הָכָא בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין עָסְקִינַן, דִּבְהַעֲמָדָה כְּדִי לָא קָפְדִי, אַמְּחִיצָּה קָפְדִי.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? מהו השבח הגדול בענין זה? אי דאיכא דרכא אחריתא [אם שיש דרך אחרת] ללכת בה — הלא רשע הוא אם הולך הוא מתחילה בדרך זו, אי דליכא דרכא אחריתא [אם שאין דרך אחרת] — הלא אנוס הוא! ומשיבים: לעולם מדובר באופן דליכא דרכא אחריתא [שאין דרך אחרת], ואפילו הכי [כך] מיבעי ליה למינס נפשיה [צריך הוא לאנוס את עצמו] שיסב עיניו מן הנשים שלא להסתכל.

וּבְהַעֲמָדָה כְּדִי לָא קָפְדִי? וְהָא תְּנַן: הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה – אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר!

כיון שהוזכרו דברי ר׳ יוחנן בשם ר׳ בנאה, מביאים דבר נוסף שקיבל ר׳ יוחנן ממנו. בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ יוחנן מר׳ בנאה: חלוק בגד תחתון של תלמיד חכם כיצד? אמר לו: כל שאין בשרו נראה מתחתיו מתחת החלוק. ועוד שאלו: טלית של תלמיד חכם כיצד? ענה לו: כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח. ועוד שאל: שלחן של תלמיד חכם כיצד? אמר לו: שני שלישי גדיל, שני שלישים של השלחן מכוסים במפה, ושליש גלאי (מגולה). ועליו על השליש המגולה, נמצאות קערות ו נמצא הירק. וטבעתו של השולחן שבו היו נוטלים אותו, תהיה מבחוץ, לא בצד הפונה כלפי האדם האוכל.

אֶלָּא אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָכָא בִּרְחָבָה שֶׁל אֲחוֹרֵי בָתִּים עָסְקִינַן, דִּבְהַעֲמָדָה כְּדִי לָא קָפְדִי, וְאַמְּחִיצָּה קָפְדִי.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: טבעתו מבפנים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דאיכא ינוקא [זה שיש ילד במקום], שבכגון זה הטבעת מבחוץ, כדי שהילד לא ישחק בטבעת ויזיז או יהפוך את השולחן, הא דליכא ינוקא [זה שאין ילד] ואז הטבעת מבפנים.

רַב פַּפָּא אֲמַר: אִידִי וְאִידִי בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין, וְאִיכָּא דְּקָפְדִי וְאִיכָּא דְּלָא קָפְדִי, גַּבֵּי מָמוֹנָא – לְקוּלָּא, גַּבֵּי אִיסּוּרָא – לְחוּמְרָא.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: הא והא דליכא ינוקא [זה וזה שאין שם תינוק], ולא קשיא [ואין זה קשה]; הא דאיכא שמעא [זה שיש שמש], אז תהיה הטבעת מבפנים, כדי שלא ייכשל בה השמש, הא דליכא שמעא [זה שאין שמש] ואז הטבעת מבחוץ.

רָבִינָא אֲמַר: לְעוֹלָם לָא קָפְדִי, וְהָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדַּר הֲנָאָה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: הא והא דאיכא שמעא [זה וזה שיש שמש], ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא ביממא [זה ביום] שהשמש רואה את הטבעת, ונזהר ממנה, הא בליליא [זה בלילה]. עד כאן שולחנו של תלמיד חכם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה: בַּכֹּל שׁוּתָּפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, חוּץ מִן הַכְּבִיסָה, שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהִתְבַּזּוֹת עַל הַכְּבִיסָה.

ו שולחן של עם הארץ דומה

״וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע״ – אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: זֶה שֶׁאֵין מִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה.

הכא [כאן] בחצר השותפין עסקינן [אנו עוסקים], שעל העמדה כדי לא קפדי [בלבד אינם מקפידים] זה על זה, ולכן אינו קונה חזקה בהעמדת הבהמה, התנור וכו׳, בחצר המשותפת אפילו במשך זמן רב, ואילו על מחיצה קפדי [מקפידים] ואם בנה השותף מחיצה ולא מחה בו —

הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִיתָא – רָשָׁע הוּא, אִי דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִיתָא – אָנוּס הוּא! לְעוֹלָם דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִיתָא, וַאֲפִילּוּ הָכִי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵינַס נַפְשֵׁיהּ.

ברשות עשה. ושואלים: ובהעמדה כדי לא קפדי [בלבד אינם מקפידים]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה — אסורין ליכנס לחצר המשותפת, משמע שיש הקפדה אפילו במעבר בחצר השותפים, וכל שכן בהעמדת בהמה או חפצים!

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי בְּנָאָה: חָלוּק שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? כָּל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו. טַלִּית שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? כָּל שֶׁאֵין חֲלוּקוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו טֶפַח. שֻׁלְחָן שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד? שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גְדִיל וּשְׁלִישׁ גְּלַאי, וְעָלָיו קְעָרוֹת וְיָרָק, וְטַבַּעְתּוֹ מִבַּחוּץ.

אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא [כאן] ברחבה של אחורי בתים עסקינן [עוסקים אנו], שהעמדה כדי [בלבד] לא קפדי [מקפידים], ו על מחיצה קפדי [מקפידים].

וְהָא תַּנְיָא: טַבַּעְתּוֹ מִבִּפְנִים! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא יְנוּקָא, הָא דְּלֵיכָּא יְנוּקָא.

ואילו רב פפא אמר: אידי ואידי [זה וזה], גם לענין נדרים וגם במשנתנו, מדובר בחצר השותפין, ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי [ויש המקפידים על העמדה, ואף על מעבר בחצר, ויש שאינם מקפידים], גבי ממונא לקולא [אצל דיני ממונות הולכים להקל], ואנו מניחים כי שותף אינו מקפיד על העמדה, ואולם גבי איסורא לחומרא [אצל איסור הולכים להחמיר] כיוון שיש בכך ספק של עבירה לבעל הנדר.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלֵיכָּא יְנוּקָא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא שַׁמָּעָא, הָא דְּלֵיכָּא שַׁמָּעָא.

רבינא אמר: לעולם לא קפדי [אין מקפידים] על העמדה, והא [וזו] המשנה בענין מודרי הנאה, מני [מיהי] שיטת ר׳ אליעזר היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ אליעזר אומר: אפילו ויתור אסור במודר הנאה, שאף בדבר שכרגיל אנשים מוותרים ואינם מקפידים בו, כיוון שהדירו הנאה —

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִיכָּא שַׁמָּעָא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בִּימָמָא, הָא בְּלֵילְיָא.

אסור לוותר, ולכן אף שכרגיל אין מקפידים בדריסת הרגל, סבור ר׳ אליעזר שהמודר הנאה אסור. אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ בנאה: בכל שותפין מעכבין זה את זה מלהשתמש בחצר המשותפת, חוץ מן הכביסה שאינם יכולים לעכב, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה, ולכן צריך להרשות להן לכבס בתוך החצר, ולא להכריח אותן לכבס בחוץ במקום הגלוי לרבים.

וְשֶׁל עַם הָאָרֶץ דּוֹמֶה

אגב כך מביאים את הכתוב: ״ועצם עיניו מראות ברע״ (ישעיהו לג, טו), אמר ר׳ חייא בר אבא: זה שאין הולך בנהר ומסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, שכיון שהן נמצאות במים הן מרימות את שולי בגדיהן, על מנת שלא יירטבו.