נַחֲלָה הַבָּאָה לוֹ לְאָדָם מִמָּקוֹם אַחֵר – אָדָם מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה; וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: כָּל הָאוֹמֵר ״אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זֹאת״ – שׁוֹמְעִין לוֹ.

נחלה (ירושה) הבאה לו לאדם ממקום אחר, כלומר, נחלה שעתידה לבוא לו ועדיין לא הגיעה לו בפועל, אדם מתנה עליה לפני כן שלא יירשנה, שיכול אדם לסלק עצמו מזכות שתבוא לו בעתיד, כל עוד אינה רכושו כעת. וכ דברי רבא, שאמר רבא: כל האומר ״אי אפשי (אין רצוני) בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי כגון זאת״ — שומעין לו.

מַאי ״כְּגוֹן זֹאת״? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״.

ושואלים: מאי [מה] פירוש ״כגון זאת״? לאיזו תקנה הוא מתכוון? ומסבירים: כ דברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה ״איני ניזונת מנכסיך ואיני עושה מלאכה עבורך״, שתקנת חכמים — שתהא האשה ניזונת מנכסי בעלה, ותמורת זה היא עושה מלאכה — נעשתה לטובתה של האשה, ויכולה האשה לומר שאינה רוצה בתקנה כזו. וכן בכל דבר שתיקנו חכמים לטובתו של אדם, כגון זכותו של הבעל לפירות של נכסי האשה — יכול הוא לומר שאינו רוצה בתקנת חכמים זו. ועל כך אמרה משנתנו, שאף במקרה כזה — לא תהא חזקה לבעל שאכל מפירות נכסי אשתו.

הָא רְאָיָה יֵשׁ. תֵּימָא: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי!

שואלים: שנינו שאין לבעל חזקה בנכסי אשתו, שעצם העובדה שהשתמש בהם אינה ראיה לבעלות, ומכאן יש להבין כי הא [הרי] באמצעות ראיה של עדים או שטר שהאשה נתנה או מכרה לו את הנכסים יש לבעל זכות בנכסים. ויש לשאול: מדוע תועיל ראיה זו? תימא [תאמר] האשה: ״נחת רוח עשיתי לבעלי״, שמכרה או שנתנה לו את הנכס, אבל באמת לא התכוונה לכך בלב שלם, אלא עשתה לפי שעה, כדי שלא תהיה מריבה ביניהם.

מִי לָא תְּנַן: לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה – מִקָּחוֹ בָּטֵל, אַלְמָא אָמְרָה: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי – הָכָא נַמִי תֵּימָא: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי!

מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: אם לקח (קנה) שדה מן האיש, וחזר ולקח אותו שדה מן האשה, כלומר, את זכותה לגבות כתובתה משדה זה לאחר מות הבעל, או לאחר גירושין — אף על פי כן מקחו בטל, אלמא אמרה [מכאן יוצא שהאשה יכולה לומר]: ״נחת רוח עשיתי לבעלי״ שחתמתי על שטר המכר כדי שיוכל למכור את השדה, ובאמת לא התכוונתי לכך. הכא נמי תימא [כאן גם כן תאמר]: ״נחת רוח עשיתי לבעלי שמכרתי או נתתי לו את השדה״!

הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּאוֹתָן שָׁלֹשׁ שָׂדוֹת: אַחַת שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתוּבָּתָהּ,

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה], אמר רבה בר רב הונא: לא נצרכה הלכה זו שיכולה האשה לטעון ״נחת רוח עשיתי״, אלא באותן שלש שדות, שבהן יש דין מיוחד זה: אחת שדה שכתב לה בכתובתה שפירש בכתובה שמשדה זה תגבה את הכתובה,