וְיָכוֹל לִמְחוֹת; פָּחוֹת מִטֶּפַח – אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת.

ו מצד שני יכול למחות בעל החצר מתחילה בבעל הגג, אם הוא רוצה להוציא זיז כזה. אבל אם הזיז פחות מטפח — אין לו חזקה, ואין יכול למחות.

גמ׳ אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי מָנִי, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי מָנִי: הֶחֱזִיק בְּטֶפַח – הֶחֱזִיק בְּאַרְבַּע. מַאי קָאָמַר? אֲמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: הֶחֱזִיק רוֹחַב טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ אַרְבַּע, הֶחֱזִיק בְּרוֹחַב אַרְבַּע.

אמר ר׳ אסי אמר ר׳ מני, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יעקב אמר ר׳ מני: אם החזיק ב זיז טפח — החזיק בארבע. ותוהים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מפני מה זכאי להחזיק בארבע? אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם החזיק בזיז רוחב טפח במשך (באורך) ארבע טפחים, החזיק גם להרחיב את זיזו ברוחב ארבע טפחים.

״פָּחוֹת מִטֶּפַח – אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת״. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּעַל הַגַּג בְּבַעַל הֶחָצֵר, אֲבָל בַּעַל הֶחָצֵר בְּבַעַל הַגַּג יָכוֹל לִמְחוֹת; וְרַב יְהוּדָה אָמַר: אֲפִילּוּ בַּעַל חָצֵר בְּבַעַל הַגַּג אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת.

שנינו במשנה: אם היה זיז פחות מטפח — אין לו חזקה, ואינו יכול למחות. אמר רב הונא: לא שנו שאינו יכול למחות אלא בעל הגג בבעל החצר, שאינו יכול לומר לו שלא יעשה דבר המבטל את השימוש בזיז, אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות ולומר לו שלא יוציא זיז אף קטן מטפח, או שלא ישתמש בו, לפי שהוא מזיק לו בראיה. ורב יהודה אמר: אפילו בעל חצר בבעל הגג אינו יכול למחות.

לֵימָא, בְּהֶיזֵּק רְאִיָּה קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וּמָר סָבַר: לָאו שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק?

ומציעים: לימא [האם לומר] שב שאלה של היזק ראיה קמיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה רב הונא סבור]: שמיה [שמו] היזק, ולכן יכול בעל החצר למחות, שמתוך שמשתמש בעל הגג בזיז — אף מביט בבעל החצר, ומר סבר [וחכם זה, רב יהודה, סבור]: לאו שמיה [אין שמו] היזק?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר לֵיהּ: לְתַשְׁמִישְׁתָּא לָא חֲזִי, לְמַאי חֲזִי? לְמִתְלָא בֵּיהּ מִידֵי, מַהֲדַרְנָא אַפַּאי וְתָלֵינָא בֵּיהּ.

ודוחים: לא, יש לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] היזק ראיה שמיה [שמו, נחשב] היזק, ו מדוע לדעת רב יהודה אין בעל החצר יכול למחות בבעל הגג? שכן שאני הכא [שונה כאן], דאמר ליה [שאומר לו] בעל הגג לבעל החצר: לתשמישתא לא חזי [לתשמיש אין הזיז ראוי], שאי אפשר לעמוד עליו וכך להביט בו מפני שהוא קטן מדי, למאי חזי [למה הוא ראוי]? — למתלא ביה מידי [לתלות בו דבר] ולא יותר, מהדרנא אפאי ותלינא ביה [אחזיר את פני ואתלה בו] ולא אסתכל בחצרך.

וְאִידָךְ? אָמַר לֵיהּ: זִימְנִין דִּבְעִיתַתְ.

ואידך [והאחר] רב הונא, מדוע לשיטתו יכול בעל החצר למחות? משום שאמר ליה [יכול לומר לו]: זימנין דבעיתת [פעמים שאתה מפחד] מפני שאתה עומד בראש הגג ותחזיר פניך ותסתכל.

מתני׳ לֹא יִפְתַּח אָדָם חַלּוֹנוֹתָיו לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין. לָקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת – לֹא יִפְתְּחֶנָּה בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין. בָּנָה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ – לֹא יִפְתְּחֶנָּה לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין. אֶלָּא אִם רָצָה – בּוֹנֶה אֶת הַחֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ, וּבוֹנֶה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ, וּפוֹתְחָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, כלומר, לחצר שיש לו בה שותפות. אם לקח (קנה) בית בחצר אחרת הסמוכה לחצר זו — לא יפתחנה בחצר השותפין. בנה עלייה על גבי ביתו — לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה לבנות עליה, בונה את החדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו ולא לתוך חצר השותפים.

גמ׳ מַאי אִירְיָא לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין? אֲפִילּוּ לַחֲצַר חֲבֵירוֹ נַמִי לָא!

על דין המשנה שאסור לו לאדם לפתוח חלונותיו לחצר שיש לו בה שותפות, שואלים: מאי איריא [מה שייך], מדוע נאסר הדבר דווקא לחצר השותפין? אפילו לחצר חבירו נמי [גם כן] לא יפתח, שהרי מזיק לו בראיה!

לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא לַחֲצַר חֲבֵרוֹ דְּלָא, אֲבָל לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין, דְּאָמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף הָא קָא בָּעֵית אִצְטַנּוּעֵי מִינַּאי בֶּחָצֵר – קָא מַשְׁמַע לָן דְּאָמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָנָא בֶּחָצֵר הֲוָה בָּעֵינָא אִצְטַנּוּעֵי מִינָּךְ, הָשְׁתָּא אֲפִילּוּ בַּבַּיִת נַמִי בָּעֵינָא אִצְטַנּוּעֵי מִינָּךְ.

ומסבירים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר] ובאופן זה: לא מיבעיא [נצרכה] לומר לחצר חברו שלא התירו לו לפתוח חלון, שוודאי אינו רשאי להביט בחצירו. אבל לחצר השותפין דאמר ליה [שיכול לומר לו] הפותח את החלון: סוף סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי [הרי גם כך צריך אתה להצטנע ממני] לנהוג צניעות בחצר, שהרי אף אני שותף בחצר זו, ואם כן מה איכפת לך שאני פותח חלון לחצר? על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיכול השותף למחות בו, דאמר ליה [שיכול לומר לו]: עד האידנא [עכשיו] רק בחצר הוה בעינא אצטנועי מינך [הייתי צריך להצטנע ממך] שהיינו משתמשים בה יחד, השתא [עכשיו] אפילו בבית נמי בעינא אצטנועי מינך [גם כן צריך אני להצטנע ממך], שהרי אתה יכול להביט גם בתוך ביתי.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁפָּתַח חַלּוֹנָיו לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ: הֶחֱזַקְתָּ, בְּנִי, הֶחֱזַקְתָּ; וּבָא לִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא, אָמַר: יָגַעְתָּ וּפָתַחְתָּ, יְגַע וּסְתוֹם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באדם אחד שפתח חלוניו לחצר השותפין, ובא לפני ר׳ ישמעאל בר ר׳ יוסי, אמר לו: החזקת, בני, החזקת, ואי אפשר עוד למחות בידך. ובא אותו ענין לפני ר׳ חייא, אמר לו: כמו שיגעת ופתחת חלון, כך יגע וסתום שהדין עמם, שיכולים למחות בך.

אֲמַר רַב נַחְמָן:

אמר רב נחמן: