וְשֶׁאֵינָהּ מְסוּיֶּימֶת בִּמְצָרֶיהָ, עַד כַּמָּה? אֲמַר רַב פַּפָּא: כִּדְאָזֵיל תַּיָּירָא דְּשׁוֹרֵי וְהָדַר.

ושאינה מסויימת במצריה, עד כמה יקנה בהכאת מכוש אחת? אמר רב פפא: כדאזיל תיירא דשורי והדר [כמו שהולך השוור, נוהג השוורים, וחוזר], כלומר, כדי שיעור רגיל של תלם חרישה ממקום שעדר בו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי גּוֹי הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר, כָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן; מַאי טַעֲמָא? גּוֹי מִכִּי מָטוּ זוּזֵי לִידֵיהּ אִסְתַּלַּק לֵיהּ, יִשְׂרָאֵל לָא קָנֵי עַד דְּמָטֵי שְׁטָרָא לִידֵיהּ. הִלְכָּךְ הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר, וְכָל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי גוי שמכרם לישראל בכסף הרי הן במשך זמן מסויים, עד שיזכה בהם הקונה, הפקר כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה [כאשר הגיע הכסף לידו הסתלק לו] מן הבעלות, ישראל שקנה ממנו את השדה לא קני [קונה] עד דמטי שטרא לידיה [שמגיע השטר לידו]. הלכך [על כן] במשך הזמן שבין נתינת הכסף לבין קבלת השטר הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִי אֲמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא, וּמַלְכָּא אָמַר: לָא לִיקַּנֵי אַרְעָא אֶלָּא בְּאִיגַּרְתָּא! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא יָדַעְנָא, עוּבְדָא הֲוָה בְּדוּרָא דְּרַעֲוָתָא, בְּיִשְׂרָאֵל דִּזְבַן אַרְעָא מִגּוֹי, וַאֲתָא יִשְׂרָאֵל אַחֲרִינָא רָפֵיק בָּהּ פּוּרְתָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אוֹקְמָהּ בִּידָא דְּשֵׁנִי.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: דינא דמלכותא דינא [דין המלכות הוא דין], ומלכא [והמלך] אמר: לא ליקני ארעא [תקנה הקרקע] לאדם אלא באיגרתא [בשטר]! אמר ליה [לו] רב יוסף: אנא לא ידענא [אני איני יודע] לישב את הסתירה, אבל עובדא הוה [מעשה היה] ב מקום הנקרא דורא דרעותא, בישראל דזבן ארעא [שקנה קרקע] מגוי בכסף, ואתא [ובינתיים בא] ישראל אחרינא רפיק [אחר ועדר] בה פורתא [מעט], אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה, אוקמה בידא [והעמיד אותה, את הקרקע בידו] של השני.

אֲמַר לֵיהּ: דּוּרָא דְּרַעֲוָתָא קָאָמְרַתְּ? הָתָם בָּאגֵי מִטַּמְּרֵי הָווּ, דְּאִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ לָא הָווּ יָהֲבֵי טַסְקָא לְמַלְכָּא, וּמַלְכָּא אָמַר: מַאן דְּיָהֵיב טַסְקָא לֵיכוּל אַרְעָא.

אמר ליה [לו] אביי: דורא דרעותא קאמרת [אומר אתה]? משם אין ראיה, כי התם באגי מטמרי הוו [שם שדות טמונים, מוסתרים, היו], דאינהו גופייהו [שהם עצמם], בעלי השדות לא הוו יהבי טסקא למלכא [היו נותנים את המס למלך], ומלכא [והמלך] אמר: מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא [מי שיתן את המס הוא שיאכל מן הקרקע], ולכן אף לגוי המוכר לא היתה בעלות ממש על הקרקע, ולא היתה לו זכות ויכולת למכור לפי דין המלכות, וזה המחזיק זכה משום שקיבל על עצמו לשלם את המס. אבל במקרה רגיל לא יוכל אדם לזכות בשדה עד שיגיע לידו שטר מכר מן הגוי.

רַב הוּנָא זְבַן אַרְעָא מִגּוֹי, אֲתָא יִשְׂרָאֵל אַחֵר רָפֵיק בָּהּ פּוּרְתָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אוֹקְמָהּ בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתֵּיךְ? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי גּוֹי הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר, וְכָל הַמַּחֲזִיק בָּהֶם זָכָה?

מסופר: רב הונא זבן ארעא [קנה קרקע] מגוי, אתא [בא] ישראל אחר רפיק [עדר] בה פורתא [מעט]. אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן, אוקמה בידיה [העמיד אותה בידו] של אותו אדם שחפר. אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: מאי דעתיך [מה דעתך]? ממה הסקת כך? ממה שאמר שמואל: נכסי גוי הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהם זכה? —