כְּדִשְׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין: דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאָמַר ״לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן! קַשְׁיָא.

כדשלח [כפי ששלח] רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר המצויים בידיו של אדם אחר, ואמר אותו אדם ״לקוחין הן בידי״, כלומר, קניתי אותם — אינו נאמן עליהם. ואם כן, אין טוענים ליתומים טענה שאביהם לא היה נאמן לטעון! ואומרים: אכן קשיא [קשה הדבר].

אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאֵין חֲלוּקִין בְּעִיסָּתָן, אֲבָל חֲלוּקִים בְּעִיסָּתָן – אֵימוּר מֵעִיסָּתוֹ קִימֵּץ.

אמר רב חסדא: לא שנו, כלומר, לא אמר רב בענין האחים, שצריך האח להביא ראיה ששלו הם הנכסים הרשומים בשטרות על שמו, אלא שאין חלוקין בעיסתן כלומר, שהם שותפים בכל ואף אוכלים יחד, אבל אם חלוקים הם בעיסתן — אימור [אמור] מעיסתו קימץ ועל ידי כך קיבץ לו רכוש משל עצמו.

רְאָיָה בְּמַאי? רַבָּה אָמַר: רְאָיָה בְּעֵדִים; רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: רְאָיָה בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר.

ובהלכה זו שאמרנו שצריך להביא ראיה, שואלים: ראיה במאי [במה]? רבה אמר: ראיה בעדים שהכסף שקנה בו נכס הכתוב בשטר, או שהלווהו לאחר, היה משלו, רב ששת אמר: ראיה בקיום השטר שבית דין אישרו את תוקף השטר הרשום על שמו.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָא רַב וְהָא שְׁמוּאֵל, הָא רַבָּה וְהָא רַב שֵׁשֶׁת, מָר כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא; דְּתַנְיָא: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁהָיָה נוֹתֵן וְנוֹשֵׂא בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְהָיוּ אוֹנוֹת וּשְׁטָרוֹת יוֹצְאִין עַל שְׁמוֹ, וְאָמַר: שֶׁלִּי הֵן, שֶׁנָּפְלוּ לִי מִבֵּית אֲבִי אִמָּא – עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: הא [הרי] רב והא [והרי] שמואל, הא [הרי] רבה והא [והרי] רב ששת, שחלוקים בבעיות אלה, מר כמאן סבירא ליה [אדוני כמי הוא סבור]? מה דעתך בענין זה? אמר ליה [לו]: אנא מתניתא ידענא [אני ברייתא אני יודע] ועליה אני סומך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית, והיו אונות (שטרות מכר) ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמא — עליו להביא ראיה שהם שלו.

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְהָיוּ אוֹנוֹת וּשְׁטָרוֹת יוֹצְאִין עַל שְׁמָהּ, וְאָמְרָה: שֶׁלִּי הֵן, שֶׁנָּפְלוּ לִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא אוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמָּא – עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה.

וכן האשה האלמנה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית בענייני הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי בירושה מבית אבי אבא או מבית אבי אמא — עליה להביא ראיה. ואם כן הרי זה כשיטת רב.

מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא: אִשָּׁה כֵּיוָן דִּשְׁבִיחָא לָהּ מִילְּתָא, דְּאָמְרִי קָא טָרְחָא קַמֵּי יַתְמֵי – לָא גָּזְלָה מִיַּתְמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

כיון שהובאה ברייתא זו מבררים את האמור בה: מאי [מה] ״וכן״? מדוע צריך להוסיף גם הלכה זו, והרי לכאורה הוא הוא הדין? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: אשה כיון דשביחא [שמשובח] לה בעיניה מילתא [הדבר] דאמרי קא טרחא קמי יתמי [שאומרים שהיא טורחת לפני היתומים] ועושה עבורם — לא גזלה מיתמי [אינה גוזלת מהיתומים] ויש לסמוך עליה אם טוענת שהרכוש הרשום על שמה הוא שלה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין סומכים על כך, ואף היא צריכה להביא ראיה ששלה הוא.

״בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – בְּמַחֲזִיק, אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ״ וכו׳. אַטּוּ כָּל הָנֵי דְּאָמְרִינַן לָאו בְּנֵי חֲזָקָה נִינְהוּ?

שנינו במשנה: במה דברים אמורים? — במחזיק, אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו וכו׳, אם גדר ופרץ כלשהו הרי זו חזקה. ושואלים: אטו [וכי] כל הני דאמרינן [אלה שאמרנו] קודם, שהחזיקו בשדה שלוש שנים לאו [לא] בני חזקה נינהו [הם]? וכי הם אינם יכולים לקנות קרקע בדרך זו?

חַסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – בַּחֲזָקָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ טַעֲנָה, כְּגוֹן מוֹכֵר אוֹמֵר ״לֹא מָכַרְתִּי״ וְלוֹקֵחַ אוֹמֵר ״לָקַחְתִּי״.

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה], כך יש להבינה: במה דברים אמורים? — בחזקה שיש עמה טענה, כלומר, שבאה כנגד ערעור על הבעלות, כגון מוכר אומר ״לא מכרתי״ ולוקח אומר ״לקחתי״, ואז החזקה של שלוש שנים היא הוכחה.

אֲבָל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, כְּגוֹן נוֹתֵן מַתָּנָה, וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, דִּלְמִקְנֵי בְּעָלְמָא הוּא, נָעַל, גָּדַר, פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.

אבל חזקה שאין עמה טענה, כגון נותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, דלמקני בעלמא [של שם קנין בלבד] הוא, שעל ידי מעשה החזקה נקנה החפץ למקבל, ולא לשם הוכחה על בעלות, אם נעל או גדר או פרץ כל שהוא — הרי זו חזקה.

תָּנֵי רַב הוֹשַׁעֲיָא בְּקִדּוּשִׁין דְּבֵי לֵוִי: נָעַל, גָּדַר, פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא בְּפָנָיו – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. בְּפָנָיו אִין, שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא? אֲמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: בְּפָנָיו – לָא צְרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ ״לֵךְ חֲזַק וּקְנֵי״,

תני [שנה] רב הושעיא ב ברייתא של מסכת קדושין ששנויה דבי [בבית מדרשו] של לוי: נעל, גדר, פרץ כל שהוא, אם עשה זאת בפניו של המוכר — הרי זו חזקה. ותוהים: בפניו — אין [כן], שלא בפניו — לא? הרי מעשה חזקה עשה! אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר]: אם עשה זאת בפניו — לא צריך הבעלים למימר ליה [לומר לו] ״לך חזק וקני״ [החזק וקנה]. שכיון שעושה בפניו ומדעתו, הרי אין צורך שיאמר לו במפורש שיעשה חזקה לשם קנין.