בְּשָׂדֶה סְתָם, אֲבָל בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ – לָא.

ב מקרה שהכריחוהו למכור שדה סתם, והוא החליט מדעת עצמו למכור שדה מסויים, שבאופן זה יש להניח שגמר בדעתו לקיים את המכירה. אבל ב מקרה שהכריחוהו למכור ״שדה זו״ — לא, שאונס היה, שלא היתה מעורבת בכך כלל החלטה שלו.

וּבְ״שָׂדֶה זוֹ״ נַמִי – לָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא אַרְצֵי זוּזֵי, אֲבָל אַרְצֵי זוּזֵי – לָא.

וב״שדה זו״ נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאין זה מכר, אלא באופן שלא ארצי זוזי [נתן לידו כסף ממש], אבל ארצי זוזי [נתן לידו כסף] — לא, והמכר קיים.

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא הֲוָה לְאִישְׁתַּמּוּטֵי, אֲבָל הֲוָה לֵיהּ לְאִישְׁתַּמּוּטֵי – לָא.

ולא אמרן [אמרנו] שהמכר בטל ב״שדה זו״ אלא במקום שלא הוה לאישתמוטי [היתה לו למוכר אפשרות להשתמט] מן המכירה. אבל אם הוה ליה לאישתמוטי [היתה לו אפשרות להשתמט] ולא עשה כן — לא, והמכר קיים.

וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ – דְּהָווּ זְבִינֵיהּ זְבִינֵי, וַאֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״, דְּהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר אַמֵימָר: תַּלְיוּהּ וְקָדֵישׁ – קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין.

ומסכמים: והלכתא בכולהו [והלכה בכולם] בכל האופנים דהוו זביניה זביני [שמכירתו מכירה], ואפילו ב״שדה זו״, דהא [שהרי] אשה שאדם מקדש כ״שדה זו״ דמיא [היא נחשבת], ו בכל זאת אמר אמימר: תליוה וקדיש [מי שתלו, כפו אותו, וקידש אשה] (רמב״ם) — קדושיו קדושין.

מָר בַּר רַב אַשִׁי אֲמַר: בְּאִשָּׁה וַדַּאי קִדּוּשִׁין לָא הָווּ, הוּא עָשָׂה שֶׁלֹּא כָּהוֹגֶן, לְפִיכָךְ עָשׂוּ עִמּוֹ שֶׁלֹּא כָּהוֹגֶן וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשֶׁיהָ מִינֵּיהּ.

מר בר רב אשי אמר: באשה שקידש אותה אדם שלא מרצונה, ודאי קדושין לא הוו [אין הם חלים], ומדוע? — כיון שהוא עשה שלא כהוגן והכריחה באונס להתקדש לו, לפיכך חכמים עשו עמו שלא כהוגן (שלא לפי עיקר הדין) ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה [והפקיעו חכמים את קידושיה ממנו].

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: תֵּינַח דְּקָדֵישׁ בְּכַסְפָּא, קָדֵישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: שַׁוְיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: כיצד יכולים חכמים להפקיע קידושין? תינח דקדיש בכספא [נניח במקרה שמקדש בכסף] אפשר לומר שחכמים החרימו, הפקירו את הכסף הזה, וכאילו לא קידש כלל. אבל אם קדיש [מקדש] בביאה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד יכולים חכמים לבטל את המעשה הזה? אמר ליה [לו]: שויוה רבנן [עשו חכמים] את בעילתו כבעילת זנות, ובעילת זנות אינה קונה לקידושין.

טָאבִי תְּלָא לְפָּאפִי אַכִּינָרָא וְזַבֵּין, חֲתַם רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַמּוֹדָעָא וְאַאַשְׁקַלְתָּא. אֲמַר רַב הוּנָא: מַאן דְּחָתֵים אַמּוֹדָעָא – שַׁפִּיר חָתֵים, וּמַאן דְּחָתֵים אַאַשְׁקַלְתָּא – שַׁפִּיר חָתֵים.

מסופר: איש אחד ששמו טאבי תלא [תלה] איש אחר שנקרא פאפי אכינרא וזבין [על עץ כינר ומכר לו] שדה, חתם רבה בר בר חנה גם אמודעא [על המודעה] שכתב פאפי שהוא מוכר באונס, ו גם אאשקלתא [על שטר מכר] של אותו שדה לטאבי. אמר רב הונא: מאן דחתים אמודעא [מי שחתם על המודעה] — שפיר חתים [יפה חתם], ומאן דחתים אאשקלתא [ומי שחתם על שטר המכר] — שפיר חתים [יפה חתם].

מַה נַּפְשָׁךְ? אִי מוֹדָעָא לָא אַשְׁקַלְתָּא, וְאִי אַשְׁקַלְתָּא לָא מוֹדָעָא! הָכִי קָאָמַר: אִי לָאו מוֹדָעָא, מַאן דְּחָתֵים אַאַשְׁקַלְתָּא – שַׁפִּיר חָתֵים; רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: תַּלְיוּהוּ וְזַבֵּין – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי.

על דברים אלה תוהים: מה נפשך [רצונך] לומר? אי מודעא [אם מודעה] זו יש לה תוקף — לא אשקלתא [אין כאן שטר מכר], ואי אשקלתא לא מודעא [ואם קיים שטר מכר אין משמעות למודעה] וכיצד אפשר לומר ששניהם טובים? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אי לאו מודעא, מאן דחתים אאשקלתא [אם לא היתה מודעה קודם, מי שחתם על שטר המכר] — שפיר חתים [יפה חתם], שמכירה זו יש לה תוקף. ורב הונא הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רב הונא: תליוהו וזבין — זביניה זביני [תלוהו ומכר —

אִינִי? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ ״אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ״

מכירתו מכירה]. ומקשים: איני [כן הוא]? שיכול העד החותם על השטר להעיד (על ידי המודעה) ששטר זה אינו אמיתי? והאמר [והרי אמר] רב נחמן: העדים שאמרו ״אמנה היו דברינו״ כלומר, אמת שחתמנו על השטר, אבל יודעים אנו ששטר זה היה שטר אמנה בלבד. ועניינו, שלא היתה שם הלוואה ממש, אלא הסכימו הצדדים לכותבו מראש, ולהשתמש בו משעה שתיעשה ההלוואה בפועל —