וְהָא קַיְימָא לָן: דְּרַבָּנַן! וְעוֹד, הָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲנִינָא: בְּדַף שֶׁל מַתֶּכֶת מַחֲלוֹקֶת!

והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שפסול שאיבה במקוה הוא רק דרבנן [מדברי סופרים]! ועוד, האמר [הרי אמר] ר׳ יוסי בן ר׳ חנינא על המחלוקת בדף של נחתומים: בדף של מתכת מחלוקת, וכלי של מתכת, אף על פי שהוא פשוט, הריהו מקבל טומאה מן התורה! ונמצא שלדעת ר׳ אליעזר אפילו כלי המקבל טומאה מן התורה, כיון שנקבע בקרקע בכך יצא מתורת כלי, וחוזרת השאלה: אם כן, כשיטת מי היא אותה ברייתא בענין צינור, שאם קבעו ואחר כך חקקו — אינו פוסל את המקוה?

לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וְשָׁאנֵי שְׁאִיבָה דְּרַבָּנַן.

ומשיבים: לעולם הלכה זו בצינור כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר׳ אליעזר היא, שמטמאים דף (מתכת) של נחתומים שקבעו בכותל, ו לענין הצינור — שאני [ושונה] שאיבה שכל כולה פוסלת את המקוה רק דרבנן [מדברי סופרים].

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חֲקָקוֹ וּלְבַסּוֹף קְבָעוֹ נַמִי! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו בְּתָלוּשׁ.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו צינור אשר חקקו ולבסוף קבעו נמי [גם כן] לא יפסול את המקוה! ומשיבים: שאני התם דאיכא [שונה שם שעל כל פנים יש] תורת כלי עליו בתלוש, ועד כדי כך לא הקלו בפסול שאובים.

בָּעֵי רַב יוֹסֵף: מֵי גְשָׁמִים שֶׁחָשַׁב עֲלֵיהֶם לְהָדִיחַ אֶת הָאִיצְטְרוּבְּלִין, מַהוּ לִזְרָעִים?

בעי [שאל] רב יוסף: מי גשמים שחשב עליהם כשירדו שיועילו להדיח את האיצטרובלין (בסיסי הריחיים) שמחוברים לקרקע, מהו ל ענין הכשר זרעים בהם? שהרי כל מים שיורדים על דברמה לרצונו של אדם נחשבים כמים ששפך בכוונה תחילה, ומים כאלה מכשירים את הזרעים לקבל טומאה.

אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר: כָּל הַמְחוּבָּר לְקַרְקַע הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי: אֵינוֹ כְּקַרְקַע, מַאי? תֵּיקוּ.

ומעירים: אליבא [לפי שיטת] ר׳ אליעזר שאמר: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שהרי האיצטרובלין הם מחוברים לקרקע ודינם כקרקע, ומים היורדים על הקרקע, ואף לרצונו — אינם מכשירים לקבל טומאה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן דאמרי [לשיטת חכמים שאומרים] שהמחובר לקרקע אינו כקרקע, מאי [מה] יהא הדין לענין הכשר זרעים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

שְׁלַח לֵיהּ רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא זוּטִי לִנְהַרְדְּעָא: כִּי אָתְיָא הַךְ אִיתְּתָא לְקַמָּךְ,

שלח ליה [לו] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף לרבה בריה [בנו] של רב הונא זוטי [הקטן] לנהרדעא מכתב, ובו כתב כך: כי אתיא הך איתתא לקמך [כאשר תבוא אישה זו לפניך] (שעימה שלח את המכתב),