חזור
בבא בתרא
דף נו.מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם.
משלשין (מחלקים) ביניהם את תשלום דמי השדה.
תוספות
משלשין ביניהם הכא לא שייך למיפרך ולימרו הנך קמאי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי אתי אהאי ארעא אנן לחיובי מחזיק פירות קאתינן כדפריך בפרק כיצד הרגל (ב״ק דף כד: ושם) גבי שור ולימרו הנך (קמאי) כו׳ אנן לחיובי פלגא ניזקא קאתינן דכיון דמחזיק מביאן לב״ד ודאי לטובתו באו כדי להחזיקו בקרקע ולא כדי לחייבו פירות:
שְׁלֹשָׁה אַחִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶם – הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת, וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזַמָּה.
שלשה אחים שכל אחד מהם מעיד על שנה אחת של חזקה בשדה, ואחד מצטרף עמהם עם כל אחד מהאחים, להעיד — הרי אלו שלש עדיות נפרדות, ואין האחים נחשבים כמעידים יחד ונפסול משום כך את העדות, ו אולם הן עדות אחת ל ענין הזמה, שאין אומרים שהם כשלוש עדויות נבדלות, אלא כעדות אחת, בגלל האיש שמצרף אותם.
תוספות
הרי אלו ג׳ עדיות שהרי העד שהעיד בראשונה הוא עצמו יכול להעיד בשניה ולא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו כמו כן אחיו יכול להעיד בשניה:
והן עדות אחת דאין משלמין עד שיזומו כולן:
גמ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא; דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כְּשֶׁהָלַךְ אַבָּא חֲלַפְתָּא אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְאָמְרִי לָהּ: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אֵצֶל אַבָּא חֲלַפְתָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה, אָמַר לוֹ: הֲרֵי שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, שְׁנִיָּה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, שְׁלִישִׁית בִּפְנֵי שְׁנַיִם, מַהוּ? אָמַר לוֹ: הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה;
ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כ דעת ר׳ עקיבא היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר׳ יוסי: כשהלך אבא חלפתא (אביו של ר׳ יוסי) אצל ר׳ יוחנן בן נורי ללמוד תורה, ואמרי לה [ויש אומרים]: כשהלך ר׳ יוחנן בן נורי אצל אבא חלפתא ללמוד תורה, אמר לו: הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, שנה שניה בפני שנים אחרים, שלישית בפני שנים, מהו הדין בכגון זה? אמר לו: הרי זו חזקה.
אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי אוֹמֵר כֵּן, אֶלָּא שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא חוֹלֵק בְּדָבָר זֶה, שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״דָּבָר״ – וְלֹא חֲצִי דָבָר.
אמר לו: אף אני אומר כן שחזקה היא, אלא שר׳ עקיבא חולק בדבר זה, שהיה ר׳ עקיבא אומר: העדים מעידים על ״דבר״ (״על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר״. דברים יט, טו) ולא על חצי דבר. שהעדים צריכים להעיד עדות על ענין שלם. וכאן, כיון שהחזקה מתבססת על עדות של שלוש שנים, נמצא שכל אחד מהם אינו מעיד עדות על דבר שלם.
וְרַבָּנַן, הַאי ״דָּבָר״ – וְלֹא חֲצִי דָבָר, מַאי עָבְדִי לֵיהּ? אִילֵימָא לְמַעוּטֵי אֶחָד אוֹמֵר ״אַחַת בְּגַבָּהּ״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״אַחַת בִּכְרֵיסָהּ״ – הַאי חֲצִי דָבָר וַחֲצִי עֵדוּת הִיא!
ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר׳ עקיבא האי [זה] הלימוד של ״דבר״ ולא חצי דבר, מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו], איזה מיעוט לומדים הם ממנו? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] מקרה שמעידים שנים על נערה שיש לה שתי שערות וכבר בגרה, אחד אומר שיש שערה אחת בגבה, ואחד אומר שיש שערה אחת בכריסה, ואומרים חכמים שאין זו נחשבת לעדות, משום שהם מעידים על חצי דבר. ואולם האי [מקרה זה] גם חצי דבר ו גם חצי עדות היא, שהרי אפילו על חצי הדבר אין כאן עדות שלימה של שני עדים, ועדות כזו בוודאי פסולה לדברי הכל!
תוספות
ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה וא״ת דהכא כ״ע דרשי דבר ולא חצי דבר ובפ׳ מרובה (בבא קמא דף עא:) אמרינן חמשה בקר אמר רחמנא ואפי׳ ה׳ חצאי בקר וי״ל דהכא משום דדבר מיותר הוא וא״ת והא איצטריך לדבר דבר מממון לאשמועינן דאין דבר שבערוה פחות משנים (גיטין דף צ.) וי״ל דדבר דגבי ערוה מופנה הוא ואפילו למ״ד דלמידין ומשיבין שמא ליכא למיפרך מידי ואי איכא למיפרך י״ל דלאו מדבר דריש אלא מעל פי שנים יקום דמשמע יקום כל העדות ולא חצי אבל גבי ממון מה לי ממון גדול ומה לי ממון קטן לפי מה שגנב ישלם להכי אין סברא למעט חצאי בקר והא דדרשינן בפרק ד׳ וה׳ (ב״ק דף מ. ושם) גבי שור של שני שותפין כופר ולא חצי כופר שאני התם דלכפרה אתי דאין אדם מביא חצי כפרה חצי חטאת וחצי אשם והא דאמרינן התם (גיטין מב:) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דמשלם חצי כופר התם כל הכופר דשייך בו משלם וחשיב כופר שלם דלא הרג אלא חצי בן חורין ובפרק יש בכור (בכורות דף מח: ושם ד״ה דרבי) דרשי׳ חמש ולא חצי חמש התם נמי מצות פדיונו ה׳ סלעים ולא מקיימא מצוה בפחות:
אֶלָּא, לְמַעוּטֵי שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״אַחַת בְּגַבָּהּ״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״אַחַת בִּכְרֵסָהּ״.
אלא לדעת חכמים בא ״דבר ולא חצי דבר״ למעוטי [למעט] מקרה שבו שנים אומרים ״שערה אחת בגבה״, ושנים אומרים ״שערה אחת בכרסה״, שכל אחת מכתות העדים היא עדות שלימה, אבל רק על חצי דבר — על שערה אחת בלבד.
תוספות
אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה אומר רשב״א דאין צריך לחלק כפירוש הקונט׳ דאפילו [היתה] חשובה גדולה כשבדקו שני עדים היום בכל מקום ולא ראו כי אם אחת בגבה ובדקו למחר אותם עדים עצמן ולא ראו כי אם אחת בכריסה בשתי כתי עדים חשיב חצי דבר אע״פ שראו כל מה שיכולין ולא דמי לעדות חזקה דהכא אין עדותן עדות בלא עדות ב׳ אחרונים ואין מועיל לשום דבר בעולם לכך הוי חצי דבר אבל שנים בראשונה אע״פ שאין עדות מועיל לענין חזקה מכל מקום נפקא מינה בעדותן לשלומי פירי ודבר שלם הוא:
אָמַר רַב יְהוּדָה: אֶחָד אוֹמֵר ״אֲכָלָהּ חִטִּים״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״אֲכָלָהּ שְׂעוֹרִים״ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן: אֶלָּא מֵעַתָּה, אֶחָד אוֹמֵר ״אֲכָלָהּ רִאשׁוֹנָה שְׁלִישִׁית וַחֲמִישִׁית״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״אֲכָלָהּ שְׁנִיָּה רְבִיעִית וְשִׁשִּׁית״, הָכִי נַמִי דְּהָוְיָא חֲזָקָה!
ובענין דומה למשנתנו אמר רב יהודה: שני עדים שהעידו על אדם שהחזיק בשדה שלוש שנים, עד אחד אומר אכלה חטים, ואחד אומר אכלה שעורים — הרי זו חזקה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: אלא מעתה, אחד אומר אכלה שנה ראשונה ושלישית וחמישית, ואחד אומר אכלה שניה ורביעית וששית, הכי נמי דהויא [כך גם כן תאמר שתהיה זו] חזקה? והרי הם מעידים על שני דברים שונים!
תוספות
אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית כו׳ פי׳ הקונט׳ דר״נ היה סבור דרב יהודה איירי באחד אומר אכלה חטים היינו ראשונה שלישית וחמישית ואין נראה דא״כ מאי פריך אלא מעתה אכלה ראשונה כו׳ אין ה״נ דלסברתו אמר רב יהודה דהוי חזקה והכי הוה ליה למיפרך אמאי הוי חזקה והא אין שום אדם אומר שאכלה רצופין ולא דמי לר׳ יהושע בן קרחה ונראה לפרש דר״נ ידע דתרוייהו אחדא שתא קמסהדי וה״פ כיון דאמר דהויא חזקה אע״ג דמכחשי אהדדי משום דתרוייהו אחזקה קמסהדי אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ושנית ורביעית וששית הניחה בורה כדרך מוברי באגי ואחד אומר לא כי אלא אכלה שנית רביעית וששית וראשונה שלישית וחמישית הניחה בורה ה״נ דהוה חזקה אע״ג דמכחשי אהדדי כיון דתרוייהו מיהא אחזקה קא מסהדי ומשני דהכא לא מכחשי אהדדי דבין חיטי ושערי לא דייקי אינשי אע״ג דדייקי בין מנה שחור למנה לבן בזה בורר (סנהדרין דף ל:) התם צריכי למידק שחייב לשלם אותו מנה שלוה אבל הכא לא דייקי דבכל ענין שיאכלנה חטין או שעורים הויא חזקה ומיהו זה אומר אכלה חטין וזה קטנית עדותן בטלה דאפי׳ בלא דקדוק אין אדם טועה בין חטין לקטנית:
אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה: הָכִי הָשְׁתָּא? ! הָתָם בְּשַׁתָּא דְּקָא מְסַהֵיד מָר לָא קָא מְסַהֵיד מָר, הָכָא תַּרְוַיְיהוּ בַּחֲדָא שַׁתָּא קָא מְסַהֲדִי; מַאי אִיכָּא לְמֵימַר, בֵּין חִיטֵּי לְשַׂעֲרֵי? לָאו אַדַּעְתַּיְיהוּ דֶּאֱינָשֵׁי.
אמר ליה [לו] רב יהודה: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם בשתא דקא מסהיד מר [שם, בדוגמא שהבאת, בשנה שמעיד זה] לא קא מסהיד מר [מעיד זה], שהם מעידים על שנים שונות, וממילא על מאורעות שונים. הכא תרוייהו בחדא שתא קא מסהדי [כאן שניהם בשנה אחת הם מעידים]. מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שיש סתירה בעדותם בין חיטי לשערי [חיטים לשעורים]? לאו אדעתייהו דאינשי [אין זה על דעתם של אנשים] להקפיד ולדקדק בכך, ועל כל פנים שנים מעידים שהשתמש בשדה שלוש שנים.
״שְׁלֹשָׁה אַחִין וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת, וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזַמָּה״.
שנינו במשנה שעדות של שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן — הרי אלו שלש עדיות, והן עדות אחת להזמה.