הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין.

הרי כולן מכורין.

גמ׳ לֵימָא, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאִי רַבִּי מֵאִיר, הָא אָמַר: מָכַר אֶת הַכֶּרֶם – מָכַר תַּשְׁמִישֵׁי כֶרֶם!

ומציעים: לימא, מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שמחלקת בין סוגים שונים של תשמישי הבית, היא שלא כ שיטת ר׳ מאיר, דאי [שאם] תאמר שכשיטת ר׳ מאיר היא, הא [הרי] אמר ר׳ מאיר: מכר את הכרם — מכר תשמישי כרם כולם, ואף את המיטלטלים, ואם כן הוא הדין במוכר את הבית!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, הָתָם קְבִיעַ, הָכָא לָא קְבִיעַ. וְהָא מַפְתֵּחַ דּוּמְיָא דְּדֶלֶת קָתָנֵי, מַה דֶּלֶת דִּקְבִיעָא, אַף מַפְתֵּחַ דִּקְבִיעַ! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר׳ מאיר, יש להבדיל בין המקרים: התם [שם] בכרם מדובר בתשמיש קביע [קבוע] בכרם ולכן נמכר עמו, הכא [כאן בבית] מדובר בתשמיש לא קביע [שאינו קבוע]. ומקשים: והא [והרי] מפתח דומיא [בדומה] לדלת קתני [שנה], מה דלת דקביעא [שהיא קבועה], אף מפתח מדובר דקביע [שהוא קבוע]! אלא מחוורתא [מחוור], מתניתין דלא [שמשנתנו אינה] כ שיטת ר׳ מאיר.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת – מָכַר אֶת הַדֶּלֶת וְאֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַמַּנְעוּל, אֲבָל לֹא אֶת הַמַּפְתֵּחַ. מָכַר אֶת הַמַּכְתֶּשֶׁת הַחֲקוּקָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקְּבוּעָה. מָכַר הָאִיצְטְרוֹבִּיל, אֲבָל לֹא אֶת הַקֶּלֶת, לֹא אֶת הַתַּנּוּר וְלֹא אֶת הַכִּירַיִם וְלֹא אֶת הָרֵיחַיִם; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע;

ומביאים ברייתא הנוגעת למשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר את הבית — מכר את הדלת ואת הנגר (בריח) ואת המנעול שבדלת, אבל לא את המפתח. מכר את המכתשת החקוקה בקרקע, אבל לא את הקבועה בה. מכר האיצטרוביל אבל לא את הקלת, לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים; ר׳ אליעזר אומר: כלל הוא, כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין; בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר לֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַדּוּת וְלֹא אֶת הַיָּצִיעַ.

בזמן שאמר לו: ״הוא הבית וכל מה שבתוכו מכורים לך "— במקרה זה הרי כולן מכורין, בין תשמישים הקבועים ובין המיטלטלים, בין כך ובין כך, בין שאמר לו כך ובין שלא אמר לו — לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, שהם נחשבים רשות בפני עצמה ואינם חלק מן הבית.

תָּנוּ רַבָּנַן: צִינּוֹר שֶׁחֲקָקוֹ וּלְבַסּוֹף קְבָעוֹ – פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה, קְבָעוֹ וּלְבַסּוֹף חֲקָקוֹ – אֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מַנִּי? לָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלָא רַבָּנַן.

מתוך שהבאנו ברייתא זו, מביאים ענין אחר שנזכרה בו. תנו רבנן [שנו חכמים]: צינור שחקקו, כלומר, שעשה בו בית קיבול והריהו מעתה כלי, ולבסוף קבעו בקרקע, אם עברו דרכו המים למקוה — פוסל את המקוה, משום שמימיו נחשבים כמים שאובים. אם קבעו תחילה ולבסוף חקקו — אינו פוסל את המקוה. ומעירים: מני [כשיטת מי היא]? לא שיטת ר׳ אליעזר היא ולא שיטת רבנן [חכמים].

הֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִילֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּבַיִת, דִּלְמָא הַיְינוּ טַעֲמָא, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: מוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר!

ושואלים: הי [לאיזה דבר מדברי] ר׳ אליעזר הכוונה? אילימא [אם תאמר] ר׳ אליעזר של מכירת בית, שהוא סבור בברייתא שהובאה לעיל שכל המחובר לקרקע הריהו כבית, ונמכר עמו, דלמא היינו טעמא [שמא זהו הטעם], שר׳ אליעזר סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר, ואינו מוכר אלא את תשמישי הבית עצמו, וכל השאר אף אם הוא מחובר לקרקע — אינו נמכר עם הבית. אבל אין כאן ענין לגבי קביעות דברים בכלל!

וְאֶלָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּכַוֶּורֶת דְּבוֹרִים. דִּתְנַן: כַּוֶּורֶת דְּבוֹרִים – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כְּקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל,

ואלא נאמר שהכוונה לדברי ר׳ אליעזר בענין כוורת דבורים. דתנן [ששנינו במשנה]: כוורת דבורים שמחוברת לקרקע בטיט, ר׳ אליעזר אומר: הרי היא כקרקע, ו משום כך כותבין עליה פרוזבול שהוא שטר שמוסר מלווה לבית הדין, שעל ידו אין חובות הלווה נשמטים בשנת השמיטה, ואין כותבים שטר כזה אלא אם כן היתה ללווה קרקע כלשהי.