דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: מוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר. וּדְקָאָמַר נַמִי בְּעָלְמָא: רַבִּי עֲקִיבָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר – מֵהָכָא.

שר׳ עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ואם לא פירש שמשייר דבר בידו — מכר הכל, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר, ומה שלא מכר בפירוש לא מכר, ודקאמר נמי בעלמא [ומה שנאמר גם כן בכלל] שר׳ עקיבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר מוכר בעין יפה מוכר, נאמר כי מהכא [מכאן הוא נלמד]?

מִמַּאי? דִּלְמָא רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו וְיִדְרְסוּהוּ אֲחֵרִים, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּטּוֹל מָעוֹת וְיִפְרַח בַּאֲוִיר!

ודוחים: ממאי [ממה, מנין] אתה מוכיח זאת? דלמא [שמא] כאן יש טעמים אחרים לדעתם: ר׳ עקיבא סבר [סבור]: אין אדם רוצה שיתן מעותיו עבור הבית וידרסוהו אחרים והרי בעל הבור דורס דרך ביתו בבואו לבורו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין אדם רוצה שיטול מעות עבור הבית ו אחרי כן יפרח באויר, שלא יוכל להגיע לבורו. אבל אין הם חלוקים בעקרון הכללי של מכירה בעין יפה או לא!

וְאֶלָּא מִסֵּיפָא: מְכָרָן לְאַחֵר – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: צָרִיךְ.

ואלא ההוכחה היא מסיפא [ממה ששנינו בסופה] של המשנה שם טעמיהם הפוכים: אם מכרן לאחר את הבור והדות שבתוך ביתו, ר׳ עקיבא אומר: אינו צריך הקונה ליקח לו דרך אותו בור, וחכמים אומרים: צריך, ומכאן יש להסיק שהדבר תלוי בטעם של מכירה בעין יפה.

דִּלְמָא בְּהַאי פְּלִיגִי, דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בָּתַר דַּעְתָּא דְּלוֹקֵחַ אָזְלִינַן, וְרַבָּנַן סָבְרִי: בָּתַר דַּעְתָּא דְּמוֹכֵר אָזְלִינַן!

ודוחים: דלמא בהאי פליגי [שמא בזה הם חלוקים], שר׳ עקיבא סבר [סבור]: בתר דעתא [אחר הדעת] של הלוקח (הקונה) אזלינן [אנו הולכים], ואף זכות המעבר שלו היא, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בתר דעתא [אחר הדעת] של המוכר אזלינן [אנו הולכים]!

אֶלָּא מֵהָא: לֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַגַּת וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, בֵּין חֲרֵבִין בֵּין יְשׁוּבִין; וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ;

ואלא יש להוכיח מהא [מזו] ששנינו: המוכר שדה לחבירו, לא מכר בכלל זה לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך שבתוכו, בין שהם חרבין (לא פעילים כעת) בין שהם ישובין; וצריך המוכר ליקח לו דרך על מנת להשתמש בה, אלו דברי ר׳ עקיבא, וחכמים אומרים: אינו צריך;

הָא תּוּ לָמָּה לִי? אֶלָּא לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: מוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר.

הא תו [מחלוקת זו עוד] למה לי לומר? הרי לכאורה הוא כדין המוכר בית! אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה השמיע לנו], שר׳ עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר ומכר הכל, וצריך לקנות דרך לבורו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר ולא מכר את הדרך אליו?

וְדִלְמָא אַשְׁמוּעִינַן בַּיִת, וְקָא מַשְׁמַע לָן שָׂדֶה. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן בַּיִת – מִשּׁוּם דְּבָעֵי צְנִיעוּתָא, אֲבָל שָׂדֶה – אֵימָא לָא;

ודוחים: ודלמא [ושמא] למרות שאותם טעמים קיימים בבית ובשדה, אשמועינן [השמיע לנו] דין זה בבית, וקא משמע לן [והשמיע לנו] גם בשדה. וצריכא [וצריך] שייאמרו שני הדברים, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] בבית בלבד, היינו אומרים שהקונה מקפיד שלא יעברו דרך ביתו משום דבעי צניעותא [שהוא צריך צניעות], ואינו רוצה באנשים הנכנסים לביתו, ומשום כך סבור ר׳ עקיבא שאם לא נאמר הדבר במפורש, אין למוכר זכות מעבר לבורו, אבל שדה שהוא פתוח וגלוי — אימא [אמור] שלא; ולהיפך,

וְאִי אַשְׁמוּעִינַן שָׂדֶה – מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לֵיהּ דַּוְושָׁא, אֲבָל בַּיִת – אֵימָא לָא!

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשדה, הייתי אומר שטעם הדבר שבסתם אין למוכר דרך הוא משום דקשי ליה דוושא [שקשה לו לשדה דריסת הרגל], אבל בית — אימא [אמור] שלא, ולכן אנו זקוקים שיפרשו לנו בשני המקרים!

אֶלָּא מִסֵּיפָא: מְכָרָן לְאַחֵר – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: צָרִיךְ;

אלא יש להוכיח דבר זה מסיפא [ממה ששנינו בסופה של אותה משנה]: מכרן לאחר — ר׳ עקיבא אומר: אינו צריך ליקח לו דרך, וחכמים אומרים: צריך;

הָא תּוּ לָמָּה לִי? הַיְינוּ הַךְ! אֶלָּא לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: מוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר, שְׁמַע מִינָּהּ.

הא תו [זו עוד] למה לי? היינו הך [זהו זה], מאותם טעמים עצמם נחלקו ר׳ עקיבא וחכמים לגבי בית! אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה השמיע לנו], שר׳ עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

אִיתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר רַב:

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה, רב הונא אמר בשם רב: