לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דִּמְצַר לֵיהּ מְצָרֵי אַבְּרָאֵי;

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לומר שאף על גב שמצר, הגדיר, ליה [לו לקונה] בשטר המכר את מצרי אבראי [המצרים, הגבולות החיצוניים של הבית] באיזה בתים הוא גובל מצדדיו השונים, עם זאת אין אומרים שנתכוון לכלול גם את החדר בכלל מכירת הבית.

כִּדְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ בְּבִירָה גְּדוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצַר לוֹ מְצָרִים הַחִיצוֹנִים – מְצָרִים הִרְחִיב לוֹ.

כ דברי רב נחמן בנושא דומה, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוכר בית לחבירו בבירה גדולה, מבנה גדול שיש בתוכו בתים רבים, אף על פי שמצר לו מצרים החיצונים של הבנין הגדול כולו — מצרים הרחיב לו, כלומר, לא הגדיר את מה שעומד למכור בגבולות המדוייקים שלו, אלא בהגדרה רחבה יותר של מקומו הכללי, אבל לא נתכוון למכור לו כל מה שבתוך המצרים הללו.

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּקָרוּ לֵיהּ לְבַיִת בַּיִת, וּלְבִירָה בִּירָה – פְּשִׁיטָא, בַּיִת זַבֵּין לֵיהּ, בִּירָה לָא זַבֵּין לֵיהּ! אֶלָּא דִּלְבִירָה נַמִי קָרוּ לָהּ בַּיִת – כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ!

ולעצם דברי רב נחמן תוהים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דקרו ליה [אם תאמר שמדובר במקום שקוראים לו] לבית ״בית״, ולבירה קוראים ״בירה״, ומבחינים תמיד בין מונחים אלה, אם כן פשיטא [פשוט] שלא נתכוון לכל הבירה, ורק מצרים הרחיב לו, כי בית זבין ליה [מכר לו], בירה לא זבין ליה [מכר לו]! אלא תאמר שמדובר במקום שבו לבירה נמי קרו [גם כן קוראים] לה בית, אם כן כוליה זבין ליה [את הכל מכר לו]!

לָא צְרִיכָא, דְּרוּבָּא קָרוּ לֵיהּ לְבַיִת בַּיִת, לְבִירָה בִּירָה, וְאִיכָּא נַמִי דִּלְבִירָה קָרוּ לֵיהּ בַּיִת. מַהוּ דְּתֵימָא כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן, מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב ״וְלָא שַׁיְּירִית בִּזְבִינֵי אִלֵּין כְּלוּם״ וְלָא כְּתַב, שְׁמַע מִינָּהּ: שִׁיּוּרֵי שִׁיֵּיר.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דרובא קרו ליה [שרוב האנשים קוראים לו] לבית ״בית״, ולבירה — ״בירה״, ואיכא נמי [ויש גם כן] אחרים שאינם מדייקים ולבירה קרו ליה [קוראים לה] ״בית״. מהו דתימא [שתאמר] כי את הבירה כוליה [כולה] זבין ליה [מכר לו] מתוך שמצר לו מצרים החיצוניים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב נחמן, כי מדהוה ליה למכתב [מתוך שהיה לו לכתוב]: ״ולא שיירית בזביני אלין [שיירתי במכירתי זו] כלום״ ולא כתב דברים אלה, שמע מינה [למד מכאן] ששיורי [שיור] שייר דברים לעצמו, ולא מכר את כל הנמצא בתוך מצרים אלה.

וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ בְּבִקְעָה גְּדוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצַר לוֹ מְצָרִים הַחִיצוֹנִים – מְצָרִים הִרְחִיב לוֹ.

ו בדומה לכך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוכר שדה אחד לחבירו ב תוך בקעה גדולה, אף על פי שמצר לו מצרים החיצונים של הבקעה — מצרים הרחיב לו, ולא מכר לו את כל הבקעה.

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּקָרוּ לֵיהּ לְשָׂדֶה שָׂדֶה, וּלְבִקְעָה בִּקְעָה – פְּשִׁיטָא, שָׂדֶה זַבֵּין לֵיהּ, בִּקְעָה לָא זַבֵּין לֵיהּ! וְאֶלָּא דִּלְבִקְעָה נַמִי קָרוּ לָהּ שָׂדֶה – כּוּלָּהּ זַבֵּין לֵיהּ!

ושוב שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דקרו ליה [אם תאמר במקום שקוראים לו] לשדה ״שדה״, ולבקעה — ״בקעה״, ומבחינים בין המושגים, במקרה זה פשיטא [פשוט] הדבר, שכן שדה זבין ליה [מכר לו], בקעה לא זבין ליה [מכר לו]! ואלא תאמר שמדובר במקום שלבקעה נמי קרו [גם כן קוראים] לה ״שדה״, הרי אז — את כולה זבין ליה [מכר לו]!

לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דִּלְשָׂדֶה קָרוּ לֵיהּ שָׂדֶה, וּלְבִקְעָה – בִּקְעָה, וְאִיכָּא נַמִי דִּלְבִקְעָה קָרוּ לָהּ שָׂדֶה, מַהוּ דְּתֵימָא כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן, מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב לֵיהּ ״לָא שַׁיְּירִית בִּזְבִינֵי אִלֵּין קֳדָמַי כְּלוּם״ וְלָא כְּתַב לֵיהּ, שְׁמַע מִינָּהּ: שִׁיּוּרֵי שִׁיֵּיר.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקום דאיכא [שיש] אנשים שלשדה קרו ליה [קוראים לו] ״שדה״, ולבקעה — ״בקעה״, ואיכא נמי [ויש גם כן] כאלה שלבקעה קרו [קוראים] לה ״שדה״, מהו דתימא [שתאמר]: כוליה זבין ליה [את הכל מכר לו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי מדהוה ליה למכתב ליה [מתוך שהיה לו לכתוב לו]: ״לא שיירית בזביני אלין קדמי [השארתי במכירתי זו לפני] כלום״ ולא כתב ליה [לו] דברים אלה, שמע מינה [למד מכאן] ששיורי [שיור] שייר לעצמו.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בַּיִת – מִשּׁוּם דְּהָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוּד וְהָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוּד, אֲבָל בִּקְעָה דְּכוּלָּהּ חֲדָא תַּשְׁמִישְׁתָּא הִיא – אֵימָא כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ;

ומעירים: וצריכא [ונצרכה] ההלכה להיאמר בשני המקרים: דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בבית שאין כל הבירה בכלל אף שמצר לו מצרים חיצוניים, הייתי אומר שטעם הדבר הוא משום דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד [שזה שימוש לחוד וזה שימוש לחוד], ומן הסתם כשכתב המוכר בשטר המכר בית התכוון לבית דווקא ולא לבירה, ואין מצרי הבירה אלא הגדרה כללית של מקום הבית. אבל בקעה שכולה חדא תשמישתא היא [שימוש אחד הוא] אימא כוליה זבין ליה [אמור שאת הכל מכר לו].

וְאִי אַשְׁמְעִינַן בִּקְעָה – מִשּׁוּם דְּלָא הֲוָה לֵיהּ לְמִימְצַר לֵיהּ, אֲבָל בַּיִת דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִימְצַר לֵיהּ וְלָא מְצַר לֵיהּ – כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ, צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בקעה, היינו אומרים שדין זה נאמר רק שם, משום שלא הוה ליה למימצר ליה [היה לו באפשרותו לתחום לו] מצרים מדוייקים של השדה, כיון שכל השדות דומים וכולם שלו, ולכן כתב לו את התחום הכללי שבתוכו מצוי שדה זה. אבל בית, דהוה ליה למימצר ליה [שהיה לו לתחום לו], שהרי בבנין גדול יש לבתים או חדרים שונים הגדרות משלהם (מטבח, מחסן, בית שפלוני דר בו וכיוצא בזה) ויכול היה לתחום על ידם את הבית שרצה למכור לו, ו מכל מקום לא מצר ליה [תחם, הגדיר לו תחומים], שמא כוליה זבין ליה [את הכל מכר לו], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דַּאֲמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל (בַּר שֵׁילַת) מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: הַאי מַאן דִּמְזַבְּנֵי לֵיהּ מִידֵּי לְחַבְרֵיהּ, צָרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ ״לָא שַׁיְּירִית בִּזְבִינֵי אִלֵּין קֳדָמַי כְּלוּם״, כְּמַאן? כְּרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ.

ומעירים: כמאן אזלא הא [כדעת מי הולכת הלכה זו] שאמר רב מרי בריה [בנה] של בת שמואל משמיה [משמו] של אביי: האי מאן דמזבני ליה מידי לחבריה [מי שמוכר לו דבר לחבירו], צריך למכתב ליה [לכתוב לו] בשטר המכר נוסח כזה: ״לא שיירית בזביני אלין קדמי [השארתי במכירתי זו לפני] כלום״, כמאן [כשיטת מי היא]? כ דעת רב נחמן שאמר בשם רבה בר אבוה שאמרנו לעיל, שאף שהמוכר מגדיר גבולות מסויימים — אין זה כולל כל מה שבתוכם, ועל ידי שימוש בלשון זו מסיר ספיקות העלולים להביא לידי סכסוך.

הַהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״אַרְעָא דְּבֵי חִיָּיא מְזַבְּנַנָא לָךְ״, הֲוַאי לֵיהּ תַּרְתֵּי אַרְעָתָא דַּהֲוָה מִתְקַרְיָן ״דְּבֵי חִיָּיא״. אֲמַר רַב אַשִׁי: חֲדָא אֲמַר לֵיהּ, תַּרְתֵּי לָא אֲמַר לֵיהּ.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: ״ארעא דבי חייא מזבננא [את הקרקע של בית חייא אני מוכר] לך״. הואי ליה תרתי ארעתא דהוה מתקרין ״דבי חייא״ [היו לו שתי קרקעות שהיו נקראות ״של בית חייא״], והיו מתדיינים אם מכר לו שתיהן או רק אחת מהן. אמר רב אשי: חדא [קרקע אחת] אמר ליה [לו], תרתי [שתים] לא אמר ליה [לו].

וְאִי אֲמַר לֵיהּ ״אַרְעָתָא״ סְתָמָא – מִיעוּט אַרְעָתָא שְׁתַּיִם. וְאִי אֲמַר לֵיהּ ״כָּל אַרְעָתָא״ – כָּל אַרְעָתָא דְּאִית לֵיהּ, לְבַר מִבּוּסְתָּנֵי וּפַרְדֵּיסֵי. וְאִי אֲמַר לֵיהּ ״זִיהֲרָא״ – אֲפִילּוּ בֵּי בוּסְתָּנֵי וּפַרְדֵּיסֵי, לְבַר מִבָּתֵּי וְעַבְדֵי.

ואי [ואם] אמר ליה [לו] ״ארעתא״ סתמא [״קרקעות״ סתם] — מיעוט ארעתא [קרקעות] שתים וצריך לתת לו רק שני שדות מאחוזה זו, אף אם יש בה שדות רבים. ואי [ואם] אמר ליה [לו] ״כל ארעתא [הקרקעות] אני מוכר לך "— הכוונה היא כל ארעתא דאית ליה [כל הקרקעות שיש לו], לבר מבוסתני ופרדיסי [חוץ ממטעים וכרמים]. ואי [ואם] אמר ליה [לו] ״זיהרא״, כלומר, נכסי מקרקעין — אפילו בי בוסתני ופרדיסי [בית המטעים והכרמים] מכר לו, לבר מבתי ועבדי [חוץ מבתים ועבדים] שאינם נכללים בלשון ״זיהרא״.