנס) שגזל שדה זו, או גרם על ידי כפיה שהבעלים יוכרחו להעביר לו את השדה, וחזר ולקח אחר כך את השדה מבעל הבית — מקחו בטל. משמע שאין משמעות למכירה שבאה בגזלנות, אף שיש ראיה למכירה!

לְאַפּוּקֵי מִדְּרַב, דְּאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ ״לֵךְ חֲזַק וּקְנֵי״, אֲבָל בִּשְׁטָר קָנָה,

ומשיבים: בכל זאת יש חידוש בדברי רב הונא, לאפוקי [להוציא, למעט] מ דברי רב, שאמר רב: לא שנו שמקחו של הקונה מסיקריקון בטל, אלא במקרה שרק אמר ליה [לו] הבעלים: ״לך חזק וקני״ [החזק וקנה] ולא כתב שטר, אבל אם כתב לו בשטר קנה.

קָא מַשְׁמַע לָן כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: אַף בִּשְׁטָר נַמִי לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אַחֲרָיוּת נְכָסִים.

קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא בדבריו שאין ראייתו של גזלן ראיה כ דברי שמואל בענין סיקריקון, שאמר: אף בשטר נמי [גם כן] לא קנה, עד שיכתוב בעל הבית המוכר גם אחריות נכסים.

וְרַב בֵּיבָי מְסַיֵּים בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: קַרְקַע אֵין לוֹ, אֲבָל מָעוֹת יֵשׁ לוֹ; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁאָמְרוּ עֵדִים ״בְּפָנֵינוּ מָנָה לוֹ״, אֲבָל אָמְרוּ עֵדִים ״בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ״ – לָא, כִּדְרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר: אִי לָאו דְּאוֹדֵי לֵיהּ, הֲוָה מַמְטֵי לֵיהּ לְדִידֵיהּ וְלַחֲמָרֵיהּ לְשַׁחֲוָור.

ורב ביבי מסיים בה בהלכה זו של רב הונא, משמיה [משמו] של רב נחמן: קרקע אין לו לגזלן, אף שיש בידו שטר קניה, אבל מעות ששילם יש לו, ומקבלם בחזרה מידי בעל השדה. במה דברים אמורים שמקבל ממון בחזרה? — דווקא כ שאמרו עדים: בפנינו מנה לו הגזלן כסף ושילם לו. אבל אם אמרו עדים: בפנינו הודה לו הבעלים ששילם לו — לא, כ דברי רב כהנא, שאמר: אי לאו דאודי ליה, הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור [אם לא שהיה מודה לו בעל כורחו, היה מביא אותו ואת חמורו לפקיד השלטון] ולכן אין סומכים על הודאה בלבד.

אָמַר רַב הוּנָא: תַּלְיוּהוּ וְזַבֵּין – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי. מַאי טַעֲמָא? כֹּל דִּמְזַבֵּין אִינִישׁ, אִי לָאו דַּאֲנִיס לָא הֲוָה מְזַבֵּין, וַאֲפִילּוּ הָכִי זְבִינֵיהּ זְבִינֵי. וְדִילְמָא שָׁאנֵי אוּנְסָא דְּנַפְשֵׁיהּ מֵאוּנְסָא דְּאַחֲרִינֵי! אֶלָּא כִּדְתַנְיָא:

ובענין זה של מכירה מתוך אונס אמר רב הונא: אפילו תליוהו [תלוהו, את הבעלים] או כפו אותו באופן אחר וזבין [ומכר] — זביניה זביני [מכירתו מכירה]. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אם משום ההנחה שכל מה דמזבין איניש [שמוכר אדם] מחפציו, אי לאו דאניס [אם לא שאנוס] היה מחמת חוסר כסף לא הוה מזבין [היה מוכר], ואפילו הכי זביניה זביני [כך מכירתו מכירה], ומשמע שלענין מכירה אין צורך שיהיה הדבר מרצונו השלם? — מכאן אין ראיה, ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני [ושמא שונה אונס של עצמו כגון שזקוק לכסף מאונס שנאנס על ידי אחרים]! אלא נאמר כי טעמו הוא כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: