בְּבִירָה גְּדוֹלָה, מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזִיזֶיהָ וּבִכְתָלֶיהָ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבְעוֹבִי הַכּוֹתֶל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, אֲבָל בְּתַרְבַּץ אַפְּדָנֵי לָא; וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אֲמַר: אֲפִילּוּ בְּתַרְבַּץ אַפְּדָנֵי, אֲבָל רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים לָא; וְרָבָא אֲמַר: אֲפִילּוּ רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים.

בבירה גדולה (בנין גדול) שיש בו דירות רבות, משתמש בזיזיה ובכתליה של בירה זו עד מרחק ארבע אמות מהדירה שלו, ו משתמש בעובי הכותל במקום שנהגו, אבל בתרבץ אפדני [בגינת נוי] שעושים סמוך לבנין — לא. ורב נחמן דידיה [משל עצמו] אמר: אפילו בתרבץ אפדני [בגינת נוי] משתמש. אבל ברחבה שאחורי הבתים — לא משתמש. ורבא אמר: אפילו רחבה שאחורי הבתים משתמש בה.

אָמַר רָבִינָא: הַאי כְּשׁוּרָא דִּמְטַלַּלְתָא – עַד תְּלָתִין יוֹמִין לָא הָוֵי חֲזָקָה, בָּתַר תְּלָתִין יוֹמִין הָוֵי חֲזָקָה; וְאִי סוּכָּה דְּמִצְוָה הִיא – עַד שִׁבְעָה יוֹמִין לָא הָוֵי חֲזָקָה, בָּתַר שִׁבְעָה יוֹמִין הָוֵי חֲזָקָה; וְאִי חַבְּרֵיהּ בְּטִינָא – לְאַלְתַּר הָוֵי חֲזָקָה.

ועוד בענין חזקת שימוש בכותל שבין שכנים. אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא [קורה זו ששימושה לתמוך עליה כיסוי לצל], אם היתה מונחת בכותלו של אחר, עד תלתין יומין [שלושים יום] — לא הוי [אינה נחשבת] חזקה, שסבור בעל המקום שאינה מונחת אלא בדרך ארעי, ולכן לא מחה על דבר זה. בתר תלתין יומין [אחרי שלושים יום] — הוי [הריהי] חזקה. ואי [ואם] סוכה של מצוה היא, עד שבעה יומין [ימים] — לא הוי [אינה נחשבת] חזקה, שידוע בו שהוא מקיים אותה רק לצורך המצוה ואחר כך יהרסנה. בתר [אחרי] שבעה יומין [ימים] — הוי [הריהי] חזקה. ואי חבריה בטינא [ואם חיבר אותה בטיט] — לאלתר הוי [מיד הריהי] חזקה.

אָמַר אַבַּיֵי: שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – זֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַּגּוֹ וְזֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַּגּוֹ, זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, וּמַעֲדִיף.

אגב הדיון במשנתנו בחיוב לבנות כותל בין שכנים אמר אביי: היו שני בתים בשני צדי רשות הרבים — זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו, ועושים את המעקה זה שלא כנגד זה, ומעדיף (ומוסיף) כל אחד מהם עוד קצת יותר מחצי, כדי שלא יוכלו לראות זה את הנעשה על גגו של זה.

מַאי אִירְיָא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים? אֲפִילּוּ רְשׁוּת הַיָּחִיד נַמִי! רְשׁוּת הָרַבִּים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ; מַהוּ דְּתֵימָא נֵימָא לֵיהּ: סוֹף סוֹף הָא בָּעֵית לְאִצְטַנּוּעֵי מִבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים,

ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע מדובר דווקא] ברשות הרבים? אפילו היתה בין שני הגגות רשות היחיד נמי [גם כן] חייבים לעשות אותו דבר! ומשיבים: רשות הרבים איצטריכא ליה [הוצרכה לו לומר], שכן מהו דתימא [שתאמר], נימא ליה [שיאמר לו] אחד לחבירו: סוף סוף הא בעית לאצטנועי [הרי צריך אתה להיסתר] מבני רשות הרבים, ולכן אתה צריך בין כה וכה לבנות מחיצה, ואינך יכול לחייבני לבנות מעקה לגגי, על כן

קָא מַשְׁמַע לָן דְּאָמַר לֵיהּ: רַבִּים – בִּימָמָא חָזוּ לִי, בְּלֵילְיָא לָא חָזוּ לִי, אַתְּ – בֵּין בִּימָמָא בֵּין בְּלֵילְיָא חָזֵית לִי; אִי נַמִי, רַבִּים – כִּי קָאֵימְנָא חָזוּ לִי, כִּי יָתֵיבְנָא לָא חָזוּ לִי, אַתְּ חָזֵית לִי בֵּין כִּי קָאֵימְנָא בֵּין כִּי יָתֵיבְנָא; רַבִּים – כִּי מְעַיְּינוּ חָזוּ לִי, כִּי לָא מְעַיְּינוּ לָא חָזוּ לִי, אַתְּ מִמֵּילָא נַמִי חָזֵית לִי.

קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה כך, משום דאמר ליה [שאומר לו] בתשובה על כך: רבים — ביממא חזו לי [ביום שהולכים שם רואים אותי], בליליא לא חזו לי [בלילה אין רואים אותי], ואילו את [אתה] בין ביממא [ביום] בין בליליא [בלילה] חזית לי [רואה אתה אותי]. אי נמי [או גם כן] נימוק אחר: רבים — רק כי קאימנא חזו לי [כאשר אני עומד רואים הם אותי] מן הרחוב, אבל כי יתיבנא לא חזו לי [כאשר אני יושב אין הם רואים אותי], ואילו את חזית לי [אתה רואה אותי] בין כי קאימנא [כאשר אני עומד] בין כי יתיבנא [כאשר אני יושב]. ועוד נימוק: רבים — כי מעיינו חזו לי, כי לא מעיינו לא חזו לי [כאשר הם מתבוננים רואים הם אותי, ואילו כאשר אינם מתבוננים אינם רואים אותי], שהרי סתם אדם אינו מרים עיניו לראות מה מתרחש על הגגות, ואילו את ממילא נמי חזית לי [אתה מאליך גם כן רואה אותי] שהרי אתה שוכן ממולי.

אָמַר מָר: זֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַּגּוֹ וְזֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַּגּוֹ, זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה וּמַעֲדִיף. פְּשִׁיטָא!

ומעתה דנים בעיקר הדברים שאמר מר [החכם] אביי: זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו, זה שלא כנגד זה, ומעדיף. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שזה עושה מחצה וזה מחצה!

לָא צְרִיכָא, דְּקָדֵים חַד מִנַּיְיהוּ וַעֲבַד; מַהוּ דְּתֵימָא, נֵימָא לֵיהּ אִידָךְ: שְׁקוֹל אוּזִינְקָא וְעַבְדֵיהּ אַתְּ כּוּלֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאָמַר לֵיהּ: אַתְּ מַאי טַעֲמָא לָא עָבְדַתְּ? מִשּׁוּם דְּמִיתְרַע אֲשִׁיתָךְ, אֲנָא נַמִי מִיתְרַע לֵיהּ אֲשִׁיתַאי.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקדים חד מנייהו ועבד [שהקדים אחד מהם ועשה] חצי מעקה בעצמו; מהו דתימא [שתאמר] נימא ליה אידך [שיאמר לו האחר]: שקול אוזינקא ועבדיה את כוליה [טול ממני את ההשתתפות בהוצאות ועשה אתה את הכל] ואז לא נזיק זה לזה בראיה, על כן קא משמע לן דאמר ליה [השמיע לנו שיכול השכן לומר לו]: את מאי טעמא לא עבדת [אתה מה טעם אינך עושה מעקה]? — משום דמיתרע אשיתך [שמתקלקל יסוד ביתך] על ידי כך, אנא נמי מיתרע ליה אשיתאי [אני גם כן מתקלקל לי יסודי] אם אני מוסיף לבנות על הגג.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: גַּג הַסָּמוּךְ לַחֲצַר חֲבֵירוֹ – עוֹשֶׂה לוֹ מַעֲקֶה גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל בֵּין גַּג לְגַג לֹא; וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: אֵינוֹ זָקוּק לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל זָקוּק לִמְחִיצַּת עֲשָׂרָה.

אמר רב נחמן אמר שמואל: גג הסמוך לחצר חבירו — עושה לו לגג מעקה גבוה ארבע אמות, אבל בין גג לגג — לא צריך לעשות מעקה כלל. ורב נחמן דידיה [משל עצמו] אמר: אמנם אינו זקוק לבנות כותל גבוה ארבע אמות בין גג לגג, אבל זקוק הוא ל בנות מחיצת עשרה.

לְמַאי? אִי לְהֶיזֵּק רְאִיָּה – אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעֵינַן, אִי לְנִתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב – בִּמְסֵיפָס בְּעָלְמָא סַגְיָא, אִי לִגְדָיִים וּטְלָאִים – בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּר בְּבַת רֹאשׁ סַגִּי! לְעוֹלָם לְנִתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב; בִּמְסֵיפָס מָצֵי מִשְׁתַּמֵּיט לֵיהּ [אָמַר: מַמְצוּרֵי קָמַמְצֵירְנָא], בִּמְחִיצַּת עֲשָׂרָה לָא מָצֵי מִשְׁתַּמֵּיט לֵיהּ.

ושואלים: למאי [למה] הוא עושה זאת? אי [אם] ל צורך מניעת היזק ראיה — הלא מחיצה בגובה ארבע אמות בעינן [צריכים אנו]. אי [אם] ל ענין שלא יהיה נתפס עליו כגנב, שצריך לעשות מחיצה כדי שידע עד היכן רשותו, ואם ייכנס האחר שלא ברשות, הריהו בכך נחשב כנכנס לגנוב — במסיפס בעלמא סגיא [בסבכה נמוכה בלבד די]. אי [אם] לגדיים וטלאים שלא יעברו מגג לגג — הלא במחיצה קטנה בכדי שלא יזדקר בבת ראש (יקפוץ בבת אחת) סגי [די]! ומשיבים: לעולם הוא עושה זאת ל צורך שלא יהיה נתפס עליו כגנב, ואולם במסיפס מצי משתמיט ליה [כשיש סבכה נמוכה יכול להשתמט ממנו], אמר [אומר הוא]: ממצורי קממצירנא [מתמתח אני], במחיצת עשרה לא מצי משתמיט ליה [אינו יכול להשתמט ממנו] בטענה כזו.

מֵיתִיבֵי: אִם הָיָה חֲצֵרוֹ לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֵין נִזְקָקִין לוֹ; מַאי לָאו אֵין נִזְקָקִין לוֹ כְּלָל? לָא, אֵין נִזְקָקִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל נִזְקָקִין לִמְחִיצַּת עֲשָׂרָה.

ועל עצם חיוב המחיצה בין חצר לגג מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אם היה חצרו למעלה מגגו של חבירו — אין נזקקין לו. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שאין נזקקין לו כלל, שאינו צריך לעשות מחיצה כלל? ומשיבים: לא, הכוונה היא שאין נזקקין ל עשות מחיצה בגובה ארבע אמות, אבל נזקקין למחיצת עשרה, כדברי רב נחמן.

אִיתְּמַר: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ – אָמַר רַב הוּנָא: תַּחְתּוֹן בּוֹנֶה מִכְּנֶגְדּוֹ וְעוֹלֶה, וְעֶלְיוֹן בּוֹנֶה מִכְּנֶגְדּוֹ וְעוֹלֶה; וְרַב חִסְדָּא אָמַר: עֶלְיוֹן מְסַיֵּיעַ מִלְּמַטָּה וּבוֹנֶה.

איתמר [נאמר]: היו שתי חצרות זו למעלה מזו — אמר רב הונא: תחתון בונה מכנגדו ועולה בבנין המחיצה עד לגובה חצר חבירו, ו כן עליון בונה מכנגדו ועולה. ורב חסדא אמר: עליון מסייע מלמטה ובונה אף במה שהוא כנגד התחתון.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, לֹא יֹאמַר הָעֶלְיוֹן: ״הֲרֵינִי בּוֹנֶה מִכְּנֶגְדִּי וְעוֹלֶה״, אֶלָּא מְסַיֵּיעַ מִלְּמַטָּה וּבוֹנֶה. וְאִם הָיְתָה חֲצֵרוֹ לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֵינוֹ זָקוּק לוֹ.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא: שתי חצרות זו למעלה מזו, לא יאמר העליון: ״הריני בונה מכנגדי ועולה״, אלא מסייע גם מלמטה ובונה. ואם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו — אינו זקוק לו, שאין בעל החצר צריך לעשות מחיצה, לפי שאין הגג קבוע לשימוש בני אדם.

הָנְהוּ בֵּי תְּרֵי דְּהָווּ דָּיְירִי, חַד הֲוָה דָּיֵיר עִילַּאי וְחַד הֲוָה דָּיֵיר תַּתַּאי. אִיתְּבַר תַּתַּאי, אֲמַר לֵיהּ תַּתַּאי לְעִילַּאי: תָּא וְנִבְנְיֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שַׁפִּיר קָא דָּאֵירְנָא.

מסופר: הנהו בי תרי דהוו דיירי [שנים שהיו דרים] בבית אחד בן שתי קומות, חד הוה דייר עילאי וחד הוה דייר תתאי [אחד היה דר למעלה ואחד היה דר למטה] בבית זה. איתבר תתאי [נשברה, קרסה הקומה התחתונה], ואף שהיא עדיין קיימת מכל מקום הריהי נמוכה עד שלא ניתן לדור תחתיה. אמר ליה תתאי לעילאי [לו התחתון לעליון]: בא נהרוס את הבית כולו ולאחר מכן תא ונבנייה [בוא ונבנה אותו יחד], אמר ליה [לו]: אנא שפיר קא דאירנא [אני יפה אני דר] נוח לי, ואיני צריך לבנות את הדירה שלך.